ל"ט מלאכות שבת- "מלאכת ממחק"

"מלאכת ממחק". "הגדרת מלאכת ממחק". "היכן הייתה מלאכת ממחק במשכן?" הסרת שיער או צמר מעור בהמה לצורך היריעות למשכן. מתוך הלכות ל"ט אבות מלאכות האסורות מדאורייתא בשבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "תולדת ממחק - ממרח", הצגת תשובות מפוסקי הלכה לגביי "מריחה בשבת", "האם מותר למרוח מעט קרם ידיים בשבת?", "משחה לתינוק וחולה בשבת", "שימוש בדאודורנט בשבת", "מריחת מאכלים בשבת"...

מלאכת ממחק

 

הגדרת המלאכה

המסיר שיער או צמר מעור בהמה עד שמחליקו, כדי לעשות ממנו קלף או עור לנעליים וכיוצא, עובר על מלאכת ממחק. (רמב"ם הלכות שבת פי"א ה"ה)

 

"ממרח - תולדת ממחק"

בימים עברו, כדי לסגור מכתב במעטפה, טפטפו שעווה מסביב למעטפה, ומרחוה והחליקוה וחתמו עליה, ובזה היה ניכר אם נפתחה. 

כמו כן, כשרצו לסגור חבית היטב לזמן ממושך, היו מורחים טיט על המכסה ומחליקים אותו. פעולה זו נקראת "ממרח" - תולדת מלאכת ממחק. על כן, המורח משחה עבה על התחבושת כדי ליתנה על פצע, עובר איסור ממרח מן התורה.

 

ממרח האסור מן התורה הוא רק כאשר מורח גוש עב כשעווה וכיוצא, אבל המורח משחה רכה הנימוחה בידיים, עובר על איסור מדרבנן [גזרה שמא ימרח גוש עב]. (בית יוסף. שבת ה ג)

 

איסור ממרח הוא רק כאשר חפץ שהנמרח יישאר מרוח, כמו בשעווה על מעטפה, ומשחה על תחבושת הנ"ל, אבל כאשר חפץ שהנמרח יבלע ולא יישאר ממנו ממשות, אין בזה איסור ממרח.

 

כן דעת המגן אברהם, ערוך השלחן, מעט מים, תפארת ישראל, תוספת שבת, משנה ברורה, המהרש"ם. וכתב בנוה שלום שכן דעת הארחות חיים והכל בו. וכן הסכימו בשו"ת ערך שי, יד יוסף, מנחת יצחק וויס, הגרש"ז אוירבך, הגאון רבי נחמיה רוטנברג, מנוחת אהבה ועוד. 

והגאון רבי חיים פנחס שיינברג כתב: שאיסור מירוח לא שייך אלא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כדרך האומן. 

ובשו"ת מבית מאיר כתב: שלא שייך ממחק וממרח כלל בגוף האדם, כי תיקונו של הממחק הוא להחליק את החפץ, ובאדם שאינו צריך לתיקון החליקה, אין עליו תורת ממחק. 

ובשו"ת מטה לוי נשאל אם מותר לסוך תינוקות במשחה בשבת? וכתב: הנני להגיד, כי לדעתי דווקא ברטייה שעל גבי מכה שהיא קשה שהיו נותנים מלפנים על כל מכה, שייך בזה מירוח, אבל במשחה שהיא רכה לא שייך כלל שימרח, ואין זה אלא כמו סיכה. ואפילו משום רפואה אין בו, שאלו התינוקות נהגו לסוכן אפילו בלי רפואה, ומותר לסוכן כדרכן. ע"כ. 

ובשלחן ערוך המקוצר להרב יצחק רצאבי (חלק ב עמוד רלב, רלה) כתב שמותר למרוח קרם כגון ולווטה על הידיים מפני יובש העור, כיון שאין זה נחשב רפואה, וגם אין בזה משום ממחק, וכיוצא בזה התיר מהרי"ץ (ראב"ד בתימן לפני מאתיים שנה) בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קנט), לסוך את הגוף בחמאה קרושה. וסיכה זו היו רגילים לעשותה לבריאות הגוף ולתענוג, ובפרט לתינוקות קטנים, ואין זה נחשב רפואה. ע"כ. 

ובשו"ת פעולת צדיק שם כתב: "וכן ראיתי למה"ר צאלח שהיה נוהג היתר בדבר, וכן העידו על מה"ר שלום צעדי שכך היה נוהג. ואין לחוש בזה משום מירוח כמו שכתב מרן השלחן ערוך (שיד סי"א): אסור לתת שעווה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח. כי לא אסרו אלא שם ששייך לגזור משום שעווה, אבל לסוך אין לחשוש למירוח. ותדע שכן הוא שהרי בגמרא וכו'". עיין שם.

ובשו"ת יביע אומר (חלק ד סימן כח אות יג) אחר שביאר ובירר בארוכה דין זה, ושכן מבואר בראשונים ומרן הבית יוסף, ושכן כתבו מפורש רבים מהאחרונים, אלא שמהם דברו בעניין מריחת משחה לחולה שהתירו לו לצורך רפואה, על זה כתב וזו לשונו: "והן אמת שבנידונם אי אפשר היה להתיר אלא במקום חולי, שהרי לא התירו חכמים רפואה בשבת אלא לחולה ולא למי שמתחזק והולך כבריא, אולם יש להקל על פי דברי המגן אברהם גם שלא במקום חולי. ויתד היא שלא תמוט." עכ"ל. 


ועינינו ראו בשבת קודש לשני תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים, שהאחד מרח מעט ווזלין על ידו שהיה בה יובש עד שנבלעה היטב בעור, ואמר לו החכם השני: "מעשיך נכונים ויציבים על פי הפוסקים הנ"ל, וכמבואר בשו"ת יביע אומר שכאשר מורח מעט ומבליע את המשחה, אין בזה איסור ממרח". 

על כן, מי שיש לו יובש בידיו, רשאי למרוח מעט ווזלין או קרם ידים, כדי לרכך את מקום הכאב, ובלבד שימרח באופן שתבלע המשחה. [ובהוראות שימוש שעל קרם ידים כתוב: "לעסות היטב על הידים עד לספיגה מלאה"]. והוא הדין למי שאין לו יובש כלל, ורוצה רק לעדן ולהחליק את ידיו יותר. ולעניין איסור רפואה בשבת, כיון שיש דרך שגם מי שאין לו יובש משתמש בקרם, לכן אין בזה איסור רפואה. כמבואר בשלחן ערוך (סימן שכז ס"א): החושש במותניו, לא יסוך שמן וחומץ, כי אין דרך לסוך בשניהם יחד אלא לרפואה, אבל סך בשמן לבדו לרפואה "כי כן דרך הבריאים לסוך בשמן, ולא ניכר שלרפואה הוא עושה". אבל לא יסוך בשמן ורד, משום שניכר שלרפואה הוא עושה [כי דמיו יקרים]. "ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר". ולבד מזה, כבר כתב בשלחן ערוך המקוצר הנ"ל שדברים אלו אינם נחשבים כרפואה, ואינם אלא מרככים ומחליקים את העור, וממילא קל לו לעור להתאחות. (ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד סימן כז, שבת ג שפד, תג. שבת ה ג, קלב. ב קב)

 

לאור כל האמור לעיל, "מותר למרוח מעט קרם ידיים בשבת", באופן שנבלע היטב.

 

"משחה לתינוק וחולה בשבת"

תינוק שהתאדם עורו בין רגליו, מותר למרוח לו משחה באופן שיבליע אותה בגופו. וכן תינוק שיש לו כאבים בחניכיים מבקיעת שיניו, מותר למרוח לו משחה סביב החניכיים כדי להרגיעו, וימרח היטב עד שתבלע בחניכיים. ואין בזה חשש איסור רפואה, כי תינוק דינו כחולה שאין בו סכנה שצרכי רפואתו מותרים בשבת. ]שבת ג שפד, שפו[

 

"שימוש בדאודורנט בשבת"

מותר להשתמש בדאודורנט נוזלי שיש בראשו גולה [רולר].

 

"מריחת מאכלים בשבת"

מותר למרוח מרקחת [ריבה], שוקולד, חמאה וכיוצא, על פרוסת לחם. וכן מותר לתת סלט חומוס בצלחת ולמורחו ולהחליקו יפה, שאין איסור ממרח במאכלים. (תהלה לדוד, תפארת ישראל, אור לציון, מנוחת אהבה ועוד. שבת ד רסד. שבת ה רכח)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏