הלכות שבת- "אופני היתר באמירה לגוי"

"אופני היתר באמירה לגוי בשבת". מתוך הלכות שבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "דין דבר השנוי במחלוקת באמירה לגוי בשבת". "דוגמאות לדברים שמותר לומר לגוי בשבת". "דין שְׁבוּת דִּשְׁבוּת בְּמָקוֹם מִצְוָה". "דין שבות דשבות במצווה שיש בה הנאה". "דין שבות דשבות במקום צורך גדול". "דין שבות דשבות במקום הפסד". "דין גוי שעשה בשינוי". "דין שני גויים שעשו מלאכה בשבת". "דין גוי שאומר לגוי בשבת". "שבות אחד לצורך חולה". "שבות אחד במקום צער בעלי חיים". "שבות אחד במקום מצווה של רבים". "אמירה לגוי במוקצה". דין "מלאכה שאין צריך לגופה" על ידי גוי. "פסיק רישיה" על ידי גוי. דין "על דעת עצמו הוא עושה" בגוי. "הזמנת חליפה מגוי בערב שבת". "תיקון רכב במוסך על ידי גוי".

"אופני היתר באמירה לגוי בשבת"


"דין דבר השנוי במחלוקת באמירה לגוי"

כל דבר השנוי במחלוקת הפוסקים אם מותר לישראל לעשותו בשבת או לא, מותר לומר לגוי לעשותו. כיון שאיסור אמירה לגוי הוא מדרבנן, וכשיש מחלוקת אם מותר אפילו לישראל לעשותו, אזי כלפי האמירה לגוי, הוא ספק באיסור דרבנן שמקילים בו. (מרן הבית יוסף, החיד"א, תפארת ישראל, זרע אמת, רב פעלים, משנה ברורה ועוד. ב רמא. שבת ג תפה)

 

על כן, מותר לומר לגוי: 

א. לתת מרק קר על הפלאטה עד שירתח. מאחר ויש מחלוקת אם מותר לישראל לחמם דבר לח. (החיד"א, שער אריה, מהרי"ל ואלי ועוד. ב שא. שבת ג תפה) )ובני אשכנז מחמירים במקרה זה הרמ"א רנג ס"ה) 

ב. להוסיף מים חמים לחמין שלא יישרף. 

ג. לתת על הפלטה תבשיל שהתבשל מעט קודם השבת ואפשר לאוכלו בדוחק, ולגמור את בישולו. 

ד. לחתוך סלט דק דק, אף שלא יאכלוהו לאלתר. וכן כל כיוצא בהם.

 


"שְׁבוּת דִּשְׁבוּת בְּמָקוֹם מִצְוָה"

לצורך מצוה התירו חכמים לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן. וזהו הנקרא בלשון חז"ל: "שְׁבוּת [איסור דרבנן בעצם האמירה לגוי] דִּשְׁבוּת [בצירוף המלאכה שהיא עוד איסור דרבנן] בְּמָקוֹם [של] מִצְוָה." והוא הדין שמותר כן גם במקום צורך גדול, או במקום של קצת חולי, או במקום צער. (סימן שז ס"ה. שבת ג תמג)

 

על כן, בימי הקיץ אם חם מאוד וקשה לו להתפלל וללמוד תורה, או שיש לו צער מהחום, מותר לומר לגוי להפעיל את המאוורר או המזגן (שבת ג עח). כיון שיש כאן צירוף של שני איסורי דרבנן: עצם האמירה לגוי לעשות מלאכה האסורה, זהו שבות אחד. וכיון שמלאכה זו אפילו על ידי ישראל אינה אסורה אלא מדרבנן, כי מפעיל רק זרם חשמלי ללא חוט להט, הרי זה שבות שני. ובמקום מצווה או צער, לא אסרו חכמים. [ועיין במלאכת מבעיר].

 

היתר זה של "שבות דשבות במקום מצווה", הותר גם לצורך אורחים, שהרי אמרו חז"ל (שבת קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחים, יותר מהקבלת פני שכינה". (שבת ד נז)

                                                                                                                      

היתר זה של "שבות דשבות במקום מצוה", הותר גם ביחס למצוות שחיובן מדרבנן, כגון שאומר לגוי לעלות לאילן להביא שופר ביום טוב שני של ראש השנה. שתקיעת שופר ביום השני אינה מן התורה אלא מדרבנן. (שבת ג תמו)

 

מי שנסגר בחדר רשאי לומר לגוי שיפרוץ את הדלת בדרך קלקול, כדי שיוכל להתפלל ולשמוע קריאת התורה, ולקיים מצות עונג שבת. (ב רפד. שבת ג תמח)

 

"שבות דשבות במצווה שיש בה הנאה"

היתר זה של שבות דשבות במקום מצווה, הוא גם במצווה שיש בה הנאת הגוף, כגון לשלוח עם גוי תבשיל חם לסעודת שבת במקום שאין עירוב. (סימן שלח סעיף ב. שבת ג תמט)

 

"שבות דשבות במקום צורך גדול"

אם יש צורך שהרופא יכתוב תעודת פטירה לפני סיום משמרתו, ואם לא יכתוב בשבת, יגרם עיכוב לקבורת המת במוצאי שבת, מותר לרופא יהודי לומר לרופא הגוי שיכתוב. וכמו כן, במקום צורך מותר לומר לגוי לכתוב מכתב שחרור מבית החולים עבור חולה שצריך טיפול רפואי בביתו. כי אמירה לגוי שבות, ולדעת רבים מהפוסקים כתיבה שאינה אשורית [דהיינו שאינו ככתב ספר תורה] אינה אסורה מהתורה. (שבת ה רד)

 

אשה שהלכה ללדת והוריה בלחץ גדול לשלומה, רשאים לסכם עמה שתאמר לגוי לטלפן אליהם, ולמשל: אם תלד בן, יצלצל 10 צלצולים. ואם תלד בת, יצלצל 5 צלצולים. מאחר ואין איסור להתקשר בטלפון מן התורה אלא מדרבנן, והרי זה כמבואר.

 

"שבות דשבות במקום הפסד"

בכלל ההיתר של שבות דשבות במקום צורך גדול, כלול גם ההיתר במקום הפסד מרובה. 

ו"הפסד מרובה" נמדד לפי מצבו הכלכלי של אותו אדם, עשיר לפי עושרו ועני לפי עוניו. ואם יפסיד שישית משוויו של החפץ, אפילו לאדם עשיר זה נחשב הפסד מרובה. (שבת ג תנא, תסח)

 

בוילר ששכחו לכבותו - ויש חשש שהדוד יתפוצץ ויגרם הפסד גדול, רשאי לומר לגוי לכבותו. (כנזכר במלאכת מכבה) שכל כיבוי של מתכת וחשמל, אסור רק מדרבנן. (שבת ג תסח)

 

"דין גוי שעשה בשינוי"

מלאכה מן התורה שנעשתה בשינוי, אסורה מדרבנן. כגון: המדליק את האור במרפק או הכותב ביד שמאל. על כן, מותר לומר לגוי שידליק את האור במרפק לצורך מצווה וכיוצא, שהרי זה "שבות דשבות". (חיי אדם, מגן אברהם, זכרון יוסף, ויען יוסף, משנה ברורה, קצות השולחן, שלחן שלמה אוירבך, אז נדברו, פאת שדך, נשמת שבת ועוד. שבת ג תנז, שבת ד קכז, שבת ה שמ)

 

"שני גויים שעשו מלאכה בשבת"

מלאכה מן התורה שיכול אדם אחד לעשותה לבדו, ועשאוה שני בני אדם יחד, איסורה מדרבנן. כגון: שניים שהדליקו את האור יחד או אחזו בעט וכתבו יחד. על כן, מותר לומר לשני גויים שידליקו את האור יחד לצורך גדול וכיוצא. (כן פסקו יד סופר, אמרי בינה, נשמת שבת ועוד. שבת ג תנז, שבת ה צה)

 

 

"גוי שאומר לגוי"

יש אומרים שאם יהודי אומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות מלאכה האסורה מהתורה, הרי זה נחשב כשבות דשבות. ולצורך גדול, יש להקל בזה. (כן פסקו חוות יאיר, הגר"ש קלוגר, תפארת ישראל, חתם סופר, שבות יעקב, זבחי צדק, שערי תשובה, בן איש חי, זכרון יוסף, חלק לוי ועוד. שבת ג תנד)

 

"שבות דשבות בישראל"

שבות דשבות שהתירו במקום מצווה, הוא גם כשהמעשה נעשה על ידי ישראל. 

למשל: במקומות מסויימים בחוץ לארץ שהיהודים מפחדים מהגויים וחוששים ללכת ברחוב בחזות יהודית כשכיפה לראשם, רשאים ללכת להתפלל כשהכיפה בתוך החולצה. 

כיון שהאיסור לטלטל ברוב ככל הרחובות הוא מדרבנן, הואיל ודינם ככרמלית, וגם טלטול בשינוי הוא מדרבנן, ולצורך מצווה, מותר. (כן דעת המרדכי, מגן אברהם, אליה רבה, הש"ך בנקודות הכסף, פרי מגדים, הרש"ש, הגר"א, נודע ביהודה, שואל ומשיב, מהרש"ם, דברי מלכיאל, קול מבשר, מהר"ש ענגיל, מהר"ם בריסק, שבולת הנהר, באר צבי, ולאשר אמר, מהר"ש קלוגר, המקנה, המנורה הטהורה, מאורי אור, תורת רפאל, יד יוסף, משנה ברורה, חזון איש, היכל יצחק, הר צבי, אגרות משה ועוד. שבת ג תעז, שבת ה קה) 

ועצה טובה, שיניחו כיפות בכניסה לבית הכנסת, וכל הנכנס יבוא ויטול. וכך תיקן מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בביקורו באחד המקומות בחוץ לארץ.

 

על כן, מערכת אזעקה שהחלה לפעול ומפריעה לשכנים ומצטערים מזה, רשאי יהודי לכבותה בשינוי. כיון שהכיבוי מדרבנן ועשייתו בשינוי מדרבנן, ולצורך גדול מותר.

 

ההיתר הנזכר של "שבות דשבות", הוא אף אם עושה שני איסורי דרבנן יחד. (שבת ג תסג) ועיין להלן "פסיק רישיה על ידי גוי" דוגמה לזה.

 

"שבות אחד לצורך חולה"

לצורך חולה שאין בו סכנה, מותר לומר לגוי שיעשה אפילו מלאכות האסורות מהתורה. כי במקום חולי התירו אפילו בשבות אחד, וכנ"ל בדיני חולה. (שבת ג תטז, תפב)

 

אם הילדים הקטנים מפריע להם החום, אף שאין החום גדול כל כך, יש להתיר לומר לגוי להדליק מאוורר או מזגן, כיון שילד קטן דינו כחולה. (שבת ג עט)

 

"שבות אחד במקום צער בעלי חיים"

במקום צער בעלי חיים, מותר לומר לגוי שיעשה אף מלאכה האסורה מהתורה. כגון לחלוב בהמה שמצטערת מריבוי החלב שבעטיניה, וכנ"ל במלאכת דש. (שבת ד קיב)

 

תנור חימום

כשהקור גדול מאוד, מותר לומר לגוי להדליק מדורת אש או תנור חימום להתחמם כנגדם [אף שגם הדלקת התנור אסורה מהתורה, כתנור ספרילות], אפילו לצורך הבריאים, כיון שכולם נחשבים כחולים לגבי הקור [כמו שנאמר בתהלים קמז יז: "לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד"]. 

וכל שכן אם הדליקו את המזגן לקרר את החדר, ובמשך השבת השתנה מזג האוויר ונעשה הקור גדול, שבוודאי מותר לומר לגוי לכבות את המזגן. (סימן רעו ס"ה. שבת ג תלג)

 

"שבות אחד במקום מצווה של רבים"

לצורך מצווה של רבים, מותר לומר לגוי לעשות אף מלאכה האסורה מן התורה. לכן אם ארע קצר חשמלי בבית הכנסת וקשה להתפלל בחושך, מותר לומר לגוי להדליק את האור. בהסתמך על דעת הראשונים ששבות אחד במקום מצווה מותר. ומהם: העיטור, הראב"ד, המנהיג, המכתם, המכריע, חכמי פרובינצא ועוד. ויש אומרים שכן דעת השאילתות, בה"ג, הגאונים ורבנו יהונתן. ובצירוף דעת רבים מהאחרונים, שפשט המנהג במקומותיהם להקל אפילו בשבות אחד בפני חכמים גדולים רבים ועצומים בתורה. וכן פסק הרמ"א להקל בשבות אחד במקום צורך גדול. (שבת ג תלב. שבת ה נו, רב)

 

"אמירה לגוי במוקצה"

מותר לומר לגוי לטלטל מוקצה. למשל: אם נפל הפלאפון, מותר לומר לגוי להחזירו למקומו. שכיון שישנה אפשרות לישראל לטלטלו בהיתר על ידי דחיפה ברגל וכיוצא, לא אסרו לומר לגוי. ועוד, לפי שאיסור מוקצה קל שאין לו עיקר מהתורה, הקלו לומר לגוי לטלטלו. (שבת ג נג)

 

"מלאכה שאין צריך לגופה" על ידי גוי

כבר התבאר [במלאכת חורש] שהעושה מלאכה האסורה מהתורה, ולא התכוון לתכליתה אלא לדבר אחר, כגון, החופר גומה ואינו צריך לגומה להשתמש בה, אלא חופר לצורך השימוש בעפר לכסות בו דבר, הרי זו: "מלאכה שאין צריך לגופה", ואינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן. 

על כן, מותר לומר לגוי לעשות כן במקום מצווה או צורך גדול, שהרי זה שבות דשבות שהותר כנ"ל. (שבת ג תסח. שבת ה קכד)

 

למשל: 

אם שכח את האור דלוק בחדרו ואינו יכול לישון, מותר לומר לגוי לכבותו. שכבר התבאר (במלאכת מכבה) שלא אסרה תורה אלא כיבוי שיש בו טובת ההדלקה הבאה, ככיבוי גחלי עץ, שמתכוין בכיבוי לטובת ההדלקה בגחלים לאחר זמן, אבל כיבוי מתכת או חשמל, שאין בהם גחלים, הרי זו "מלאכה שאין צריך לגופה" שאיסורה רק מדרבנן. (שבת ג תסח, תפג)

 

"פסיק רישיה" על ידי גוי

כל מעשה היתר שאדם עושה, וכתוצאה ממנו תֵעשה בודאי מלאכה אסורה, הרי זה נקרא: "פסיק רישיה" ואסור לעשותו בשבת. [כמבואר לעיל בדין דוּד שמש בשבת, ועיין שם את ההסבר בהרחבה]. אולם, מותר לומר לגוי לעשותו. (שבת ג תל)

 

למשל: 

מי ששכח את חפציו ברכב, ואם יפתח את הדלת, תידלק המנורה, מותר לומר לגוי שיפתח את הדלת. וכן מי ששכח לנתק את המנורה שבמקרר בערב שבת, מותר לומר לגוי לפתוח את המקרר. ורשאי גם לומר לגוי לכבות את המנורה. כיון שאמירה לגוי שבות, וכיבוי המנורה אסור מדרבנן, הרי זה שבות דשבות במקום מצווה או צורך גדול שיוכל לפתוח את המקרר שוב ושוב בשבת, וכמבואר לעיל. (שבת ג תלב)

 

אם לא מצא גוי, אין לפתוח את המקרר על ידי ילד קטן, אך רשאי לומר לו שיוציא את התקע מהשקע בעת שהמנוע פסק מלעבוד. ואם לא מצא קטן, רשאי להוציא את התקע בשינוי, מאחורי ידיו וכיוצא. ובמקום צורך גדול, יש להקל להוציא את התקע בשינוי אף במקררים החדשים שגם כשהמנוע לא פועל דולקות נורות או מספרים בדלת המקרר המורים על מידת המעלות, שעדיין זה שבות דשבות במקום צורך גדול. [ואף על פי שבשעה שמוציא את התקע נעשים שני איסורי דרבנן, כיבוי ומחיקת אותיות, כבר התבאר לעיל, שהיתר זה של "שבות דשבות", הוא אף בשני איסורים יחד]. (ב רסה. ח"א תלו. שבת ג תסג)

 

 

"על דעת עצמו הוא עושה"

אם ציוה הישראל לגוי לעשות דבר מסויים בדרך היתר [כשבות דשבות במקום מצווה], אבל הגוי עשהו בדרך איסור, מותר ליהנות מזה, כיון שהגוי על דעת עצמו עשה באופן האסור. 

למשל: 

פועל גוי המדיח כלים לאחר הסעודה, והדיחם במדיח כלים [שהשימוש בו כרוך באיסור תורה כיון שיש בו גופי חימום המבשלים את המים], הרי זה מותר, מאחר ויכול היה להדיחם ידנית, ועל דעת עצמו הדיחם במדיח.

 

רצפת בית שהתלכלכה, מותר לומר לגוי לשוטפה, ואם הגוי מעצמו משתמש במטלית וסוחט אותה, אין צריך למחות בו, כיון שעושה כן על דעת עצמו. וכן כתב מהריק"ש, שכיון שאין הישראל רוצה אלא שיהיה ביתו נקי, ולא איכפת לו אם יסחוט הגוי את המטלית או לא, שהרי מצידו יכול גם להדיח את הקרקע במים רבים ולגורפם במטאטא קש או במגב גומי, ובמעט רוח הרצפה תתייבש, אם כן מה שעושה הגוי במטלית, מעצמו הוא עושה ומותר לישראל ליהנות ממלאכתו. (שבת ד נא, שבת ג תסג)

 

מותר לומר לגוי שיביא חפץ מחדר חשוך, אף שיודע שהגוי ידליק את האור כדי למוצאו. ורשאי לומר לו אחר כך שלא יכבה את האור, ויהנה ממנו הישראל, מאחר והגוי הדליק את האור מדעת עצמו. (ט"ז, יד אהרן, אליה רבה, הגר"ז, חיי אדם, משנ"ב, שבת ג תמ)

 

בספר כנסת הגדולה כתב על המהראנ"ח [רבי אליהו בן חיים, לפני כ-450 שנה]: כשהיה רוצה הרב לעיין באיזה ספר בחדר שאין בו נר, היה אומר לשפחתו הגויה שתביא לו משם חפץ פלוני שהיה באותו חדר, והשפחה הייתה מדליקה שם נר להביא את החפץ, והוא היה הולך אחריה, ונוטל הספר שרצה. ע"כ. (שבת ג תלה, תמ)

 

תיקון קצר חשמלי בבית

אם אירע קצר בבית בליל שבת, רשאי לקרוא לגוי ולשואלו אם רוצה מאכל או משקה מסויים, וכשיענה בחיוב, יאמרו לו: "אבל אין אנו מוצאים את המאכל או המשקה מחמת החושך", ואז ידליק הגוי את האור וייקח את המאכל או המשקה לצורכו. ולאחר מכן מותר להשתמש באור, כיון שהגוי הדליק לצורך עצמו. (שבת ג תמ)

 

כתב בערוך השולחן (סימן רעו אות ט): "וזכורני בילדותי שהיו נוהגים בלילי שבת בחורף שהלילות ארוכים, היו קוראים לגוי לשאול לו: "רצונך בצנצנת יי"ש" [יין שרף - שכר], והיה אומר שרוצה, והשיבו לו: "רצוננו ליתן לך, אבל מה נעשה שאי אפשר למצוא בחושך", והיה מדליק נר ושותה היי"ש והולך לו, והשתמשו לאורו. ונראה דהיתר גמור הוא בגוי שאינו רגיל בו, ואף שהישראל עושה הערמה בזה, מכל מקום מה איכפת לנו, סוף סוף ההדלקה היא בשבילו בלבד".

 

במקרה זה שהגוי הדליק את האור לצורך עצמו שמותר להשתמש בו, הוא הדין אם בהדלקת הכפתור הראשי נדלקה הפלאטה, שמותר ליהנות מהתבשילים שבה, אף אם לא היו מבושלים כל צרכם. כיון שהגוי דעתו על התאורה ולא על התבשילים שבפלאטה, ונמצא שלגביהם, הוא בגדר פסיק רישיה שמותר על ידי גוי, כמבואר להלן. (הגרש"ז אוירבך. שבת ג תמא)

 

"הזמנת חליפה מגוי בערב שבת"

מותר להזמין חליפה מחייט גוי ביום שישי, אף שמן הסתם יתחיל לתופרה בשבת, ובתנאי שיאמר לו שישלם לו עבור עבודתו, אף שלא קצב סכום מסויים. ]סי' רמז ס"ב, רנב ס"ב. (שבת א קנז) 


וכתב המשנה ברורה (רנב ס"ק יד): ובזמן הזה נותנים בגדים לכובס בסתם, והרי זה כמו שקצץ, כיון שהמחיר קצוב וידוע, וכן המנהג פשוט ליתנם לגוי בערב שבת סמוך לחשיכה. ע"כ. 

ואם סיים הגוי לתפור את החליפה ביום שבת והביאה לביתו של היהודי, מותר ללובשה ביום שבת, מאחר וכל כוונת הגוי לטובת עצמו להרוויח שכרו. ובני אשכנז נוהגים להחמיר שלא ללובשה בשבת, אם לא במקום צורך. (סימן רנב ס"ד. שבת ג תפט)

 

"תיקון רכב במוסך על ידי גוי"

מותר למסור ביום שישי רכב למוסך גוי שכל פועליו גויים, על מנת לקבל את הרכב מתוקן במוצאי שבת, ובלבד שלא יאמר לגוי בפירוש שיעבוד בשבת. ואף אם אין שהות לתקן את הרכב אלא רק אם יעבוד בשבת, מותר, ובתנאי שסיכם עמו שישלם לו עבור עבודתו. (שבת ג תפט)

 

כן דעת מרן השולחן ערוך (סימן שז ס"ד) שמותר לתת לגוי מעות מערב שבת לקנות לו חפץ, והגוי קונה בשבת, רק שלא יאמר לו היהודי בפירוש שיקנה בשבת. וכן פסקו המנחת כהן, ישועות יעקב, בית יהודה עייאש ועוד. 

ורבנו יוסף חיים בספרו רב ברכות כתב על דין זה: אנחנו סומכים על מרן השלחן ערוך בין להקל בין להחמיר, והעיקר בכוונת הבית יוסף כמו שכתב המנח ת כהן, שאף על פי שאי אפשר לגוי לקנות אלא בשבת, כל שאין מזכיר הישראל בפירוש שיקנה לו בשבת, מותר. 

ואף שמצאתי להרב חסד לאברהם שכתב שלא מלאו לבו להתיר, מכל מקום אנחנו נתיר ונתיר בסייעתא דשמיא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, וכמו שהסכים אחרון חביב רבי יהודה עייאש ז"ל. ע"כ. 

ואף שבספרו בן איש חי לא התיר אלא לצורך גדול, אנחנו פוסקים כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, וכמו שכתב בשלחן גבוה, שהואיל וקבלנו הוראות מרן, אפילו אם הרמ"א ואלף פוסקים כמוהו חולקים עליו, אנחנו הולכים אחר מרן אפילו להקל. וכן כתב הגאון רבי יעקב בן צור [חברו של רבנו חיים בן עטר] בשו"ת משפט וצדקה ביעקב: מאחר וחיבורי מרן הבית יוסף והשולחן ערוך התפשטו בכל העולם, שוב אין לנו אלא פסקיו לכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפילו להקל, ואפילו נגד אלף פוסקים. וגם הגאון חקרי לב כתב: "כל דיין ומורה צדק הקבוע לדון ולהורות, אינו רשאי להורות אפילו להחמיר נגד מרן". (שבת ג תצא. ועיין בזה בהרחבה בהקדמות לספרי הליכות עולם וחזון עובדיה).

 

יש מבני אשכנז המחמירים שלא לתת לגוי, אלא אם יש שהות לתקן שלא בשבת. (שבת א קנט, שבת ג תפט)

 

השכרת מונית

מותר להשכיר מונית לנהג גוי, מיום שישי עד מעט אחר צאת השבת. כיון שהגוי עובד לטובת עצמו להרוויח כמה שיותר ולא לטובת היהודי. ואין בזה חשש של מראית העין, שיאמרו שהגוי פועל של הישראל, מאחר ואין דרך לתת מונית לנהג בתור פועל שיקבל סכום מסויים, ושאר הריווח יהיה לבעל המונית. גם אין כאן איסור שמקבל היהודי שכר שבת, כיון שמבליע הגוי שכרו עם שעות השכירות שבחול. ואמנם, כל זה באופן שהגוי נוסע במונית באיזור המאוכלס ברוב גויים, אבל באזור שרוב התושבים יהודים ויש חשש שיסעו עמו, לא ישכיר את המונית לגוי, כדי שלא יכשיל בה יהודים בחילול שבת, חס ושלום. (ח"א קג)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏