השקפה ביהדות- טוב להודות לה'!

"משל ונמשל בהכרת הטוב". "מהו ההבדל בין המאמין והמכיר בטובה לבין הכופר?". מבט פשוט לכמה שהעולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו. מבנה הגוף והפנים הותאמו לצרכינו כאשר הכופר בטובה, כלל אינו מבחין בכל הדברים הללו. וכיצד התורה מחנכת אותנו להסתכלות בוגרת ואמיתית...

טוב להודות לה'!  


משל למה הדבר דומה:

 

לאדם שהוזמן אל שולחן המלך. ציווה המלך להושיבו במקום הראוי לו, להגיש לו מנה זו ומנה אחרת, משקאות כאלו ואחרים, דאג לו אף למיזוג אויר נעים, למוזיקת רקע ערבה, דאג כי מאומה לא יחסר לו. 


לעומתו אדם אחר - נקלע אל מחסן המזון של המלך. מצא אוכל משובח והכניס לפיו, מצא משקאות טובים ושתה, נהנה גם ממיזוג האוויר שהגיע למחסן דרך המזגן המפוצל, וממוזיקת הרקע שנשמעה היטב מבעד לחלון... 


לכאורה נהנה בדיוק כמו הראשון - אותו אוכל ואותם תנאים. אך ההבדל ברור. 


אומנם גופו נהנה באותה מידה, אך נפשו לא נהנית. חסר הוא את קורת הרוח המיוחדת שממלאת את ליבו של הראשון, עקב יחסו האישי של המלך אליו, וכוונתו ורצונו להיטיב לו.

 

כזה הוא ההבדל בין המאמין והמכיר בטובה לבין הכופר: 


הכופר חי בתוך מחסן חשוך, חוטף ואוכל, חוטף ושותה. חי באיזה כוכב נידח, אחד מביליוני כוכבים הממלאים את היקום. במקרה נוצרו בכוכב זה - הלוא הוא כדור הארץ - תנאים המתאימים לקיום חיי אנוש, ואיכשהו מצליח הוא למצוא את צרכיו.

 

לעומתו האדם המאמין, בכל חייו מוזמן הוא לשולחן המלך, בראותו את הכוונה האלוקית להתאים עבורו את צרכיו. 


הנה למשל המזון, כה מותאם הוא לצורך האדם: בערכם התזונתי של המאכלים, במראם המגוון, בצבעם ובצורתם; וכל מאכל נברא במינון המתאים ביותר עבור האדם: 

המים מצויים בכמויות גדולות, כי האדם אינו יכול לחיות בלעדיהם. החיטה, שהיא מזון בסיסי, אף היא מצויה בשפע רב. 

לעומתם - הבשר והעופות, החלב והביצים, הפירות והירקות, הדגנים והקטניות, התבלינים ועשבי התיבול - כל אחד מהם מצוי בכמויות המתאימות ביותר בעבורנו לתזונה מאוזנת ובריאה. 


לעומת זאת החמצן הדרוש לנשימה מצוי ממש באוויר, אין צורך אפילו לטרוח לשאוב אותו מן הבאר או למלאותו בגלונים מאיזה מִכְרֶה.

 

אין סוף להתבוננויות כמה שהעולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו


אם נתבונן במבנה הגוף - אין צורך להיות מדענים או רופאים כדי להבין עד כמה הוא מותאם עבורנו באופן נפלא, לדוגמה: 

האף מעל הפה, כדי שנימנע מלהכניס לפינו מאכל באוש ומקולקל. 

השפתיים רגישות יותר לחום כדי שלא יכנס אל גופנו מאכל מדי חם. 

העיניים שקועות מיתר אברי הפנים, כדי לספק להן הגנה בעת נפילה. 

מעליהן יש גבות המונעות טפטוף של זיעה העלולה להזיק להן. 

העפעפיים שוטפות את העיניים מאבק ולכלוך, וכך הלאה והלאה אינסוף תכנונים מדויקים בכל אבר ואבר - לתועלתנו ולטובתנו. (ניתן לראות הרחבה מרתקת ועוצרת נשימה ממש בחוברת "פלאי גוף האדם" - הוצאת ערכים).

 

הכופר בטובה, כלל אינו מבחין בכל הדברים הללו, כלל אינו מרגיש בהשגחה הפרטית המזמנת לו את צרכיו, כלל אינו נותן דעתו להבין, מיהו המרעיף עליו ונותן לו עד בלי די. 

ככה הוא נולד, ככה הוא גדל, זה הטבע, כך העולם נוהג, הכל ברור וטבעי. מהי ההתפעלות, בכלל?!

 

התורה מחנכת אותנו להסתכלות בוגרת ואמיתית. לא להישאר "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", חטוף ואכול, חטוף ושתה. אלא פקח עיניך, הבט סביבך, תן תודה על הטובות המקיפות אותך. החל בכבוד והוקרה להורים שהולידו וגידלו אותך, ועד להודיה עמוקה ואינסופית לבורא עולם על טובותיו וחסדיו.

 

"וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ...!"


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏