הלכות מוקצה בשבת- "מוקצה מחמת גופו"

"הלכות ודיני מוקצה - מוקצה מחמת גופו" מתוך הלכות שבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מהי ההגדרה של מוקצה מחמת גופו?". "דוגמאות למוקצה מחמת גופו". "דין מוקצה מחמת גופו בשבת". "מה יותר חמור טלטול מוקצה גופו או טלטול כלי שמלאכתו לאיסור?". "דוגמאות לכלים ואוכלים הכלולים ושאינם כלולים בהגדרת מוקצה מחמת גופו". "דין טלטול בעלי חיים בשבת". "מצוות שילוח הקן בשבת". "דין הרמת ילד קטן שבידו מוקצה". "דין מוקצה מחמת מיאוס"

"מוקצה מחמת גופו"


"הגדרת מוקצה מחמת גופו"

כל דבר שאינו כלי, ואינו ראוי למאכל אדם או בהמה, ואינו מיועד לשימוש שהוא, הרי הוא מוקצה מחמת גופו. (שבת ג צח)

 

"דוגמאות למוקצה מחמת גופו" - אבנים, עפר, חול, עצים, שעועית יבשה, קמח, אבקת אפיה, בצק, קליפות אגוזים, קליפות שקדים, גרעיני משמש, גרעיני זיתים, עצמות קשים, בעלי חיים [שאסור להשתמש בהם בשבת, כדלהלן], כסף, צבע, ניירות חשבון של גז, מים, חשמל, טלפון וכל כיוצא בהם. (שבת ג צח, קג, קה)

 

"דין מוקצה מחמת גופו"

מוקצה מחמת גופו אף הוא חמור יותר מכלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אולם אם מייחד אותו קודם שבת במחשבתו להשתמש בו בשבת בדבר שיש דרך בכך, כגון שמייחד אבן לפצח אגוזים, אינה מוקצה ומותר לטלטלה לכל צרכיו. וכן אם השתמש באבן לפני שבת אפילו פעם אחת בדבר שיש דרך בכך, אע"פ שלא ייחדה לשבת, מותר להשתמש בה ואינה מוקצה. (שבת ג צח)

 

קליפות. גרעינים. עצמות.

המפצח גרעינים שקליפותיהם אינן ראויות למאכל בהמה, מותר להוציא בידו את הקליפות מפיו, ואין צריך לזורקן מפיו. 

וכן האוכל משמש, מותר לו להוציא בידו את הגרעין, אף אם לא נשאר עליו מהפרי עצמו. אבל לאחר שהניחם מידו, אסור לטלטלם שהרי הם מוקצים מחמת גופם. 

אולם אם נשאר מעט מהפרי עליהם, מותר לטלטלם אף אם אינו אוכל את המעט שנשאר עליהם.


קליפות ועצמות הראויות למאכל בהמה, מותר לטלטלן, ובלבד שתהיה בהמה זו בעיר, ואפילו בסוף העיר. אבל אם אין בהמה כזו בכל העיר, אסור לטלטלן. ]שבת ג כב[

 

"דין מוקצה במאכלים אסורים"

מאכל שאסור לאוכלו, כפירות טבל שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, או לחם שלא הפרישו ממנו חלה בארץ ישראל, הרי הם מוקצה מחמת גופו. אבל בחוץ לארץ אין הלחם הזה מוקצה, כיון שיש תקנה לאוכלו בשבת, כמבואר לעיל בדיני ההכנות לשבת. (שבת ג קי)

 

מאכלים אסורים כנבילות וטריפות שראויים למאכל בהמה, אינם מוקצים. אבל אוכלים שהם איסורי הנאה, כפירות ערלה ויין של גויים, הרי הם מוקצים מחמת גופם. (שבת ג קיב)

 

"דין מוקצה בשבת בעפר וחול"

רשאי אדם לייחד חול ועפר לכסות בהם לכלוך וכיוצא, ובלבד שיניחם במקום מסויים ולא יהיו למרמס כף רגל (סימן שח סל"ח, משנ"ב. שבת ג צט). ואם מותר לילדים לשחק בארגז חול, עיין להלן בדיני משחקים לילדים.

 

"דין מוקצה לטלטול המת בשבת"

מת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלו אלא אם יניח עליו דבר שאינו מוקצה כבגד וכיוצא. ואם הוא לבוש בבגדיו - מותר לטלטלו אגב בגדיו.

 

בגמרא מסכת שבת (ל ע"ב) מובא:

שדוד המלך נפטר ביום שבת, והיה מונח בחמה, ושאל בנו שלמה המלך את החכמים אם מותר לטלטלו, ואמרו לו הנח על אביך ככר או תינוק ויהיה מותר לטלטלו. 


שואל הט"ז: 

הרי דוד המלך היה לבוש בכסותו כשנפטר, אם כן מדוע הוצרכו לתת עליו ככר או תינוק? 

ויש ליישב: 

כיון שבגדי המלך מוקצים הם, שהרי אסורים בהנאה, לכך הוצרכו לתת עליו דבר אחר המותר בטלטול. ע"כ. 

ואף שבגדי המלך מותרים בלבישה למלך אחר, ואם כן ראויים הם לשלמה בנו ואינם מוקצה? מכל מקום כיון שבגדי דוד המלך היו במידה גדולה, שהיה בן שבעים, ואילו שלמה היה נער בן שתיים עשרה, לא התאימו הבגדים למידתו, ולא היו ראויים לו. (שבת ג קיג)

 

"דין מוקצה בשברי כלים בשבת"

כלי שנשבר בשבת או לפני שבת - אם השברים ראויים לשימוש כלשהו, אפילו לכסות בקבוק, אינם מוקצה. 

אבל אם אינם ראויים לשום שימוש - הרי הם מוקצים מחמת גופם, ולא יטלטלם בידו אלא במטאטא או בשינוי. (שבת ג קכח)

 

ולכאורה, מה ההבדל בין אבנים שאפילו אם ראויים לשימוש הם מוקצה, ואילו שברי כלי שראויים לשימוש אינם מוקצה? 

הביאור הוא, ששברי כלים כיון שהיה עליהם שם כלי מתחילה, גם עתה שנשברו וראויים הם לשימוש, לא פקע מהם שם כלי. 

לא כן אבנים, שמעולם לא היה עליהם שם כלי, לכך אם לא ייחדם לשימוש, אין סיבה להחשיבם כלי, ומוקצים הם. (סימן שח ס"ז)

 

כלי זכוכית שנשבר במקום הילוכו בבית, מותר להוציא את השברים אפילו בידיים שלא יינזק. אבל אם נשבר בחדר צדדי שאינו הולך שם, יוציאם במטאטא. (שבת ג קכח)

 

"דין מוקצה בכלי חד פעמי ריק"

קופסאות שימורים ריקות, גביעי אשל, בקבוקים ריקים וכיוצא, אף שהוציא מהם את תכולתם, כיון שראויים הם לשימוש, אינם מוקצה. 

ואולם, אם זרקם לאשפה קודם השבת, הרי הם מוקצה, שכיון שהדרך לזורקם, בזריקתם בטל מהם שם כלי. אבל כלי רגיל שזרקו לאשפה, לא מתבטל ממנו שם כלי ואינו מוקצה. (שבת ג קכט)

 

"דין מוקצה בכלים שהתפרקו"

כפתור חדש שלא היה בבגד, הרי הוא מוקצה מחמת גופו. אבל כפתור שנפל מהבגד בשבת, אינו מוקצה. כיון שבכניסת שבת היה מחובר לבגד, והיה עליו שם כלי, וכשנפל, לא התבטל ממנו שם כלי, כיון שדעתו לתפור את הכפתור לבגד לאחר שבת. (שבת ג ז)

 

וכן שרשרת פנינים שנקרעה בשבת ונתפזרו הפנינים, אינן מוקצה. וכבר בארנו לעיל (מלאכת מעמר) שמותר לאוספן לכלי לשומרן, אך אסור להשחילן לחוט לעשותן מחרוזת, כיון שעושה כלי - תכשיט.

 

וכן דלת של תיבה או ארון שהתפרקה בשבת, אין הדלת מוקצה. אבל אסור להחזירה למקומה, וכמבואר לעיל במלאכת בונה. (סימן שח ס"ט)

 

"טלטול בעלי חיים בשבת"

בעלי חיים הרי הם מוקצים מחמת גופם ואסור לטלטלם. על כן, תרנגול המקפץ על גבי כלים, וחושש שישברם, אסור לתופסו בידים כדי לסלקו. (שבת ג קיג. שבת ה קח)

 

בעלי חיים המיוחדים לשעשוע ככלבים ננסים שאינם מזיקים, אסור לטלטלם. ואף על פי שמוקצה מחמת גופו שייחדו לשימוש אינו מוקצה? מכל מקום בבעלי חיים לא שייך היתר זה, כיון שישנו איסור נפרד שלא להשתמש בבעלי חיים בשבת. (שבת ג קיד. ועיין שבת ה צו)

 


עופות שמגדלים אותם לנוי, כעופות המצפצפים בקול נאה וקול זמר, או תוכי המחקה קולות של חיות ובני אדם וקורא בשמם, או אקווריום שיש בו דגי זהב לנוי, וכל כיוצא בהם, אסור לטלטלם. (שבת ה צו, קח)

 

ויש לשאול: 

מדוע לא נתיר לטלטל עופות אלו ככל מוקצה מחמת גופו שמותר אם ייחדו, והלא אינו משתמש בהם ממש כמו בכלבים קטנים הנ"ל? 


ויש לומר: 

שחכמים לא חילקו בין בעלי החיים ואסרו בכל אופן, אף כשאינו משתמש בו ממש (הרא"ש). גם כי לא נחשב שייחדו לשימוש, אלא כשמשתמש ממש במוקצה, אבל כאן שלא משתמש בהם, לא נחשב שייחדו (מהרש"ם). 


והתוספות כתבו (ביצה ב ע"א ועוד), שבעלי חיים הם מוקצה חמור ביותר. (שבת ג קטו. שבת ה קח. ב שעט)

 

צער בעלי חיים - אקווריום עם דגים והחמה זורחת עליהם בתוקף, מותר להעביר את האקווריום למקום מוצל, משום צער בעלי חיים. וכן אפרוחים קטנים מאוד שאינם מסוגלים לאכול לבדם, מותר להאכילם. (שבת ג קכא, קכב)

 

עיור שאינו יכול ללכת לבית הכנסת אלא על ידי כלב מאולף, מותר לו לאחוז ברצועה הקשורה בצוואר הכלב, כדי שיובילהו למחוז חפצו. 

ואף שאסור להשתמש בבעלי חיים בשבת, מכל מקום כאן אינו צריך לטלטלו בידיו, ורק הכלב מושכו כשמחזיק הרצועה. (שבת ג קכד)

 


"מצוות שילוח הקן בשבת" - אם נקרתה לפניו יונה הרובצת על הגוזלים או על הביצים, ואינו צריך לצודה, כגון שהיא תקועה בין חלון ביתו לתריס, רשאי לתפוס את היונה בידו ולשלחה, כי מצות שילוח הקן שהיא מהתורה, דוחה את איסור מוקצה שהוא מדרבנן (שבת ג קכה). ואף אם אינה תקועה, רשאי לשלחה בעזרת מקל בלי לאוחזה בידו.


"הכנסת בעלי חיים למקומם בשבת"

בעלי חיים שאינם רוצים להיכנס לכלוב, מותר לאחוז בצווארם ולהוליכם, שלא אסרו חכמים טלטול מעט כשיש צורך לבעלי החיים, משום צער בעלי חיים. 

אבל לא יוליכם באופן שעוקר את רגליהם מן הארץ, כיון שבזה מטלטלם טלטול גמור. ואולם, תרנגולת אסור לאחוז בה להוליכה כלל, כיון שמגביהה את עצמה מהארץ ונמצא שמטלטלה, ורק ידחה אותה בידו מאחוריה שתכנס. (סימן שח ס"מ. שבת ג קכג)

 

"הצלה מתרנגולים אלימים בשבת"

לול שיש בו תרנגולים אלימים שמנקרים ונושכים את התרנגולות, מותר לדחות את התרנגולות מאחוריהן כדי שיצאו משם וינצלו מנשיכת התרנגולים, אך אם אי אפשר לדחותן, מותר להוציאן בידיים, משום צער בעלי חיים. (שבת ג קכא, קכב, קכג)

 

"הרמת ילד קטן שבידו מוקצה"

אין לאב להרים או לתת יד לבנו הקטן כאשר יש בידו מוקצה חשוב כמו כסף או משחק יקר, מחשש שמא ייפול המוקצה מידו ויבוא האב ליטלו, ונמצא שמטלטל מוקצה. אולם אם יש ביד הבן מוקצה שאינו חשוב כאבן, שאין חשש שאם תיפול מידו האב יגביה אותה, והבן רוצה מאוד את אביו ומצטער, מותר לתת לו יד, אבל לא להרימו. ואם יש חשש שהבן יחלה אם לא ירימו, מותר אף להרימו. (סימן שט ס"א. שבת ג קע)

 

"גרף של רעי"

"גרף של רעי", פירושו, כלי [סיר] שהקטנים עושים בו צרכים. ובזמנם, כלי זה היה עשוי מחרס או עץ שבולע הרבה מהטינוף, ואף כשהיו רוחצים אותו יפה, היה מאוס יותר מדי. 

לכן אסרוהו חכמים בטלטול והחשיבוהו "מוקצה מחמת גופו", אך התירו להוציאו ממקום ישיבתו מפני כבוד הבריות, ובכדי להחזירו הצריכו ליתן בו מים ולטלטלו אגב המים. 

אולם בזמנינו שכלי זה עשוי מפלסטיק, וכשרוחצים אותו אינו מאוס, הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר. (סימן שח סעי' לד, לה ומשנ"ב שם. שבת ג רה)

 

"דין מוקצה מחמת מיאוס"

טינוף לא אסרו בטלטול. על כן, אם הצטברו על השולחן הרבה קליפות פיצוחים שאינן ראויות למאכל בהמה, ומאוס בעיניו לשבת כך, מותר להוציא את הקליפות אף בידיים. 

וכמו כן, אם נמצא שרץ מת או טינוף אחר בביתו ונמאס בעיניו, מותר לפנותו. 


אבל אם מצא כן ברחוב, לא התירו לו לטלטלו, מאחר ואומרים לו: "מהר לדרכך, ואל תביט אנה ואנה". ואם יש חשש שאחרים יתלכלכו, יכסהו בנייר. (סימן שח סל"ד, סימן שי ס"א. שבת ג רז, רט, ריא) 


שאלה:

ואף שמוקצה מחמת מיאוס מותר, אם כן מדוע נקרא שמו מוקצה, הרי המיאוס מתירו? 

תשובה: 

מאחר ובגמרא נחלקו אם יש מוקצה מחמת מיאוס, שלרבי יהודה הוא מוקצה, ולרבי שמעון אינו מוקצה, לכן נשאר שמו מוקצה מחמת מיאוס, אף שהלכה כרבי שמעון שמתיר.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏