ל"ט מלאכות שבת- מבוא לט"ל אבות מלאכה

"מבוא לשלושים ותשע מלאכות שבת". מבוא ל- ל"ט אבות מלאכות האסורות מדאורייתא בשבת כפי שמובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "המקור בתורה ל-ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת", "שלושים ותשע אבות מלאכות כפי שמובאות במשנה", "אבות ותולדות במלאכות שבת". "מלאכות הדומות לאב המלאכה", "שמירת שבת מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", "דין מחלל שבת במזיד עם עדים והתראה", "דין מחלל שבת במזיד ללא עדים והתראה", "דין מחלל שבת בשוגג", "דין מחלל שבת בזמן הזה", "איסור מדברי חכמים שעבר ועשהו בזדון", "מעלת התשובה" - "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". "ההבדל בין 'חוזר בתשובה מאהבה' לחוזר בתשובה מיראה"...

מבוא לשלושים ותשע אבות מלאכות ?

 

"המקור בתורה לט"ל (=39) מלאכות האסורות בשבת"

נאמר בתורה (שמות כ ז-ט):

 "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך".

בפסוקים אלו הוזהרנו על איסור מלאכה בשבת באופן כללי.

 

ולגבי פירוט המלאכות האסורות בשבת, רמזה לנו התורה בפסוקים דלהלן (שמות לה): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'". 


ומיד בהמשך הפסוקים נצטוו ישראל על בניית המשכן, שנאמר:

"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ... וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים... אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלו וְאֶת מִכְסֵהוּ... אֶת הָאָרֹן... אֶת הַשֻּׁלְחָן... וְאֶת מִזְבַּח..."


 וממה שכתבה התורה איסור עשיית מלאכות בשבת בסמוך לבניית המשכן, למדו חז"ל (במסכת שבת מט ע"ב) שאותן מלאכות שהוצרכו לבניית המשכן, אסרה התורה לעשותן בשבת.

 

למשל: 

המלאכה הראשונה היא מלאכת זורע. והיינו שבבניית המשכן היו זקוקים לזרוע מיני זרעים שציותה התורה להביאם למשכן, כמו פשתן, שנאמר: "ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" [ושש פירושו פשתן]. ומכך שמלאכת זורע היתה בבניית המשכן, אנו למדים שאסרה התורה לזרוע בשבת.

 



ט"ל מלאכות

לפניך לשון המשנה (מסכת שבת פ"ז מ"ב) בה הובאו כל 39 אבות מלאכות האסורות בשבת:

אֲבוֹת מְלָאכוֹת - אַרְבָּעִים חָסֵר אָחָת: 

הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר [אוסף גידולי קרקע תלושים למקום אחד]. הַדָּש [חובט על השיבולים לפרק מהן את גרעיני החיטים]. וְהַזּוֹרֶה [מפריד את התבואה מהמוץ באמצעות רוח]. הַבּוֹרֵר [מוציא פסולת מתוך אוכל]. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד [מנפה קמח]. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ [שהלבין את הצמר על ידי כיבוס]. וְהַמְנַפְּצוֹ [צמר דבוק יחד והפרידו או סרקו במסרק]. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה [עושה חוטים]. וְהַמֵּסֵךְ [מותח את חוטי השתי מצד לצד]. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין [שעושה שתי לולאות ומכניס בכל לולאה חוט שתי אחד]. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין [מכניס את חוט הערב בין חוטי השתי]. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין [מסיר חוטי הערב מבין חוטי השתי או את חוטי השתי מבין חוטי הערב]. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר [פותח את הקשר]. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי [או שאר בעלי חיים שהדרך לצודם]. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ [מעורו]. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ [מלאכה אחת הן, עיבוד העור לנעליים וכדומה]. הַמְשָרְטְטוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ [מגרד את השיער מהעור ומחליקו לקלף וכדומה]. וְהַמְחַתְּכוֹ [מחתך את העור כפי הצורך לרצועות וסנדלים]. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר [הורס על מנת לבנות]. הַמְכַבֶּה [גחלים על מנת להדליק בהם]. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ [גמר מלאכה. ואפילו פעולה קטנה כהכאת פטיש כדי להשוות עקמימות שבכלי]. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת [מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך]. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אָחָת.

 


אבות ותולדות

נמצא אפוא ששלושים ותשע מלאכות שהיו בבניית המשכן, נאסרו לעשותן בשבת, ובלשון חז"ל הן נקראות: "שלושים ותשע אבות מלאכות". ולכל "אב מלאכה", ישנן כמה "תולדות", שהן מלאכות אחרות הדומות ברעיונן ובמטרתן לאב המלאכה, וגם אותן אסרה התורה לעשות בשבת.

 

למשל: מלבד מה שאסרה התורה אב מלאכת זורע, נאסרו גם תולדותיה הדומות לאב המלאכה, כגון: השקיית אדמה שהיא תולדת זורע, לפי שדומה במטרתה למלאכת הזריעה, שכשם שהזריעה מצמיחה גידולים ומניבה פירות, כך על ידי ההשקיה צומחים הגידולים ומניבים פירות. וכן בכל אב מלאכה, ישנן תולדות המתלוות אליו, האסורות אף הן מן התורה.

 


"מלאכות הדומות לאב מלאכה"

מלאכה הדומה ממש לאב המלאכה, אינה נחשבת תולדה אלא אב. ולכן, הנוטע אילן הוא בכלל אב מלאכת זורע. וכמו כן, באב מלאכת "אופה" נכללים גם: מבשל, צולה או מטגן בשמן וכיוצא, שכולם בכלל אב מלאכה הם, וכן כל כיוצא בזה.

 

מאחר ורוב המלאכות אינן מצויות למעשה אצל כל אחד, על כן להלן בארנו רק את ההלכות הנוגעות למעשה מתוך ט"ל המלאכות.

 


שמירת השבת

גדולה מעלת שמירת השבת, שאמר רבי שמעון בן יוחאי: אם ישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים. ואמרו חז"ל (מסכת שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כמו בדור אנוֹש ]עיין בראשית ד כו[, מוחלים לו, שנאמר (ישעיה נו ב): "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" [פירוש מלחללו], ודרשו "מחללו" לשון "מחול לו". 


והטעם בזה, כי כל מי שהוא שומר שבת כהלכתו, גילה דעתו שהוא מודה במציאות ה' שציוה על השבת, ומודה בחידוש העולם, וביכולת ה' ביציאת מצרים, ושהתורה מן השמים ובה נאמר "שמור את יום השבת לקדשו", ואלו דברים הכוללים כל התורה. 

ועל כורחנו שמה שעבד עבודה זרה, לא היה בדעתו להאמין שיש בה ממש, אלא רק שיצרו תקפו, ויקל עליו מאוד להתחרט ולשוב בתשובה במהרה. 

מה שאין כן העובד עבודה זרה לפי שעולה בדעתו שיש בה ממש, הרי הוא רחוק לשוב בתשובה. (בית יוסף ולבוש סימן רמב)

 

ומאידך, יש לדעת ששמירת השבת חמורה עד מאוד, והמחלל שבת, ביטל מצות עשה מהתורה, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ועבר על מצות לא תעשה מהתורה, שנאמר: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". 


ולכן החמירה התורה מאוד בעונש המחלל, שנאמר (שמות לא יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת. וכמו שמצאנו בתורה על יהודי שחילל שבת במלאכה קלה, שטלטל כמה עצים ארבע אמות [2 מטר] ברשות הרבים, וראו אותו עדים והוכיחו אותו, ולא שמע להם, ונענש בסקילה, שנאמר (במדבר טו לב):

 

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". 

הרי לך שבהוראת הקב"ה רגמו אותו באבנים וסקלוהו על שחילל את השבת.

 


"מזיד עם עדים והתראה"

עונש הסקילה המבואר בתורה הוא דווקא לאדם שחילל שבת במלאכה האסורה מהתורה במזיד [בכוונה], והיינו שידע שאסור לעשות את המלאכה, והתרו בו שני עדים ואמרו לו שעובר על חילול שבת במלאכה זו ויקבל על כך עונש סקילה, ובכל זאת לא שמע להם. 


אזי כשבית המקדש היה קיים, היו מביאים אותו למחרת ביום ראשון לסנהדרין בבית המקדש, והיו יושבים עשרים ושלושה דיינים כדי לדון אותו על פי עדות של שני אנשים לפחות. 

והסנהדרין היו חוקרים את העדים היטב היטב, שבע דרישות וחקירות ישר והפוך, עד שהדברים היו ברורים מאוד שהעדים דוברים אמת, ואז היו מוציאים אותו לסקילה.

 


"מזיד ללא עדים והתראה"

המחלל שבת במלאכה האסורה מהתורה במזיד, ולא ראו אותו עדים או שלא הוכיחו אותו כדין, הרי הוא חייב "כרת" [שהיא מיתה בידי שמים ולא בידי בית-דין], כמו שנאמר (שמות לא יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם... כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָה מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה [לשון כרת] הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".

 


"חיולו שבת בשוגג"

עונש סקילה או כרת הוא דוקא למחלל שבת במזיד, אבל המחלל שבת בשגגה [בטעות], ששכח שהיום שבת, או שלא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת, אינו חייב מיתה. 

אך חייבה אותו התורה להביא כבש לבית המקדש ולהקריבו קרבן חטאת, כדי לכפר לו, יחד עם חרטה וחזרה בתשובה על עוונו.

 


"חילול שבת בזמן הזה"

אל יאמר אדם שכל זה היה פעם כשבית המקדש היה קיים, ובכוחם של הסנהדרין היה להעניש בעונש מיתה, אבל כיום שאין בית המקדש ואין סנהדרין, אין חיוב סקילה וכרת בחילול שבת. 


דע, כי כל אלו טענות שווא של יצר הרע, שמסית את האדם מלשמור את השבת כהלכתה בטענות כאלו ואחרות, וכבר אמרו חז"ל (מסכת סנהדרין לז ע"א): "מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרין ולא מענישים בפועל בארבע מיתות בית דין שהן: סקילה, שריפה, הרג וחנק, מכל מקום דין ארבע מיתות לא בטל". 


ומי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג או חיה דורסתו. 

מי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות להריגה או ליסטים באים עליו. 

מי שנתחייב חנק - או טובע בנהר או מת בסרונכי [חולי שגורם לנפיחות בגרון עד שנחנק ומת], ה' יצילנו.

 

אולם, ה' יתברך רחום וחנון ארך אפים, לא מעניש מיד את האדם, אלא ממתין לו, אולי יחזור בו ממעשיו הרעים ולא יצטרך להענישו כלל. 


ואף אם רואים הרבה מחללי שבת שלא חזרו ממעשיהם ומתו כאחד האדם, בוודאי שאין אנחנו מבינים כלום בחשבונות שמים. 

מה גם שאולי בזכות אותן מצוות שקיימו במשך חייהם [כברית מילה, כיפור, מזוזה, הנחת תפילין ואמירת קדיש בשבעת ימי אבלות ובאזכרות, וכיוצא בהם], קיבלו שכרם בעולם הזה, כפי שקיים גם להפך - צדיקים שקיבלו ייסורים בעולם הזה, כדי להביאם לעולם הבא זכים וטהורים בלי שום עוון, ויקבלו שם רק שכר בלי עונש בגיהינום כלל. 

ובמפורש כתב כן בורא עולם בתורה, שכך היא הנהגתו, שנאמר ]דברים ז ט[: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ". [אריכות דברים בנושאים אלו, ניתן לראות בספר "מסילות אל האמונה" ועוד.]

 


איסור מדברי חכמים

כל דבר שאסור לעשותו מדברי חכמים ועבר ועשהו בזדון, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הסנהדרין מכים אותו מכת מרדות [39 מלקות]. (רמב"ם הלכות שבת פ"א ה"ג)

 


מעלת התשובה

אף שהחמירה התורה מאוד בעונש המחלל את השבת, מכל מקום ברוב רחמיו וחסדיו של בורא עולם על עמו ישראל, גילה לנו את סוד מעלת התשובה, שעל ידי שאדם חוזר בו ומתחרט על מעשיו ומחליט שיותר לא יחלל שבת, זוכה להתקרב להקב"ה. 

וכך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז הלכה ד-ז): 
"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה", שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שׂנוּי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה - והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד. 
אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, צועק ואינו נענה, עושה מצוות וטורפים אותן בפניו. והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד, עושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ושמחה, ולא עוד אלא שמתאווים להן. 

ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, וכאילו לא חטא מעולם. 

ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא, ופירש ממנו וכבש יצרו. 

אמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שכובשים הם את יצרם יותר. 
וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים, שנאמר "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ... וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים". ע"כ.


והזוכה לשוב בתשובה מאהבת ה' יתברך, כל עוונותיו מתכפרים לו מיד, ומחשיבים לו בשמים כאילו עשה במקומם מצוות ממש ומקבל עליהם שכר, וכל שכן שאינו מקבל עליהם עונש או ייסורים. 

אבל השב בתשובה מיראת העונש, נהפכים לו העוונות שעשה בזדון לשגגות, וצריך כפרה עליהם. (חזו"ע ימים נוראים עמוד ריב)

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏