הלכות מוקצה בשבת- "מוקצה בבין השמשות"

"הלכות ודיני מוקצה - מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא" מתוך הלכות שבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מהו מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא"?". "באיזה אופן אנו אומרים "מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא"?" "דין "מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא בכלים ומאכלים". "האם מותר לאכול פירות שנשרו מהעץ בשבת?". "האם מותר להוריד מחבל הכביסה בגדים שהתייבשו בשבת?". "דין בגדים שהתייבשו בשבת במייבש כביסה". "מוקצה מחמת יום שעבר" דוגמה ל"מוקצה מחמת יום שעבר". "האם מותר לאכול בשבת מהחמץ שמכר לגוי באסרו חג של פסח שחל בשבת?".

"מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא"

 

בהיות ומוקצה זה אינו מצוי כל כך, לכך נבארהו באותיות קטנות יותר.

 

כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות [פרק הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים] של ערב שבת, הרי הוא נשאר מוקצה לכל השבת, אפילו אם בטלה הסיבה שעשתה אותו מוקצה. 

וזהו שאמרו (מסכת סוכה מו ע"ב): "מִיגּוֹ [מתוך] דֵאִתְקַצָאי [שהוקצה] בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי [הוקצה] לְכוּלֵי יוֹמָא [לכל היום]".

 

למשל: 

אדם שהניח ענבים על הגג לייבשם בשמש כדי שיהיו צימוקים, ובשבת עלה לגג וראה שיבשו וראויים כעת לאכילה, אינו רשאי לאכול מהם, כיון שדרכם של צימוקים שלפני שמתייבשים, הם מתקלקלים ונסרחים ואינם ראויים לאכילה, [ובדרך כלל מבחינה מציאותית לא היו אמורים להתייבש במהלך השבת]

נמצא שבערב שבת בבין השמשות דחה והקצה אותם ממחשבתו והסיח דעתו שלא לאוכלם ונעשו מוקצה, ולא יועיל מה שבמשך השבת נעשו ראויים לאכילה, כי "מתוך שהיו מוקצה בבין השמשות, נשארו מוקצה לכל השבת". 

אבל אם יבשו קודם בין השמשות, אף שנודע לו מכך רק בשבת, מותר לאוכלם. וכמו שאם היו לו פירות וחשב שהם טבל ואסורים באכילה והסיח דעתו מהם, ובשבת נודע לו שהופרשו תרומות ומעשרות, מותר לאוכלם, שכיון שהתברר לו שטעה, אין להתחשב בטעותו, כי האמת יסוד בניין. (ביצה כו סע"ב. סימן שי סעי' ב, ה. שבת ג פו)

 

כלים העומדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם נמלך במשך השבת שלא להקפיד עליהם, אסור לו להשתמש בהם, שכיון שהיו מוקצה בבין השמשות, הוקצו לכל היום. אבל אם בערב שבת חשב להשתמש בהם, אינם מוקצה. (שבת ג צה)

 

קישואים ומלפפונים שכבשם במי מלח או חומץ, אף אם בבין השמשות לא נגמרה כבישתם כראוי, אינם מוקצה, מפני שראויים היו לאכילה בדוחק. ואין זה דומה לצימוקים, כיון שבמהלך יבשותם הם נסרחים ונדחים מאכילה לגמרי, לכן מסיח דעתו מהם, אבל כאן תמיד ראויים להאכל על ידי הדחק. (שבת ג פו)

 

"דין פירות שנשרו בשבת"

פירות המחוברים לאילן או לקרקע שנשרו, אסור לאוכלם בשבת, גזירה שמא יתלוש [שיטעה לחשוב שכמו שפירות אלו היו מחוברים בשבת, ומותר כעת לאוכלם, כך שאר פירות המחוברים, מותר לתולשם ולאוכלם]. ועוד, שהפירות הם מוקצה, שהרי היו מחוברים בבין השמשות, והוקצו לכל השבת. 

ומה שהוצרכנו לשני טעמים, משום שבירקות כמו לפת וצנון, לא שייך לחשוש שמא יתלוש, כי צריך להביא כלי חפירה להוציאם שאינם נתלשים בקלות, ועד שיביא, יזכור שהיום שבת, לכן אסרום חכמים מהטעם השני של מוקצה. 

ועוד, שדווקא בפירות חוששים שמא יעלה ויתלוש, לפי שהם טעימים ואדם מתאווה להם, אבל בירקות אין כל כך חשש שיתאווה להם עד שיטעה לתולשם, לכן אסרום מטעם מוקצה. (תוספות ביצה ג ע"א)

 

"דין בגדים שהתייבשו בשבת"

בגדים שתלו אותם ביום שישי על חבל הכביסה לייבשם, ובבין השמשות היו רטובים, ובמשך השבת התייבשו, מותר להורידם בשבת לצורך לבישתם בשבת או מפאת שחושש שמא יתרטבו שוב בגשם.

 

ויש לשאול, הלא בגדים אלו היו מוקצים בבין השמשות, שהרי כל בגד רטוב הוא מוקצה מחשש שמא יסחטהו, והיאך מותר לטלטלם בשבת? ויש לומר כיון שבגד רטוב מותר לטלטלו על ידי שנים, כי אחד יזכיר לשני שלא יסחט את הבגד, נמצא שגם בבין השמשות לא היה הבגד מוקצה לגמרי, כי היתה אפשרות מסויימת לטלטלו. 

ועוד, שלא שייך לומר כאן "מיגו דאתקצאי בבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא", כיון שברור לו שעד למחרת בשבת, יתייבשו הבגדים, אם כן מראש לא מסיח דעתו מהם. (אגרות משה, באר משה שטרן, מנחת יצחק וויס, מנחת שלמה אוירבך, אבן ישראל פישר, מקוה המים, לב אברהם, שבט הלוי וואזנר, שמירת שבת כהלכתה ועוד. שבת ג פז)

 

בגדים שהניחום ביום שישי במכונת יבוש, וסיימה המכונה לפעול בשבת והוצרך לבגדים, מותר להוציאם מהמכונה וללובשם (וזאת בתנאי שמייבש הכביסה נכבה בסיום הפעולה ובפתיחת הדלת איננו מדליק או מכבה משהו מתאורת הבקרה). (ב תצ)

 

"מוקצה מחמת יום שעבר"

תנאי יש לנו בדין של "מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא":

כל מה שאמרנו מתוך שהוקצה בבין השמשות, הוקצה לכל היום, זהו דוקא אם המוקצה הוא מחמת היום שעתיד לבוא לפנינו, כפי הדוגמא הנ"ל של הצימוקים, שבערב שבת "בין השמשות" הצימוקים היו מוקצה מחמת השבת הבאה לקראתנו, בזה אנו אומרים שהם יהיו מוקצה לכל השבת, לפי שאנו מתקרבים יותר לאיסור לקראת השבת. 

אולם אם המוקצה בבין השמשות הוא מחמת היום שעבר, אין אנו אומרים שיהיה מוקצה גם ביום הבא לפנינו, כיון שהאיסור מתרחק והולך. ונבאר בדוגמה:


חמץ באסרו חג של פסח

כידוע, מותר לאכול חמץ במוצאי פסח, וכמו שנהגו רבים לאכול מופלטה שהיא חמץ גמור. וכן חמץ שמכרנו לגוי בערב פסח באמצעות הרבנות, מותר לאוכלו מיד במוצאי פסח, כיון שבשטר מכירת החמץ לגוי כתוב, שהגוי מרשה למוכר החמץ לקחת מהחמץ, וישלם לו אחר כך את מחירו. ולכן אין בזה גם חשש של גזל הגוי, שהוא אסור מן הדין.

 

אסרו חג של פסח שחל בשבת, רשאי לאכול בשבת מהחמץ שמכר לגוי. ואף על פי שהחמץ היה מוקצה בבין השמשות של ערב שבת והיה אסור לאוכלו [כי עדיין ספק יום, דהיינו ספק פסח], אין אומרים שמתוך זה הוקצה לכל השבת, כיון שהמוקצה הוא מחמת יום שעבר [פסח], ועתה באסרו חג איסור חמץ נגמר. 
וכן יהודי שקיבל בשבת זו לחם ממאפיה של גוי, רשאי לאוכלו, כיון שהמוקצה הוא מחמת יום שעבר. ובלאו הכי בחמץ של גוי, לא שייך מוקצה. (ב תצא. יחוה דעת ח"ב סד)

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏