מלאכות שבת- דיני השמעת קול בשבת

"דיני השמעת קול בשבת". מלאכות האסורות והמותרות בשבת בעניין "השמעת קול בשבת" המובאות בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "האם מותר לנגן בכלי נגינה בשבת?", "האם מותר לשרוק בשבת?". "האם מותר לרקוד בשבת?". "האם מותר לרקוד בשבת חתן?". "האם מותר למחות כפיים בשבת?". "האם מותרת מחיאת כפיים בשינוי בשבת?". "מה הדין ריקוד בשמחת תורה שחל בשבת?". "האם מותר לפתוח בשבת דלת שמאחריה יש פעמונים/מובייל מנגן?"...

"דיני השמעת קול בשבת"

כלי שיר
אסור לנגן בכלי שיר בשבת, שמא יתקלקל הכלי ויבוא לתקנו. למשל: המנגן בכינור ומתח את המיתר, כדי שישמע הצליל חד יותר, עבר על מלאכת "מכה בפטיש" (- מדיני ל"ט מלאכות האסורות בשבת). (המאירי, צרור החיים, מהר"ם שיק ועוד רבים. שבת ה רלה, רסח)


קול נגינה בפה - שריקה
כתב הרמ"א (סימן שלח ס"א): "אלו הקוראים לחבריהם ומצפצפים בפיהם כציפור, מותר לעשות כן בשבת". ואפילו אם מנעים בקולו כעין שיר, מותר, שלא אסרו כשעושה בפיו. 

וכתב מרן החיד"א: על זה סמכו בארצות אשכנז ופולין, אותם המצפצפים והמהגים בגרונם כשמשוררים, אף על פי שנראים ונשמעים כמנגן בכלי שיר ממש, וגם חכמים קדושים וחסידים נהגו לשורר כך, והשומע קולם, נדמה לו כניגון של כלי שיר ממש. (שבת ה רלו)


מחיאות כפיים וריקוד
אמרו חז"ל (ביצה לו ע"ב): אין מטפחים [ביד, להכות כף אל כף] ואין מספקים [להכות כף על ירך] ואין מרקדים [ברגל], גזרה שמא יתקן כלי שיר. 
וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכל הראשונים [חוץ מתוספות], ומרן השלחן ערוך (סימן שלט ס"ג). 

והרמ"א כתב: "ומה שאנחנו לא מוחים במקילים בזה, משום שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים". על כן, הרואה מבני אשכנז שמקילים בזה, מן הראוי שיודיעם שלא נכון לעשות כן. ודברי חכמים בנחת, נשמעים. 

ואם אין לו השפעה עליהם, לפחות יזהר לעצמו, כמו שכתב הבית יוסף (יורה דעה סימן קצו): "שכשאמרו, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, בוודאי שבעל נפש צריך לחוש לעצמו".

ומה שכתב הרמ"א לאחר מכן: "ויש מתירים בזמן הזה, כיון שאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ואפשר שעל זה נהגו המקילים", כבר כתבו הפוסקים [הש"ך, פרי מגדים, ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו לבושי צדקה, תורת חסד מלובלין, עין יצחק אלחנן, ויאמר משה, מחצית השקל ועוד] שגם בדעת הרמ"א אנו פוסקים כדעה הראשונה שהובאה בסתם, וכאן היא הדעה המחמירה. 

ובלאו הכי כבר כתב בספר בני ציון ליכטמן: "דעת התוספות לא הובאה בשום פוסק, ואפילו הרא"ש והמרדכי והאגודה והטור שרגילים תמיד להביא דעת התוספות, לא הזכירו כאן מדבריהם כלום, ומבואר שלא הסכימו להם. והרמ"א שהביאם צריך עיון רב על דין זה". עכ"ל. 

ובשבט הלוי וואזנר כתב, וזו לשונו: "עלינו לדעת כי דברי התוספות דעת יחיד היא, וכל הראשונים כתבו הטעם שלא מוחים בהם, משום שמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, ולדעתם הגזירה קיימת ואסור לעשות כן, אלא שאין בידינו למחות, ואין אנו מצווים למחות כי לא ישמעו לנו. וכן מבואר בדרכי משה, ולדעתו דברי התוספות אינם להלכה". ע"כ. 

ומעתה, הלוא טעם זה שמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים, לא שייך אלא לדלת העם שאינם בני תורה, אבל בני תורה המדקדקים במצוות, בוודאי שאם מודיעים להם את ההלכה, הם פורשים ממעשיהם אלו. ואמנם יש מקילים כשרק הולכים במעגל ולא מגביהים רגליהם. אך הנכון להימנע מזה, כי הניסיון מורה שפעמים רבות מתלהבים ומגביהים רגליהם ממש. (שבת ה רסב, רסח)

"מחיאות כפיים בשינוי" - כגון: בגב ידו הימנית על כף ידו השמאלית, מותר. (סימן שלט ס"ג)

חג שמחת תורה - לכבוד שמחת התורה התירו למחוא כפיים ולרקוד, ואפילו כשחל בשבת. אבל אין לקשקש בפעמונים או לנגן בחצוצרות. (שבת ה ער)


שבת חתן - אין להתיר למחוא כפיים ולרקוד גם לכבוד חתן וכלה. 

בתלמוד ירושלמי מובא מעשה ברבי יהודה הנשיא שחיתן את בנו רבי שמעון, והיו מוחאים כפיים לאחורי ידיהם [בשינוי] בשבת. 
עבר משם רבי מאיר בעל הנס ושמע שמוחאים כפיים, אמר: "רבותינו, הותרה השבת?!" [כי לדעתו אסור אפילו בשינוי]. 
שמע רבי יהודה את קולו, ואמר, מי הוא זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו?! שמע רבי מאיר את קולו וברח. 

רצו התלמידים אחר רבי מאיר להביאו, ומרוב שרץ מהר עף סודרו [צעיפו] מצווארו, ובתוך כך הצליח רבי יהודה לראות מהחלון את צווארו של רבי מאיר. אמר רבי יהודה, לא זכיתי לתורה אלא בזכות שראיתי את צווארו של רבי מאיר מאחוריו.

ובאר הרדב"ז, כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה ממנו, מתעוררת נפשו אל הכוונה השלימה ונחה עליו רוח ה', וכל שכן בהיותו מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו שפע קדוש, וכמו שנאמר (ישעיה ל כ): "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". ע"כ. 

למדנו שאף בשמחת חתן וכלה, לא התירו מחיאת כפיים אלא בשינוי. (וכן פסקו רבנו זלמן, הפרי מגדים, המשנה ברורה ועוד. שבת ה רעא) ומכאן ילמד האדם על גודל מעלת ההסתכלות בצדיקים, ועל ההפסד שיש בהסתכלות ברשעים.

הכאה באצבע - אסור להכות באצבע האמה על האגודל בנעימה לשיר. (סימן שלט ס"ג)

הכאה על השולחן - אסור להכות על שלחן או בקבוק בעת השירה. כן פסקו הרמב"ם והשלחן ערוך והרמ"א שם. וכתב רבי חיים פלאג'י שמצווה רבה לבטל מנהג המקילים בזה, וכן כתבו הפרי מגדים, הגר"ז, כף החיים ועוד.

כפיים שלא לשם שיר - מותר למחוא כפיים לעורר הישן או לחיזוק לאחר דרשה. וכן מותר להכות באמה על האגודל לעורר הישן, כל שאינו עושה בנעימה לשיר.

וכן אמרו בגמרא (מסכת יומא יט ע"ב) על הכהן הגדול שהיה עליו להישאר ער בליל כיפור, ואם היה עייף ומתנמנם, פרחי כהונה [בחורים צעירים שמתחיל שער זקנם לפרוח] היו מכים לפניו באצבע צרדה [אמה על אגודל]. והיו עושים כן להעירו, ולא בקול נעימה לשיר. (שבת ה ערה. ה סז, סט)


פעמונים בכניסה לבית
פעמונים התלויים מעל דלת הבית, וכשנכנסים לבית נשמע קולם, מותר להיכנס לבית בשבת. שאין זה קול נעימה לשיר. 
וגם הרמ"א שהחמיר בכלי המיוחד להשמיע קול, דווקא שמקיש בידיו ומתכוון להשמיע קול, אבל כאן שאין הנכנס לבית מכוון להשמיע קול, ואינו עושה מעשה בידיו, אלא הקול נשמע מאליו, מותר. 

שהרי זה בגדר "פסיק רישיה שלא נוח לו בדרבנן", שהרבה פוסקים מתירים זאת. ומה שנוח לבעל הבית לשמוע את הקול, כדי שידע שמישהו נכנס, אין זה נחשב נוח לפותח את הדלת בעצמו. (עיין שבת ה רנה, קעג. ה עה)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏