הלכות שבת- "סדר יום השבת"

דינים והלכות ל- "סדר שבת בבוקר". הלכות ומנהגים ליום שבת החל מסעודה שנייה ועד תפילת מנחה המובאים בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "למה אוכלים ביצה בשבת?", "מהו התבלין של שבת?" - מעשה עם הקיסר ורבי יהושע בן חנניה". "מה הדין אם שכח לומר "רצה והחליצנו" בסעודת שבת?". "שינה בשבת תענוג". "ניצול הזמן בשבת", "גודל שכר לימוד תורה" ובפרט בשבת. "השבת יום מנוחה וקדושה", "ההתעלות ביום השבת" - משל ונמשל. מעלת המחדש חידושי תורה ובפרט בשבת. "הדרכה למוסר שיעור בשבת"... "אל יהיה המשל קל בעיניך, שעל ידי המשל, אדם מבין דברי תורה". "על מי מוטלת האחריות לארגן שיעורי תורה בבית הכנסת?". סיפור שסיפר הרב עובדיה יוסף זצ"ל במעלת שיעור תורה שובה לב...

סדר יום השבת 

סעודה שנייה
יאכל כביצה [54 גרם] פת בסעודה, כדי שתהיה סעודת קבע. ואם קשה לו, יאכל לפחות כזית [27 גרם], ואז יטול ידיו בלי ברכה. אך אין יוצא ידי חובה באכילת עוגה. (סימן רעד ס"ד)

ביצה - טוב לאכול ביצה של חמין ביום שבת, משום עונג שבת (יפה ללב. א תח).



תבלין של שבת
אמר הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, ואנו מטילים אותו לתוכו וריחו נודף. אמר לו תן לי ממנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ומי שאינו משמר את השבת, אינו מועיל לו (שבת קיט).



ביצה של חמין
מעשה ביהודי שנתן עיניו בגויה אחת להתחתן עמה, אך היא לא הסכימה אלא אם כן ימיר דתו, וכך החליט לעשות. בא אליו חברו ואמר לו, קודם שתעשה צעד חמור כזה, כדאי שתבוא אצל הרב, אולי ידבר על לבך. הסכים הלה ובא לרב, אך לא קיבל את דברי הרב, ונשאר אטום, סתום וחתום בדעתו. כשבא לצאת, אמר לו הרב: דע לך, אם תמיר דתך, "ביצה של חמין" לא תהיה לך... דווקא לשמע "איום" זה, בהיזכרו בניחוחות השבת הערבים שעלול הוא להפסיד, חזר בו מלהמיר דתו...



"רצה והחליצנו"
אם שכח לומר "רצה והחליצנו" בברכת המזון, דינו כמי ששכח בסעודת הלילה, כמבואר לעיל. [אולם אם קידש על היין בבוקר ואכל כזית עוגה, ואת הסעודה בפת אכל לאחר חצות היום, דינו כמי ששכח בסעודה שלישית, כמבואר להלן] (שבת ב שמו).



שינה בשבת תענוג
כתב הרמ"א (סימן רצ ס"א): אם רגיל אדם בשנת צהריים, לא יבטלה, כי עונג היא לו. ואולם לא ירבה בשינה, שהרי לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה. וכמו כן, לא ירבה בסעודה במשקאות חריפים שיביאו לו שינה עמוקה. ושמא יפסיד גם תפילת מנחה ושיעורי תורה, חס ושלום.



ניצול הזמן בשבת
כל מי שקדושת השבת נוגעת אל ליבו, ישתדל שלא ידבר בשבת כי אם בדברי תורה ובדברים הצריכים לו. 

ואמרו במדרש: אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! כשישראל יכנסו לארץ, זה יהיה רץ לשדהו וזה לכרמו - ואני מה יהיה עלי?! 
אמר לה הקב"ה: בתי, יש לי זיווג שאני מזווג לך, ושבת שמו, שישראל בטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה (שבת ב רח). 

ואמרו בתלמוד ירושלמי: פועלים ובעלי בתים שעסוקים בפרנסתם כל השבוע, יעסקו בתורה בשבת יותר מתלמידי חכמים, ותלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת. (הרמ"א סימן רצ ס"ב)


גודל שכר לימוד תורה ובפרט בשבת
אין למעלה משכרו של העוסק בתורה, שמצות תלמוד תורה כנגד המצוות כולן. 
וכשלומד בשבת, שכרו פי כמה וכמה, ושעה אחת של לימוד תורה בשבת, שווה למאה שבעים מיליון שעות של לימוד בימי החול. 
כן כתב בספר שיבת ציון (ח"ב רלג) על פי רבי חיים ויטאל בספרו עץ חיים והרש"ש בנהר שלום, על פי תיקוני הזוהר. 
ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות) ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות של חול, אמר רבי סלמאן מוצפי זצ"ל שהוא לאו דווקא אלא עוד יותר מכך, וכמו שאומרים "חמץ אפילו באלף לא בטל", ובאמת שגם ביותר מאלף, אינו בטל.

מכאן נבין, כמה אנו לוקים בחסר בהבנת גודל ערכה ומעלתה של השבת, עד שאין לנו מושג בערך זמנה! והאיך יאבד אדם את זמנו בשבת בפטפוטים ודברים בטלים?! 
על כן, ישתדל לנצל את זמנו ללמוד כפי הבנתו, גמרא, הלכה, מדרש, פרשת השבוע, תהלים ועוד. ואשרי המכנס לבני ביתו ולומד עימהם בדבר השווה לכולם.

כתב מרן החיד"א: 
תלמידי חכמים העוסקים כל השבוע בגמרא והלכה, יקבעו זמן בשבת גם למדרש ואגדה, וכן הוא מנהג רוב תלמידי חכמים בכל המקומות. (ה"ע ג קצג)



השבת יום מנוחה וקדושה, והתעלות

משל מאלף סיפר הגאון רבי שלמה ששון זצ"ל: 
לאדם שעמל בפרך לפרנסתו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. קיבל שכר יומו, ועשה דרכו לביתו. ראה התקהלות לקניית כרטיס להרצאתו של נואם מחונן, שדבריו כדבש ונופת צופים. אמר לעצמו: כל היום עבדתי, עמלתי ללא הרף - הן מגיעה לי שעה של קורת רוח, הנאה וחוויה! 
אמר ועשה הוציא את צרור הכסף שהרוויח בעמל כה רב, וקנה בו כרטיס להרצאה. נכנס לאולם והתמקם בכיסא הנוח, מרופד הקטיפה. 
סקר את האולם, התפעל מהאווירה המרוממת, והנה עולה המרצה לבימה. שמע את מלות הפתיחה, ואט אט נעצמו שמורות עיניו, שקע בשינה מתוקה... 
לפתע ניעור בבהלה. 
הקיץ לרעם מחיאות הכפיים עם תום ההרצאה. 
שכנו פנה אליו בעיניים בורקות: "היה נפלא, הלא כן?!" 
התמתח ופיהק: "כן, אכן כך"... "ואיך מסכם אתה את השעה המרוממת?" המשיך שכנו ושאל. "המ... הכיסא היה נוח מאוד, אבל מערכת החימום הייתה חזקה מדי"... 
נתן בו שכנו עיניים תוהות, ושאל: "האם הגעת לכאן עבור כיסא נוח ותנור חימום?! הן זאת יכול היית להשיג בביתך?!"...

כן הוא הנמשל:

מי שמעביר את השבת בשינה ובטלה, שיחה בטילה וקריאת עיתונים - לשם כך יכול היה ליטול סתם יום של חופש, ואולי אף לבלות בו בצורה מרתקת יותר. השבת מתנה טובה היא מגנזיו של הבורא, יום מנוחה וקדושה, לימוד והתעלות! (מעיין השבוע שמות תקמח)



מעלת המחדש חידושי תורה ובפרט בשבת
להלן דברי הזוהר הקדוש במעלת המחדש חידושי תורה ובפרט בשבת קודש (הקדמת הזוהר ד ע"ב): 
"רבי שמעון בר יוחאי אמר, כמה יש לו לאדם להשתדל בעסק התורה יומם ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה, וכל מילה שמתחדשת בתורה על ידם, עושה רקיע אחד. ובאותה שעה שמתחדש דבר תורה מפיו של האדם, אותו דיבור עולה ומעיד לפני הקב"ה, והקב"ה לוקח את אותו דיבור ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות וכו'". 
"וכמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה, ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה, ובפרט ביום השבת יותר משאר הימים". ע"כ. (זוהר שלח לך קעג סע"ב)

ועוד אומר הזוהר (בשלח דף קעג): 
"בוא וראה, כשנכנסת השבת, יורדות הנשמות לשרות על העם הקדוש [- זוהי 'הנשמה היתירה' שמקבל כל אחד לפי דרגתו, תוספת קדושה ליום השבת] ... 
וכשיוצאת השבת, עולות אלו הנשמות, ועומדות לפני המלך הקדוש.
והקב"ה שואל אותם, איזה חידוש היה לכם בעולם ההוא בתורה? ואשרי מי שאומרת לפניו חידושי תורה, כמה שמחה עושה. 
או אז הקב"ה מקבץ את הפמליא שלו ואומר: שמעו חידושי התורה שאומרת נשמתו של פלוני... וכל הפמליא של מעלה מקשיבים לדברים אלו, וחיות הקודש מתגדלות בכנפיהן ומתלבשות בכנפיהן". אשרי העם שככה לו.


וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן צח): 
גם אם התחדש לאדם חידוש תורה במשך השבוע, אם מוציא את החידוש בפיו בפעם הראשונה בשבת, הרי שיש לחידוש זה יתרון מכוח קדושת שבת, ונחשב לו כאילו חידשו בשבת ממש, כי העיקר הוא כאשר מוציאו מפיו. 
ומכל מקום מי שאינו יודע לחדש חידושי תורה, ילמד איזה דבר חדש שלא ידע אותו, ויעלה לו כאילו חידש חידושי בתורה בשבת. (עיין מחזיק ברכה רצ סק"ה, ופלא יועץ ערך 'חידוש')

טוב לקבוע ללמוד תורה עם חבר, כי על ידי הלימוד יחד מתבארים הדברים יותר, ומה שאין זה מבין חברו מבאר לו, וכך אט אט יגיע גם למצב שזוכה לחדש חידושי תורה.
בהלכה ובאגדה
האברכים היקרים הדורשים לציבור בהלכות שבת ומועדים, ובדיני איסור והיתר השייכים למעשה, נכון שישלבו דברי אגדה המושכים את הלב, מעשיות ומשלים, כדי שיהיו דבריהם ערֵבים כפי הנאמר ע"י החכם מכל אדם (משלי ח ט): "נְכֹחִים לַמֵּבִין, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת" . (שבת ב רט)


אמרו במדרש: 
אמר רבי שמעון בן לקיש כל האומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים לאוזן שומעיהם ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרם. 

וכן אמרו על הפסוק: "נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך" - אמר רבי יוסי, כל האומר דברי תורה ברבים, ואינם ערבים לאוזן שומעיהם כדבש, נוח לו שלא אמרם. 

ואמר רבי לוי: לשעבר הייתה הפרוטה [פרנסה] מצויה, והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה, הלכה ותלמוד, אבל עכשיו שאין הפרוטה מצויה, והם חלשים מעבודתם, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. 

ועוד אמרו (מסכת בבא בתרא י ע"א): 
בעלי אגדה, מתוך שהם דרשנים ומושכים את הלב, הכל מכבדים אותם. 

ומובא בגמרא (מסכת סנהדרין לח ע"ב): 
רבי מאיר בעל הנס היה דורש: שליש הלכות, שליש אגדות, שליש משלי שועלים. 


מעשה ברבי אבהו ורבי חייא בר אבא 
שנזדמנו לעיר אחת, רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא דרש בהלכה, עזבו כולם את רבי חייא ונהרו לשמוע אגדותיו של רבי אבהו. 
חלשה דעתו של רבי חייא ובא רבי אבהו לפייסו, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה: 

משל לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות, ואחד מוכר מיני סדקית, על מי קופצים לא על זה שמוכר מיני סדקית?! (מסכת סוטה מ ע"א). 

ובספרֵי על הפסוק: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת לעשותה", שמא תאמר למדתי הלכות די לי? תלמוד לומר "את כל המצוה הזאת", כל המצוות למוד, מדרש, הלכות ואגדות. 
ואם רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך תדבק בדרכיו ומדותיו. 

וכן אמרו באבות דרבי נתן, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם יראת חטא. וכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם חכמה. 

"והמן כזרע גד", אלו בעלי אגדה שמושכים לבו של אדם כמן. 

ואמרו במדרש (שיר השירים א ח): 
אל יהיה המשל קל בעיניך, שעל ידי המשל, אדם מבין דברי תורה
משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגלית טובה, האם לא על ידי פתילה כאיסר [נר ששווה פרוטות] הוא מוצא אותה? 
כך על ידי המשל, אדם מבין דברי תורה. (שבת ב רט)


גבאי בתי כנסת - "עשה לך קהילות קהילות"
חובה קדושה על כל גבאי בתי הכנסת להביא רב שימסור שיעורי תורה גם בשבתות וימים טובים בהלכה ואגדה. 

ואמרו במדרש תנחומא: 
"ויקהל משה", אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות קהילות בכל שבת ושבת ודרוש לפניהם ברבים בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי התורה והלכות האסור והמותר. 

וכן בדוד הוא אומר (תהילים מ י): "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא". 
וכי איזו בשורה היו ישראל צריכים בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד לא היה חסר להם כלום, ומעין ימיו של משיח היה?! 
אלא מלמד שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אוזן מעולם. 

ועוד אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד בהם תורה ברבים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי. 

וכתב מרן הבית יוסף: 
ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולשמוע דברי הלכה ואגדה אחר סעודת שחרית. (שבת ב רח, ריא. עיין באר משה שטרן ח"ב כז ותרווה נחת)

ואמרו במדרש: אמר הקב"ה, בשעה שהחכם יושב ודורש ברבים, אני מוחל וסולח ומכפר עוונותיהם של ישראל. ובשעה שאומרים "יהא שמה רבה מברך וכו'", אפילו אם נחתם גזר דינם, אני מוחל וסולח ומכפר עוונותיהם. ובשעה שנאספים ובאים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעים אגדה מפי החכם, אני מתעלה בעולמי". (שבת ב רי)



המאור שבתורה מחזירם למוטב

סיפר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: 
מעשה היה בצעיר חילוני שמידי שבת היה נוסע באופנוע בקול רעש גדול הלוך ושוב לאורך רחוב דוד בשכונת הבוכרים בירושלים במטרה להפריע למתפללים בבתי הכנסת השוכנים לאורך הרחוב.

גבאֵי בתי הכנסת ניסו לבקשו שיחדל ממעשיו, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. 
באותה תקופה לאחר סעודת ליל שבת היה מרן שליט"א מוסר דרשה בפרשת השבוע בישיבת "פורת יוסף" בשכונת גאולה. 
לדרשה היו מגיעים מאות אנשים, עד שפעמים רבות הוצרך הקהל הרב לעמוד חוץ לבית המדרש. והנה הזדמן שאותו צעיר עבר שם בעת הדרשה, ובראותו את הקהל הרב, שאל לפשר הדבר, וענו לו שכעת הרב דורש דברי תורה. 
הלה בסקרנותו דחק את עצמו ונכנס פנימה - "הציץ וניצל", הוא עמד נפעם מול שטף דיבורו הצח והנאה של הרב, דברי תורה מתובלים במעשיות ומשלים המושכים את הלב עם דברי מוסר היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. כבר למחרת בבוקר השאיר את האופנוע בביתו והלך לבית הכנסת המרוחק (שלא יכירוהו) לתפילת שבת. 
בליל שבת הבאה, הוא היה מהראשונים שבאו לתפוס מקום בדרשתו של הרב. 
וכך החל לשוב בתשובה, ולא עבר זמן רב עד שמצא בת זוג הגונה ויראת שמים, וכשבא להזמין את מרן לשמחת נישואיו, סיפר לו את כל אשר עבר עליו עד הגיעו הלום! (לאורו נלך).



ענווה פסולה

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: "אין לתלמיד חכם הדורש ברבים להימנע מלדרוש מחשש גאווה חס ושלום, אלא ישתדל לכבוש יצרו ולכוון לשם שמים". 
וכן הדורש ברבים דברי מוסר ותוכחה, העיקר שיהיו דבריו יוצאים מן הלב לשם שמים, ולא יכוון להראות חריפותו וחכמתו. על כן, בוודאי שאף הצנועים לא ימנעו מלהיות ממזכי הרבים. (שבת ב ריא)

נאמר בזוהר הקדוש (פרשת תרומה): 
"אילו היו יודעים בני אדם כמה תועלת גדולה וזכות יש ברדיפה אחר בני אדם להחזירם בתשובה ולזכותם בתורה ובמצוות, היו רודפים אחריהם בכל כוחם, כמו שאדם רודף אחרי החיים שלו". 
והרי המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, כל שכן המקיים את הנפש הרוחנית, שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: 
הלוא תסמרנה שערות אנוש בראותו דברי תנא דבי אליהו רבה (פי"א): "ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין, מפני מה נהרגו [ראה המעשה בנביא שופטים פרקים יט - כא]? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם [כדי שיזדרזו בהליכתם], ולחזר בכל ערי ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל תורה ומוסר, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. 
והם לא עשו כן אלא כל אחד מהם נכנס לכרמו ויינו ושדהו, ואמר, שלום עליִך נפשי, כדי שלא להרבות עליו את הטורח. 

לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו עם ישראל למלחמה ונהרגו שבעים אלף. 
ומי הרג את כל אלו? הוי אומר, לא הרגום אלא הסנהדרין". 
והדברים מבהילים ביותר. 
ואנחנו מה נענה בדורות הללו, שהדורות הלוך וחסר, הלא החלש יאמר גיבור אני, ויציל מה שניתן להציל. ועל תלמידי החכמים שבדור מוטל לשמור משמרת הקודש, לפקוח עיניים עוורות, להבין ולהורות את החוקים ואת התורות. 
ואם לא הם, מי ידריך את העם להנחותם הדרך אשר חפץ ה', ואם לא בשבת שהציבור פנויים, אימתי?! 

ואמר רבי יודן: כל מי שאומר דברי תורה ברבים, זוכה שתשרה רוח הקודש עליו. וכל דורש ברבים שזיכהו ה' לבשר צדק בקהל רב "בהלכה ובאגדה" ובתוכחות מוסר להוציא יקר מזולל, שכרו גדול, כמו שאמרו (בבא מציעא פה ע"א): כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. עכ"ד. 
ישמע חכם ויוסף לקח (שבת ב רט, ריא).


הכנת השיעור
חכם הדורש ברבים, עליו לשנן את הדברים היטב קודם השיעור, כדי שלא ייכשל.

אמרו במדרש: 
האומר הלכה או אגדה או מדרש בפני הציבור, לא יאמר הואיל ואני יודע הדבר יפה, אני דורש, אלא יחזור הדברים ארבע פעמים בינו לבין עצמו, ואחר כך ישמיעם לציבור. 

וכתב בספר פתח הדביר, ומכל שכן כאשר משמיע דינים והלכות בעל פה, שעליו לשנן תחילה הדברים שיהיו שגורים בפיו, כדי שלא יבוא לידי מכשול. 

וכתב הרמב"ם: "ודע שאין ראוי לו לאדם לדרוש באוזני העם, עד שיחזור בינו לבין עצמו על הדברים שלוש וארבע פעמים, וישנן אותם היטב ואחר כך יאמרם. וזהו על מה שדורש בפיו, אבל על מה שיכתוב בספר לרבים, ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים, אילו היה זה אפשר". ע"כ (שבת ב ריב).

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏