הלכות שבת- "קריאת התורה בשבת"

דינים והלכות ל- "קריאת התורה בשבת". הלכות קריאת התורה של שבת המובאים בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "הלכות בעניין 'מכירת מצוות' בבית הכנסת". "וועד בית הכנסת ואחד שלא משלם את נדרו". "למי מצווה לתרום?". "חובת פירוט הכנסות והוצאות לגבאי ביתי הכנסת". "מתי שמים את רימונים לספר תורה?". "דיני הולכת ספר התורה". "הלכות לבעל הקורא בספר תורה". "האם מותר לחזן לקחת כסף?". "האם אפשר להעלות קטן לשבעה עולים?". "האם מותר לעלות לתורה כהן קטן שהגיע לחינוך?". "האם מותר לעלות אבֵל תוך שבעה לתורה?". "האם מותר לעלות לתורה אחד שאינו יודע לקרוא?". "למה קוראים הפטרה?".

קריאת התורה 

מכירת המצוות
מותר למכור בשבת את פתיחת ההיכל והעליות לתורה, ובלבד שהכסף ילך לצדקה להחזקת בית הכנסת וכיוצא. והגם שאסור לעשות מקח וממכר בשבת אפילו לצורך מצוה? מכל מקום כיון שאין כאן מעשה קנין, אלא רק התחייבות בפה לצדקה, מותר. ולכן מותר גם לערוך מגבית בשבת עבור עניים או חיזוק מוסדות תורה וחסד וכיוצא. (שבת ב ריח)


שיחה בטלה
יזהרו הקהל בעת מכירת המצוות שלא לשוח שיחה בטלה, ומה טוב לעיין בספר או לקרוא פירוש רש"י על הפרשה. ומאידך לא יאריך הגבאי במכירות. ]החיד"א. שבת ב רכ[


התורם ולא משלם

שאלה: 
אדם שקנה עלייה לתורה בסכום מסוים, ומזה זמן שוועד בית הכנסת מדבר על לבו שישלם את חובו והוא מתחמק ולא משלם. "האם מותר לוועד בית הכנסת למנוע ממנו כיבודים ועליות לתורה עד שישלם את חובו?" 

תשובה: 
אם אינו משלם עובר שני איסורים: 
א. עובר על נדרו. 
ב. הריהו גוזל את בית הכנסת, משום שאחר היה קונה ומשלם. לפיכך, יתרו בו חברי הוועד לשלם חובו, וכל זמן שהוחזק שאינו משלם, רשאים למנוע ממנו כיבודים ועליות. (שו"ת הרב הראשי להרב מרדכי אליהו זצ"ל סימן קט).



מנהג ישראל

המנהג הנכון שכשיש שמחה כשבת חתן או בר מצווה וכיוצא, שלא למכור את המצוות אלא ליתנן לבעל השמחה, והוא מכבד את קרוביו. 
ויש שנהגו למכור רק עליות משלים ומפטיר, כדי שמי שיש לו "יום השנה", יוכל לעלות. 
ובאמת שעל הגבאים לתת את הדעת על זה לכבד את בעל השמחה, שכבר אמרו חז"ל: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ולא יתנהגו בקמצנות, ואדרבה "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד". (ילקו"י ב סח).


"למה נועדו כספי התרומות של בית הכנסת?"
כספי התרומות, הינם עבור הוצאות בית הכנסת כחשמל וכיוצא. 
ומעל הכל יש לראות האיך ניתן להגדיל תורה בכסף זה, כי חובה על כל ציבור שיהיה להם חכם שיורה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. 
וכמו כן יקנו ספרי ש"ס ופוסקים שהבאים ילמדו בהם. ולא כאותם המשלמים לפועל ניקיון אלפי שקלים בכל חודש, אך אינם דואגים להביא רב שימסור שיעורי תורה ויזכה את הרבים בדברי אלוקים חיים. 

וכבר כתב הגאון מהרח"ש [רבי חיים שבתי, רבה של סלוניקי לפני כ-400 שנה]: "המונע את הקהל ממינוי מורה צדק ומרביץ תורה, חייב נידוי, שהוא בכלל המעכב את הרבים מלעשות מצווה, ואין לך מצווה גדולה מלהרביץ תורה לרבים ולזכותם להורות להם הדרך הישרה".

התורם לבית הכנסת, יראה שהאחראים יראי שמים, ומכלכלים דבריהם במשפט להשתמש בכסף לצרכי בית הכנסת, ובעיקר לצרכים רוחניים כנ"ל. 

אבל בית כנסת שלא ידוע מה עושים בכסף, וההכנסות רבות על ההוצאות, אין מצווה לתרום לו, ולא נחשב שתורם לצדקה. 
ואם קנה עליה או תרם תרומה לבית הכנסת כזו, אינו צריך לשלם תרומתו לבית הכנסת, ויעבירה לצרכי צדקה נעלים יותר כחיזוק וריבוי התורה, וכגון ללימוד "אבות ובנים" המצוי במקומות רבים, וכמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סט"ז): "מצות צדקה לנערים ללמוד תורה, עדיפה ממצות בית הכנסת", או לדברים אחרים שעל ידם יתרבו מקיימי התורה והמצוות.


עצה טובה לכל אחראי על כספי ציבור, שיפרסם את פירוט ההכנסות וההוצאות על לוח בית הכנסת, כדי למנוע מקום לחשוד בו שאולי אינו נוהג נכון עם הכסף, וכבר אמרה תורה (במדבר לב כב): "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל". 

ומי לנו גדול ממשה רבנו שהקב"ה העיד עליו (שם יב ז): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", ובכל זאת ריננו אחריו שלקח לעצמו מתרומות המשכן, ולכן בגמר מלאכת המשכן, פירט את החשבון של כל הכסף והזהב שתרמו ישראל, שנאמר: "אלה פקודי המשכן" (מדרש תנחומא). 


רימונים לכבודה של תורה
יש להסיר את הרימונים מהספר תורה קודם התפילה. ובעת הוצאת הספר מההיכל, הקונה את מצות הרימונים, יניח רימון אחד בצד ימין ויכוון למידת החסד, ורימון אחד בצד שמאל ויכוון למידת הגבורה, כמבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל.

כתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל (רב פעלים ח"ד יורה דעה סימן ל): 
עניין הלבשת הרימונים ופתיחת ספר התורה, רומז לדברים העומדים ברומו של עולם, כמפורש בספר הקדוש פרי עץ חיים. 
וסוד שני הרימונים כנגד שתי עטרות של חסד וגבורה, אשר הם מתגלים ומאירים בעת ההיא, וכשמניח רימון ימין, יכוון בעטרה של חסד, וברימון שמאל יכוון בעטרה של גבורה. 

והנחת הרימונים תהא סמוך להוצאת ספר התורה מההיכל ופתיחת התיק כדי להראות הכתב שבתוכו, שאז יוצא האור שבתוכו לחוץ. 
ויפה עושה השמש להסיר את הרימונים מהספר שעה או יותר קודם לכן. אבל אם הספר מלובש ברימונים בתמידות, אין ניכר הרמז של הסוד שרומזים הרימונים כנ"ל.
גם כי כל דבר מצוה ראוי לעשותו בעת הראויה לו, בעת גילוי שורש אור המצוה ההיא למעלה, כי הרימונים נתקנו להלבישם רק בעת הוצאת הספר סמוך לפתיחתו ולקריאתו, שכל אלו הדברים ירמזו לאורות גדולים המתעוררים ומתגלים בעת ההיא כולם ביחד, ודבר בעתו מה טוב. וזה ברור ופשוט. עכ"ד.


"בריך שמיה"
בפתיחת ההיכל יפתחו גם את ספר התורה בעודו בהיכל, ויאמרו "בריך שמיה", כמובא בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל). 

וכשאומרים: "אנא [אני] עבדא [עבד] דקודשא בריך הוא [של הקב"ה] דסגידנא [שמשתחווה] קמיה [לפניו], ומן קמי [ולפני] דיקר אורייתיה [כבוד תורתו]", ישתחוו מול ספר התורה הפתוח בהיכל. (שבת א שעא. ה"ע ג קי)



הולכת ספר התורה
כשמוציאים את ספר התורה מההיכל לתיבה, מוליכים אותו כשהוא פתוח, מפני שאז מתגלים אורות רוחניים, ונמשכת הארה קדושה למסתכלים באותיות. וגם יחזירוהו להיכל כשהוא פתוח, שגם אז נמשכת הארה קדושה למסתכלים באותיות. וכן יעשו כשמוציאים שני ספרי תורה. (החיד"א, הגאון רבי יעקב אלגאזי, שמן ששון ועוד. ה"ע ג קיג)



דקדוק הקריאה
על הקורא בתורה להיות בקי בטעמי המקרא, ובביטוי האותיות כהוגן, ולא יחליף בין א' לע', בין ה' לא', בין ח' לכ', וכדומה. וכן יהיה בקי בניקוד כהוגן, ולא יחליף בין שוא נע לשוא נח וכיוצא. (שלחן ערוך ורמ"א סימן סא סעיפים כב, כג)

יש נהגו להעמיד אדם שבקי בטעמי המקרא ויודע לסמן אותם היטב לקורא, או ללחוש לו את שמות הטעמים, וזה עדיף יותר משהקורא עצמו יסתכל מידי פעם בחומש שעל ידו, כי יש חשש שמא יקרא איזו תיבה שלא מתוך הספר. (ה"ב ז ריט עיין רש"י במסכת ברכות סב ע"א)



חזן בשכר

כתב הרשב"א (ח"א סימן תרצא, ח"ג סימן תלט): "הגון וראוי יותר לקחת שליח ציבור בשכר מאשר בהתנדבות, כי כאשר השליח ציבור מקבל שכר, הוא מקפיד יותר ומתבונן ונזהר יפה. וגם על ידי זה, לא כל הרוצה לעלות, יעלה". ע"כ. 
ואין לחשוש בזה מאיסור שכר שבת, שכיון שעוסקים במצווה, מותר. וכמבואר להלן בדיני שכר שבת. (לט, מ)



טעימה לקורא בתורה
אדם חלש או חזן שיש לו צורך בדבר, רשאי לקדש בין שחרית למוסף ולאכול כזית עוגה עד כביצה [50.4 גרם], ולאחר מוסף יקדש שוב. ומן הדין, רשאי אדם זה לשתות או לטעום משהו קודם מוסף גם ללא קידוש. (ה"ע ג כה)



מנין העולים
מנין העולים לספר תורה הוא: שבעה, מלבד המפטיר. ומותר להוסיף עליהם, בפרט כשיש שמחה ויש הרבה אורחים. וכן בית הכנסת שמתפללים בו ציבור גדול, טוב ונכון שיעלו מוסיפים בכל שבת, כדי שכל אחד מהקהל יעלה לתורה לפחות פעם בחודש. רק לא ירבו עולים מדי, פן יקוצו הציבור וידברו דברים בטלים. (שבת ב רכב)


קטן
קטן שהגיע לחינוך [מגיל שש], רשאי לעלות לתורה ולקרוא את עלייתו, ומצטרף לשבעה עולים, וכל שכן שעולה למפטיר. ואמנם לא יקרא את כל הפרשה, אלא בשעת הדחק כשלא מוצאים איש גדול בקי כראוי. (ה"ע ג קכ. שבת ב רלט, רמה, רנא) ופשוט שכל זה דווקא בקטן שמנקה גופו כהוגן, אבל אם לא ברור כן, אין להעלותו לתורה, כמו שאין עונים אחריו 'אמן'. 
וגם במקום שלא נהגו להעלות קטן לשבעה עולים, ראוי שיעלו בכל שבת קטן אחר לעליית מוסיף ויקרא את עלייתו, כדי שיתרגל לקרוא בתורה. (תשובה בכתב יד ממרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל)



קטן כהן
אם יש רק כהן קטן שהגיע לחינוך, יעלוהו. ואין בזה פחיתות כבוד לשאר העולים שהוא עולה לפניהם, כי כבוד זה, הוא רק מפאת יחוסו אחר אהרן הכהן. כן דעת הגאונים, רב האי גאון, שבלי הלקט, האשכול, המאירי, הרא"ש, הרדב"ז, מהרימ"ט, ערך השלחן, רבי עקיבא איגר, באר המים, מנחת חינוך, מהרש"ם, מהר"ם שיק, מהרש"ג, משפטי עוזיאל ועוד. וכן מבואר מהספרא, הרמב"ם, החינוך, בה"ג ועוד. (שבת ב רמט) 


אבֵל - אינו עולה לתורה. ובימי החול אפילו הוא כהן ואין כהן אחר, לא יעלה. אבל בשבת, אם קראוהו לעלות, יעלה, כי אם ימנע, הרי הוא נוהג אבלות בפרהסיא, ואין אבלות בפרהסיא בשבת. 

וכן, אם אין כהן אחר, מותר לכתחילה להעלותו בשבת. 
ואם הוא רגיל לעלות עליה קבועה בכל שבת, יעלה גם בשבת זו. 
וכן היה מעשה עם רבנו תם שהיה עולה כל שבת לעליית שלישי, ואירע לו אבלות ולא קראוהו, ועלה מעצמו, באומרו, שכיון שהורגל לעלות שלישי בכל שבת, אם יראו שבשבת זו אינו עולה, יאמרו שבשביל האבלות הוא נמנע, והרי זו אבלות בפרהסיא. (שו"ע יורה דעה סימן שפד ס"ב, ת ס"א. ח"ע שבת ב רצג)


מי הם העולים לתורה
הפסול לעדות מחמת שעבר במזיד על איסור לא תעשה מן התורה, כגון שמגלח זקנו בסכין, מצטרף לשבעה עולים לספר תורה. אבל המחלל שבת בפרהסיא [בגלוי, בפני עשרה יהודים] או אפיקורוס שאינו מאמין בדברי חז"ל, אינו מצטרף לשבעה עולים, אך רשאים להעלותו "מוסיף" אחר שעלו שבעה עולים כשרים. ועונים 'אמן' אחר ברכותיו. ואולם, חתן שרגילים להעלותו שלישי, ואם לא יעלוהו, יש חשש שתפרוץ מחלוקת, יעלוהו, אך יוסיפו על מנין העולים עוד יהודי אחד כשר. (ה"ע ג קכ)


גלילה
אסור לאחוז בגוף הקלף של הספר תורה, ולכן אין לגוללו בלי מטפחת (שבת ב רסו). 

אולם אם הוצרכו לגוללו לפרשה רחוקה, ואי אפשר על ידי מטפחת - המיקל לגוללו בידיו, ובפרט כשנטל ידיו, יש לו על מה לסמוך. (ה"ב ז רעו) 
וטוב להתקין גלגל קבוע כפי שמצוי בתיקי ספרי התורה החדשים, וכשצריכים לגלול למקום אחר, גוללים בקלות ובמהירות.


הברכות והקריאה
כיצד מברכים? - קודם הברכה, יַרְאֶה הקורא לעולה את הפסוק שממנו מתחיל לקרוא, ויאחז על ידי מטפחת בקלף שבשני צדדי הספר ויברך. ובקריאה יאחז רק בצד הימני, והחזן יאחז בצד השמאלי. ובסיום הקריאה, יאחז במטפחת בשני צדדי הספר למעלה, ויכסה את האותיות ויברך, וישאירהו מכוסה עד העולה הבא. שאין זה כבוד לספר שישאר פתוח. (סימן קלט סעי' ד, ה, יא. כף החיים כד)



קול רם 
כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קלט ס"ו): "אומר ברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש, טועה". ע"כ. והרי הוא גזלן, שגוזל את הציבור מעניית אמן, רק שאינו חוזר לברך, כי ספק ברכות להקל. 

וכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן נז): "ובדבר הזה נכשלים בעוונות הרבים, הרבה אנשים שמברכים על התורה בלחש, ואין שומעים ממנו אלא הסמוכים לו העומדים על התיבה, ועל ידי שהם עונים נשמע למרחוק לקהל, ומחטיאים בעצלותם את הרבים". 
ישמע חכם ויוסף לקח. על כן, העולה לתורה יברך בקול רם באופן שכל הציבור ישמעוהו. ואם קשה לו מאוד, יברך לפחות כשעשרה שומעים. ואם גם זה אינו יכול, לא יעלה לתורה כלל. (ה"ב ז קעד, קעה)

אם בירך העולה בלחש ושמעוהו רק חלק מהציבור שאמר "ברכו את ה' המבורך", יענו עמהם "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". אבל אם לא שמעו הציבור שהעולה אמר "ברכו את ה' המבורך", ושמעו רק את החזן עונה אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יענו 'אמן' בלבד אחר עניית החזן. (בית יוסף ורמ"א קלט ס"ו. ה"ב ז קעו)


קריאה עם החזן - העולה לתורה חייב לקרוא עם החזן מתוך הספר. ויקרא בלחש ממש שאפילו אוזניו לא ישמעו. ואם שתק ולא קרא, יש חשש שברכותיו לבטלה. (זוהר הקדוש, בית יוסף ושלחן ערוך סימן קמא ס"ב. שבת ב רנו)

מי שאינו יודע לקרוא, אין להעלותו לתורה. ואם העלוהו, אינו מצטרף לשבעה עולים, ויעלו עולה נוסף במקומו. (הריב"ש, הרשב"ש, הרדב"ז ועוד. שבת ב רס)


הקורא והעולה צריכים לעמוד, ואף לא יסמכו עצמם על התיבה. אך בעל בשר או חולה וזקן שקשה להם לעמוד, רשאים לסמוך עצמם. (סימן קמא ס"א)


יציאה לחוץ - אסור לצאת באמצע קריאת התורה. אך בין עולה לעולה מותר לצאת, ובפרט כשיש צורך בכך, ואין צריך להשלים את הפסוקים שלא שמע מפי הקורא [כי הקריאה בתורה חובת ציבור היא, ולא חובת יחיד כפרשת זכור וקריאת מגילה וכיוצא]. ואם ישנם רק עשרה, לא יצא אפילו בין עולה לעולה. ובכל אופן אסור לצאת לשוחח או לשתות משקה חריף, שזהו זלזול בכבוד התורה. ]ה"ע ג קלד. ה"ב ז רכד[



הדיבור בשעת קריאת התורה - אסור 

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קמו ס"ב): 
ראוי ונכון למדקדק בדבריו לכוון דעתו ולשמוע את כל פרשיות התורה מפי הקורא. וכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה שם): סעיף זה הוא תוכחת מגולה לאותם האנשים המפקירים את נפשותם, ומספרים בשיחה בטלה בעת הקריאה, שהרי אם בין עולה לעולה שהספר סגור, אסור לספר עם חברו, ויש אוסרים אפילו בדברי תורה, כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח, שבזיון הוא כשמסיר אוזנו מלשמוע דבר ה', וגדול עוונו מנשוא, שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה אמרו עליו בגמרא "ועוזבי ה' יכלו", כל שכן זה שעומד בבית הכנסת ואינו רוצה להטות אוזנו לתורה. 

ומלבד זה, מצוי כמה פעמים חילול השם על ידי זה ברבים, כגון שהוא עומד ועוונו נראה לעין כל, ויש בזה חשש של "לא תחללו את שם קדשי". 
גם כמה פעמים המעשיות שלו מעורבים בלשון הרע ורכילות מראשן ועד סופן. 
ומלבד זה, האיסור של שיחה בטלה בבית הכנסת ובית המדרש, שהוא גם איסור גדול. ראה וחשוב כמה איסורים עובר בדיבורו, וגם תפילתו מתועבת עבור זה לפני ה', שנאמר: "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה", ואשרי מי שנותן כבוד לתורה, וכמו שנאמר: "כי מכבדי אכבד וכו'". ע"כ.



הפטרה

טעם הקריאה - הייתה תקופה שגזרה מלכות הרשעה על ישראל שלא יקראו בתורה, וכדי שלא תשתכח תקנת קריאת התורה, תקנו חז"ל לקרוא עשרים ואחד פסוקים בנביא, כנגד שבעת העולים לתורה שקורא כל אחד לפחות שלשה פסוקים [ורק אם הסתיים הענין בפחות מעשרים ואחד פסוקים, אין צריך לקרוא יותר, כמסודר בחומשים]. ונקרא שמה "הפטרה", לפי שנפטרו על ידה מקריאת התורה. (אבודרהם. שבת א שח)


ספר הפטרות מקלף - מצוה להדר לקרוא את ההפטרה מתוך ספר נביא שלם הכתוב בכתב יד על קלף, וכן נהגו רבים מבני אשכנז. ובית הכנסת שאין ידם משגת, ישתדלו לקרוא בספר הפטרות הכתוב בכתב יד על קלף. ואם גם זה אין ידם משגת, יקראו בתנ"ך מודפס. ואם אין להם תנ"ך, יקראו בחומשים המודפסים. (א שנג)


קריאה נכונה - העולה מפטיר, עליו להיות בקי בדקדוק ובטעמי ההפטרה כהוגן. ובבתי כנסת מתוקנים נותנים את הדעת על זה, ולא כל הרוצה לעלות מפטיר, עולה. וכן המנהג בבית הכנסת של מרן הראשון לציון שליט"א, שהרוצה לעלות מפטיר, שומע אותו הגבאי קודם לכן - אם קורא כהוגן, עולה, ואם לאו, אינו עולה.


עילוי נשמה - עליית מפטיר, יש בה תועלת לנשמת הנפטר יותר מעליית משלים, ובלבד שיקרא את ההפטרה כהוגן. אבל אם אינו בקי, יעלה משלים ויאמר קדיש. וטוב שיכבד בעליית מפטיר אדם אחר שיקרא כהוגן לעילוי נשמת הנפטר. (בא"ח. כן הורה מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל)


עלייה פעמיים לתורה - כהן שקנה עליית מפטיר, ולא היה כהן אחר מלבדו, והעלוהו לעליית כהן, רשאי לעלות גם מפטיר. והוא הדין ללוי או לישראל שעלה עלייה וקראוהו לעלייה נוספת כשישי או מפטיר, שרשאי לעלות [וכגון שלא נמצא מי שיודע לקרוא את ההפטרה כהוגן אלא הוא]. 
והטעם בזה, מפני שאין איסור לעלות פעמיים באותו ספר תורה, ורק בשני ספרים אין לאדם אחד לעלות, שמא יוציאו לעז על הספר הראשון ויאמרו שהוא פסול ולכך עלה שנית. 
וכן עשה מעשה מהרי"ל שעלה לוי וגם מפטיר, וכן נהג הגאון רבי נתן אדלר לעלות עליית "כהן" ועליית "מפטיר" בכל שבת. (כן כתבו הריב"ש, אליה רבה ועוד. שבת ב שכז)

עניית אמן - ספרדי העולה מפטיר, עונה "אמן" בסיום הברכות, וחותם כך: "ברוך אתה ה', מקדש השבת, אמן". והוא הדין בשאר הפטרות המועדים. ואמן זו, כדין 'אמן' שהספרדים עונים אחר ברכת "ישתבח" בשחרית או "השכיבנו" בערבית או "יהללוך" שבקריאת ההלל וכיוצא. ובני אשכנז, אינם עונים אמן זו. ]סימן רטו סעיף א[


הדיבור אסור גם בהפטרה

כתב השולחן ערוך (סימן קמו ס"ג): "אסור לדבר כשהמפטיר קורא בנביא, כמו בספר תורה". ויקראו הציבור את ההפטרה בלחש עם העולה, ולא בקול רם.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏