שמחת תורה- שמחה והתחדשות מתוך ארעיות

מיד לאחר חג הסוכות?". "סיפור לשמחת תורה" המבאר "מדוע רק בשפל המדרגה ניתן להגיע לשמחה אמיתית?"... "משל ונמשל לשמחת תורה" המביאים לתובנה שדברים שמתנהלים במשך שנים - לא בהכרח נכונים הם... וההוכחה שדווקא מתוך ארעיות - מתוך הבנה שהכול זמני כאן - ניתן להגיע לשמחה אמיתית.

שמחה והתחדשות מתוך ארעיות


שמחה אמיתית יכולה לבוא רק מתוך הרגשת ארעיות ויציאה ממגבלות. זוהי הסיבה שחוגגים את שמחת תורה מיד לאחר חג הסוכות, כיון שאז אנו מבינים את המשמעות האמיתית של חיינו.


הסיפור הבא ימחיש זאת:

כאותו חסיד שהיה עשיר גדול, ומזלו גרם שירד מנכסיו. נראה שזה לא מספיק... את המסכן פקדה מסכת ייסורים ואסון אחר אסון הגיע לפתחו. יום אחד עת שיצא ממקווה המים בו טבל התברר לו שבגדיו נגנבו. באותו הרגע שהבין זאת החל לקפץ משמחה. הסובבים הבינו לנפשו "נו... וכי מה יעשה אחד כזה?!" - חשבו לעצמם... לשאלת האורחים במקום הסביר: "הבינו הגעתי לשפל המדרגה... כעת אין לי יותר מה לאבד! - כעת אני שמח!"... 

החסיד הגיע לקצה העצב שממנו מתחילה רק שמחה...


בחג הסוכות התורה מבקשת מאתנו לעשות את ההיפך מההגיון: לאחר שאספנו את התבואה לגורן ומלאנו היקבים בענבים, הטבעי ביותר היה להסתופף בבית וליהנות מעמלנו. בניגוד לטבע מצווה אותנו התורה לצאת לסוכה=לוותר על תחושת הביטחון, ולצאת אל מקום רעוע וארעי כדי להתבונן ולחוש את השמחה בצורה אמיתית.


זוהי גם הסיבה שקוראים קהלת בשבת חול המועד סוכות, שבה נאמר: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". רק ביטול והרגשת חוסר אונים יכולים להוביל לצמיחה והתחדשות. רק ע"י קריאת קהלת וההבנה של האפסיות של חיינו יכולה להוליד איזו אופטימיות בעולם הבריאה.


כמו כן, גם בשמחת תורה אנו מסיימים את התורה במילים לעיני כל ישראל, ומיד מתחילים בראשית. חז"ל אומרים ש"לעיני כל ישראל" מכוונים על שבירת הלוחות, והלקח הנלמד: רק ע"י שבירת הלוחות=הלב (סוף התורה האות ל', ותחילתה האות ב') אפשר להתחיל לשאוף להתחדשות רק אחרי ראיית האפסיות ניתן לחפש משמעות לחיים. רק יציאה מחוץ לכלוב=הבית=החשיבה המקובעת ניתן להבין את הטעות שאנו חיים בה, ומתוך כך להגיע לשמחה אמיתית...


משל למה הדבר דומה: 


מדענים ערכו ניסוי, הם הכניסו 5 קופים לכלוב שבראשו תלויה בננה. כל קוף שניסה לטפס במדרגות על מנת לגעת בבננה - הוענשו כל הקופים במנת מים קרים שהושפרצה עליהם. עם הזמן, כל מי שניסה לעלות חבריו היכו אותו. לאחר זמן החליפו קוף, וזה כשניסה לטפס חבריו היכו אותו. שוב החליפו, הפעם קוף אחר וגם זה למד להבין שלמעלה לא מטפסים... 

אחד אחד הוחלפו הקופים עד שכולם היו מכים את החבר שלא יטפס בזמן שאף אחד מהם לא חווה את העונש ואין לאף אחד מושג למה הם לא מרשים לקוף החדש לעלות... 

ומדוע לא?!  כיון שלמיטב הבנתם כך זה התנהל תמיד...


כן הוא הנמשל: 

אנו חיים במסגרת שסוגדת לממון ולכבוד. 

ומדוע?! והלא כולנו מבינים שלקבר לא ניקח מאומה?! אלא כיוון שכך זה התנהל כאן תמיד...

אילו נצא לרגע לסוכה ארעית נבין כי הכל שטויות, הממון איננו העיקר והסגידה לו היא ההפוך בדיוק מביטחון בה'...

דווקא מתוך ארעיות - מתוך הבנה שהכל זמני כאן - ניתן להגיע לשמחה אמיתית. 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏