ל"ט מלאכות שבת- "מלאכת צידה"

"מלאכת צידה". "היכן הייתה מלאכות צד במשכן?" מתוך הלכות ל"ט אבות מלאכות האסורות מדאורייתא בשבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "הגדרת מלאכת צידה", "מהי תולדה של צידה?", "האם מותר לסגור תיבה שיש בה זבובים בשבת?", "האם מותר לללכוד דבורה/יתוש בשבת?", "האם מותר להכניס דבורים לכוורת בשבת?", "צידת תרנגולים בשבת", "צידת בהמה, בקר וצאן בשבת", "האם מותר לשים מלכודת עכברים בשבת?" "האם מותר לסגור את החלון בשבת במטרה לצוד ציפור שנכנסה לבית?", "סגר חלון ומצא תוכי בשבת מה יעשה?"...

מלאכת צידה

 

הכנת עורות לכיסוי המשכן

בהיות וציונו ה' לכסות את המשכן בעורות אלים מאודמים ועורות תחשים, לשם כך הוצרכו לצוד, לשחוט, לעבד את העור ועוד.

 

הגדרת המלאכה

הצד בשבת בעלי חיים שיש דרך לצודם, כצבי או דג וכיוצא בהם, הרי הוא עובר מן התורה על מלאכת צד. אבל הצד בעלי חיים שאין דרך לצודם, כזבובים, יתושים ופרעושים, הרי הוא עובר איסור מדברי חכמים. (סימן שטז ס"ג)

 

תיבה עם זבובים

תיבה שיש בה זבובים, מותר לסוגרה שלא יפריעו לו [ואף שבודאי הם ניצודים, הרי זה "פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן" שמותר, כמבואר להלן בהלכות בישול. גם כתב מרן הבית יוסף, שכשהם בתיבה לא נחשב שצדם עד שיתפסם]. ובני אשכנז מחמירים בזה. (ה"ע ד ט, שבת ה קי, קנז)

 

"צידת דבורים ויתושים בשבת"

דבורה הנמצאת בסמוך לאדם, והוא חושש וירא מאוד מעקיצתה, מותר לכפות עליה כלי שלא תעקצנו. וכן אם נכנסה לבקבוק, מותר לסוגרו בפקק. 

אבל יתוש הנמצא בסמוך לאדם אסור לצודו. 

ואם היתוש על בשרו ממש וחושש שיעקצהו, יפילהו לארץ בלי לקחתו ביד, ואם אי אפשר, רשאי להסירו בידו בעדינות שלא ימות ולזורקו לחוץ, ואם מת היתוש, מת. 

וכן תולעים הנמצאים בתינוק בפי הטבעת וגורמים לו צער, מותר להסירם בנחת, ואם מתו, מתו.

 

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שטז ס"ז): הצד נחשים בשבת או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב. ואם בשביל שלא ישכנו, מותר. 

וכתב המשנה ברורה (ס"ק כז) דהיינו אפילו במקום שאין רגילים הנחשים להמית, ואינם רצים אחריו אלא עומדים במקומם, מותר לצודם ולכפות עליהם כלי, משום שזו "מלאכה שאין צריך לגופה", דהיינו שאינו צריך לצידה כדי להשתמש ברמש זה, אלא רצונו רק שלא ישכנו, ואם היה יודע שיעמוד רמש זה ולא יזיקו לא היה צד, [לא כן הצד צבי, שיש לו ענין בצידה להשתמש בצבי]

ואף שמלאכה שאין צריך לגופה, אסורה מדרבנן, מכל מקום במקום חשש נזק, לא אסרו חכמים. ואפילו לדעת הרמב"ם שמלאכה שאין צריך לגופה אסורה מהתורה, מודה בזה להתיר, משום שלדעתו אין זו מלאכה אלא מתעסק סתם, שכיון שרצונו רק להבריחו מעליו, אין שם צידה עליו כלל. עיין שם. 

ומכל מקום, בפרעוש וכיוצא בו, כתב מרן (סימן שטז ס"ט): "אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו". 

וכתב המשנה ברורה (ס"ק לז): שמשום צער העקיצה לא גזרו חכמים על איסור צידה, והתירו לצודו ולהשליכו. [אבל אם אינו על בשרו, לא יצודו, כיון שאין בעקיצתו צער כל כך, ויכול להבריחו מעליו].


וכתב הט"ז: ועוקצו, פירוש שראוי לעוקצו, שאפילו אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה, וכן נראה מהטור, וכן משמע מהרא"ש שכתב: "אבל אם הוא על בשרו, מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, שאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו, ואין בו איסור טלטול, וכמו שמותר לטלטל קוץ ברשות הרבים". 

הרי כתב לשון עתיד שלא ישכנו, משמע שלא נשכו עדיין. ועוד, הרי מדמה אותו לקוץ שהותר לטלטלו אפילו שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק. נמצא שגדולי הפוסקים, תוספות, רש"י, המגיד, הר"ן והרשב"א התירו כן, ואפשר שגם כוונת השלחן ערוך כן. וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן, וחלילה לומר שכולם נכשלים. עכ"ד הט"ז. 

גם האליה רבה כתב: שההיתר לצודו אף שעדיין לא נשך ממש, ושכן יש לפרש דברי הטור ושלחן ערוך ושלטי גבורים וריא"ז וספר צדה לדרך. ולפי זה נראה להקל כשהוא על בשרו בכל ענין. ע"כ. 


ובאמת, היתר זה שלא גזרו חכמים במקום צער, מצאנו בכמה מקומות (סי' שח סי"ח, שכח סכ"ח, שלד סכ"ז ועוד), ומפאת כן התירו לטלטל קוץ בכרמלית שמא יינזקו בו, ואפילו במקום חשש היזק ליחיד, כמבואר בדברי הראשונים (הובאו בשבת ג קכט). אמור מעתה, וכי החשש שמא הדבורה תעקוץ, הוא פחות מהחשש שמא ינזק מישהו מהקוץ?! ולעניות דעתי כפי המציאות של היום שעינינו רואות שרבים חוששים מאוד מעקיצת דבורה ולא מעקיצת יתוש, אם בעקיצת יתוש התירו לצודו כשהוא על בשרו, כל שכן בעקיצת דבורה שכאבה גדול יותר מיתוש ולא פחות מקוץ, שיש מקום להתיר למי שמפחד מאוד מעקיצתה, אף אם אינה ממש על בשרו אלא סמוך לו. 


גם בספר ברכת יצחק ברכה (שבת ב שעג) כתב: "ובדבורה, יש לומר שמותר לצודה משום שנחשב היזק גדול, וכל שכן בזכר של הדבורה". וגם בספר ויזרע יצחק זעפראני מצדד כן שכתב: "צער עקיצת הדבורה, גדול יותר מנשיכת הפרעוש, ויש מקום יותר להתיר אפילו באינה עוקצת אלא רק חוששים שמא תעקוץ, וכמו שמותר בנשיכת נחש. (ועיין שבת א רנג. שבת ג קכז. שבת ה קי, קטו, קכב)

 

הכנסת דבורים לכוורת

כתב המהריט"ץ: דבורים שברחו מהכוורת וישבו על אילן הסמוך לכוורת, הרגילות היא לקחת מַטֶּה ולמשוח אותו במי לימון ולהניחו כנגדם, ומדבר אליהם דברים נוחים עד שיתקבצו כולם על המטה ההוא, ומכניס את המטה עמם לכוורת, ומותר לעשות כן בשבת ואין בזה משום צידה, שהרי מה שמדבר אליהם ובאים, עדיין יכולים הם לברוח. 

ואף כשמכניסם לכוורת, כיון שאינו סותם את פתח הכוורת, אין זו צידה, שהרי יכולים לפרוח ולצאת משם. (שבת ה קז)

 

"צידת תרנגולים בשבת"

תרנגולים שיצאו מהלול לרחוב, מותר לדחותם ללול ולסוגרו, שכיון שרגילים לחזור למקומם בלול, הרי זה כאילו ניצודים כבר. (רש"י, הרשב"א, הר"ן, ראבי"ה, הרא"ש, הגהות מימוניות, המאירי, שיטה לא נודע למי, שלחן ערוך (ס"ס שטז, סימן שח סעיף מ), מהרש"ל ועוד אחרונים רבים. שבת ה קא, קב).


בני אשכנז מחמירים שלא לדחות תרנגולים ללול שהוא מקום צר, אלא רק לחצר או לבית שהוא מקום גדול. אך במקום שיש חשש שיזיקו וישברו כלים וכיוצא, מותר לדחותם ללול. [כמבואר להלן בדיני אמירה לגוי בשבת ש"שבות דשבות במקום הפסד", מותר. והיינו שכיון שרגילים לחזור ללול, נחשב כאילו ניצודו כבר, ואין הצידה אסורה אלא מדרבנן [לבני אשכנז]. וגם זו מלאכה שאין צריך לגופה שאיסורה מדרבנן, כי אין לו ענין בצידה עצמה, אלא רק שלא יזיקו.] (משנה ברורה. שבת ה קג, קה)

 

אם יש חשש שיגנבו, מותר לומר לגוי לתופסם בידו ממש ולהכניסם ללול. [שהרי זה "שבות דשבות במקום הפסד" כנ"ל. כיון שרגילים לחזור ללול, וגם אמירה לגוי אסורה מדרבנן. ואף שהגוי עושה שתי מלאכות דרבנן, צידה וטלטול מוקצה, בכל זאת מותר, שגם שני שבותים הבאים יחד, הותרו במקום הפסד.] (שבת ג תסג)

 

"צידת בהמה בשבת"

בקר וצאן, כגון עגל וטלה, מותר להכניסם לכלוב, שהואיל ואין דרכם להישמט כשבאים לתופסם, הרי הם נחשבים כניצודים כבר. אבל אם מרדו וברחו עד שצריך תחבולות לתופשם או שצריך לפרוס להם מצודה, אסור לצודם. (שבת ה קו)

 

ויש לשאול, הרי אחת מט"ל מלאכות שהיו במשכן היא מלאכת צידה, שצדו אֵילִים שהם מין בהמה [איִל, ולא אַיָּל שהוא מין חיה] לצורך עורם לכיסוי המשכן, והרי בבהמה בארנו שאין איסור צידה, כיון שאין דרכם להישמט, והרי הם נחשבים כניצודים? וצריך לומר שצדו אֵילִים מהמדבר שהם נשמטים ובורחים ולא ביתיים שרגילים להיכנס מאליהם, ולכן בהם שייכת צידה. (שבת ה קו)

 

"מלכודת עכברים בשבת"

מותר להעמיד מלכודת בשבת, כדי לצוד בה עכברים. שהרי זו "מלאכה שאין צריך לגופה" שאסורה רק מדרבנן כנ"ל, ואינו עושה מעשה בידיים אלא גרמא, ומותר. (שבת ה צו, קיח)

 


"ציפור שנכנסה לבית בשבת"

ציפור שנכנסה לבית דרך החלון, אסור לסגור את החלון במטרה לצודה, אבל מותר לסגור את החלון מפני הקור, אף שממילא הציפור ניצודת. שכיון שהבית גדול, אין בזה איסור צידה מן התורה, ובמקרה זה שכל כוונתו בסגירת החלון מפני הקור, הרי זה "פסיק רישיה שלא איכפת לו בדרבנן", שמותר. (שבת ה צט)

 

"סגר חלון ומצא תוכי בשבת"

הסוגר את חלון ביתו ושוב הבחין שניצוד בו תוכי, אינו חייב לפתוח את החלון ולשחררו, שכיון שלא ידע שהתוכי שם, לא נחשב שעשה מלאכה כלל. 
כן כתב הרמב"ן שאם ישב לתומו על פתח ביתו ומלאהו, ופתאום נמצא שהיה צבי בבית, מותר לו להמשיך לשבת שם עד מוצאי שבת. ודומה, לנועל המגדל ונמצא צבי שמור בתוכו, או למתכסה בטליתו ונמצא ציפור בתוכו [שבשעה שנעל המגדל, בהיתר נעל, וכן התכסה בטליתו בהיתר גמור]. ואף על פי שעתה מתכוין שישאר בתוכו, מותר לו לישב כך עד מוצאי שבת. (הר"ן, נמוקי יוסף, המגיד משנה. שבת ה צט)

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏