בין אדם לחברו- הכרת הטוב

"הכרת הטוב". הסתכלות של אורח יש לה משמעות על אישיותו. "מה ההבדל בין אדם שמוקיר טובה לזה שכפוי טובה?". כפייות טובה והכרת הטוב האם זהו סתם עניין של "זווית ראיה" שונה, או שמסתתר כאן שורש עמוק יותר? מתוך חוברת כבוד אב ואם באגדה של הרב דוד שלום נקי שליט"א

הכרת הטוב

שני אורחים

אורח הוזמן לשבת אל בית משפחת כהן. הגיע, נקש על הדלת בעדינות. - כמה יפה מצידם שהזמינו אותי! מוקירים אותי, חושבים עלי, מכבדים ומזמינים אותי!

 

בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - אהה... כמה שמחים הם בבואי, איזו הארת פנים!

 

הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - איזו טרחה! איזו שימת לב לכל פרט! רואים שהם התאמצו מעל ומעבר, כדי להעניק לי הרגשה טובה ונעימה!

סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - לא ייאמן, כמה טרחו בשבילי! ערכו קניות רבות מתמיד, ובודאי היתה להם בכך הוצאה כספית לא קטנה! סחבו והרימו, סידרו וארגנו, שטפו וקילפו, טיגנו ובישלו, לשו ואפו, קישטו וערכו. ממש לא ייאמן, כל הכבוד להם!

 

ואיזו הגשה, איזה יחס! בעלת הבית כה טורחת להגיש עוד ועוד, ופוקחת עין לראות שלא חסר לי כלום, בעל הבית מפציר בי לאכול, ממש רואים שהם עושים הכל כדי שיהיה לי טוב ונעים!

 

כך חלפה השבת, כשהאורח לא חדל מלהתפעל מן האירוח הנפלא: החדר הנעים שייחדו לו, המיטה הנוחה שהכינו במיוחד עבורו, היחס הלבבי, הסעודות העשירות, השתיה החמה שדאגו להגיש לו, ולבסוף - במוצאי שבת בעל הבית טרח במיוחד להחזירו במכוניתו לביתו! 'אין ספק, הם טרחו והתאמצו בשבילי מעל ומעבר!'.

 

לשבת הבאה, שוב הוזמן אורח לשבת אל בית משפחת כהן. נקש אף הוא על הדלת. - הזמינו אותי לשבת. כן, זה ידוע שמשפחת כהן אוהבת להזמין אורחים. יש אנשים כאלה, זה עושה להם טוב על הלב. אוירה חגיגית יותר, מעניינת יותר. אז הנה השבת הם מצאו אותי.

 

בני הבית פתחו את הדלת בשמחה. - יפה מצידי, זכיתי לשמח יהודים, בודאי גם מצוה יש לי...

 

הבית היה נקי ומצוחצח, הרצפה מבהיקה, מפה צחורה פרוסה על השולחן, כלים נאים ערוכים בטוב טעם, מפיות נאות נתונות בכוסות גבוהות. - כן, הם בהחלט אנשים מאורגנים ומסודרים, ויש להם בית יפה. ואיזה שולחן גדול הם צריכים עבור כל בני הבית, בלי עין הרע, כן ירבו. אז בסך הכל מה עשו הם למעני? נו, הוסיפו עוד צלחת אחת...

 

סעודת השבת היתה ממש כיד המלך. חלות ריחניות, מבחר סלטים מגוונים, תבשילים משובחים, משקאות מיוחדים, לפתנים וקינוחים, עוגות ועוגיות, פירות ופיצוחים. - הם יודעים לאכול האנשים הללו, אין מה לומר! יודעים לבשל טוב ולאכול טוב. ועם שפע שכזה, אורח אחד לא מעלה ולא מוריד כלום!

 

כך חלפה השבת. חדרים נאים, מיטות נוחות, אוכל בשפע ובטוב טעם. אין מה לומר, האנשים הללו "חיים טוב", כמו שאומרים. רמת חיים מצוינת. - כן, הם השתדלו בהחלט שגם אני ייהנה ויהיה לי טוב. סוף סוף הם הזמינו אורח, אז הם חייבים לכבד את עצמם, לא?! ובמוצאי שבת בעל הבית רצה כנראה להתאוורר קצת או שהיו לו כמה סידורים, אז הוא הקפיץ אותו על הדרך לביתי...

 

* * *

 

אותה משפחה, אותו אירוח, אותם תנאים, אותו יחס - ואיזו הסתכלות שונה!

 

האם זהו סתם עניין של "זווית ראיה" שונה, או שמסתתר כאן שורש עמוק יותר?

 

"מהו השורש לכפיות טובה?"

אמרו חז"ל (ברכות נח ע"א): "אורח טוב מהו אומר - כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות [עוגות] הביא לפני, וכל מה שטרח - לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר - מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה - לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו!"

 

חז"ל לא באו ללמד אותנו סתם פרק בהליכות אורחים ומארחים, אלא ללמדנו על שתי השקפות עולם מנוגדות, שיש להן השלכות מרחיקות לכת, על כל תפיסת החיים שלנו: ישנו המכיר טובה לעומת הכופר בטובה.

 

נתבונן: מהו השורש של כפיות טובה? אדם עשה לך טובה - מדוע לא תודה לו? מה גורם לבן אדם לכפור בטובה שקיבל, במקום להודות עליה?

 

התשובה היא, כי בטבעו האגואיסטי של כל אדם, מוטבע הרצון לעצמאות, לחוסר תלות! כאשר הוא מקבל טובה, משהו מעצמיותו ומעצמאותו מתערער, תחושתו העצמית מתקטנת, "גאוותו" נפגעת. מה הוא עושה כדי לחזור ל"שיווי משקל"? מונחות לפניו שתי דרכים:

 

הדרך הטובה והטבעית היא, כאשר האדם מכיר ומודה בטובה שגמלו עימו - הרי הוא חש צורך להחזיר לחברו טובה. בכך הוא מחזיר לעצמו את תחושת העצמאות, ותחושתו "מתאזנת".

 

אנחנו מכירים את המושג 'פִיטִם'. קל לנו לגשת לבקש שתי ביצים דווקא מהשכן שאתמול לווה מאיתנו כוס סוכר. אך אותו שכן שאינו מבקש מאתנו שום טובה, גם אנו נמנעים מלבקש ממנו. מדוע? מה אכפת לי? האם הוא יצעק עלי? יכעס עלי? ידרוש ממני משהו? היחסים בינינו יתערערו? בהחלט לא! דווקא יתכן מאוד שהוא יעשה זאת בשמחה ובמאור פנים, אם כן מה מונע אותי מללכת אליו? זוהי תחושת העצמיות, שלא נותנת לאדם רק לקבל ולקבל מבלי לתת, הוא לא מסוגל, זה "מקטין" אותו.

 

ההכרה בטובה שגמלו עימי - היא בהכרח תחושה מחייבת. וגם אם בפועל לא הצלחתי להחזיר טובה, הרי שארגיש כלפי מיטיבי רגש של מחויבות והוקרה!

 

אך מה יעשה אדם שאינו רוצה להרגיש מחויבות? שהעול הרגשי הזה כבד עליו? כאן המוצא היחיד שלו הוא לבחור בדרך השניה, שהיא: לכפור בטובה, לא להכיר בה בכלל, לא להודות בכך שעשו לי טובה. למצוא עילות וטענות מדוע בעצם לא גמלו עימי טובה! כגון:

-        אמנם הוא עשה לי טובה, אך שילמתי לו על כך.

-        עשיתי לו גם אני פעם טובה, אז שהוא יגיד לי תודה!

-        מה כבר עשה לי? הטובה שהוא עשה, לא עלתה לו במאמץ מיוחד.

-        הוא לא התכוון כלל לטובתי, הוא עשה זאת אך ורק להנאת עצמו.

 

בטענות כאלו ואחרות, מצליח האדם להתנער מהרגשת המחויבות הכרוכה בקבלת טובה מחברו.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏