מושגים ביהדות- "ספק ספיקא"

ביאור המושג "ספק ספיקא", והטעם שעל פיו אנו מתירים. כפי המובא בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מהו גדר של ספק ספיקא?". "מחלוקת בדין ספק ספיקא". "מדוע לדעת הרמבם יש להקל בספק ספיקא?". "מהי דעת הרשבא בספק ספיקא?". דוגמה להיתר מטעם ספק ספיקא".

 "ספק ספיקא" ומהי הסיבה שעל פיו אנו מתירים?

יש לנו כלל בהלכה, הנקרא "ספק ספיקא", וביאורו כך: כידוע דבר שאיסורו מדרבנן [מדברי חכמים] והתעורר בו ספק, אנו פוסקים להקל, כי חכמים לא אסרו אלא בודאי ולא בספק. אולם כשמתעורר ספק בדבר שהוא מהתורה, אנו פוסקים להחמיר. 

אך בהצטרף ספק נוסף, אף בדין שהוא מהתורה אנו מקילים. וזהו הנקרא "ספק ספיקא", דהיינו שישנן שתי ספיקות בדין אחד, ויבואר עוד להלן.

יש להבין, חומרה זו שאנו מחמירים בדבר שהוא ספק מהתורה, האם היא מהתורה, כלומר שהתורה אמרה להחמיר בספקותיה, או שהתורה לא ציותה להחמיר, ורק חכמים הורו להחמיר בספק? 

בדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים. לדעת הרמב"ם, חכמים ציוו להחמיר. (וכן דעת ספר הלכות גדולות, הסמ"ג, הרי"ף, הראב"ד, המאירי ועוד). 
אבל לדעת הרשב"א, התורה היא שציותה להחמיר. (וכן דעת הרמב"ן, הר"ן, המרדכי ועוד).


ומעתה, לדעת הרמב"ם מובן מדוע מקילים ב"ספק ספיקא"? 

כי בספק הראשון, חובת החומרה היא מדרבנן. ובהצטרף ספק נוסף, נמצא שיש לנו ספק בדין שהוא מדרבנן, ובספק בדרבנן מקילים.

אולם, לדעת הרשב"א שבדין שהוא ספק מהתורה, חובת החומרה היא מהתורה ולא מדרבנן, אם כן גם כשמצטרף ספק נוסף, אנחנו עדיין בספק איסור של תורה, וגם בזה לכאורה התורה תאמר להחמיר, אם כן למה אנחנו מתירים ב"ספק ספיקא"?

עונה הרשב"א שטעם ההיתר הוא מדין "רוב". והיינו, כי בכמה דינים אמרה תורה ללכת אחר הרוב. כגון, חתיכת בשר נבלה שהתערבה בטעות בשתי חתיכות כשרות, מותר לאכול את שלשת החתיכות, כי היא בטלה ברוב החתיכות הכשרות. אלא שעדיף שאדם אחד לא יאכל את שלושתן, שאז בוודאי הוא אוכל איסור, אלא כל חתיכה יאכלה אדם אחר. (שולחן ערוך יורה דעה סימן קט ס"א)

ומעתה, הלא בכל ספק בדין מהתורה, יש צד להיתר וצד לאיסור, דהיינו 50% להיתר ו-50% לאיסור, ובזה אמרה תורה להחמיר. אבל בהצטרף ספק נוסף להתיר, נמצא שגם בצד [50%] האיסור, יש צד להיתר וצד לאיסור, דהיינו 25% לאיסור ו-25% להיתר.
וכשנצרף את שתי הספקות של ההיתר [50% + 25%], נקבל: 75% של היתר - רוב היתר.


נביא דוגמה להיתר משום "ספק ספיקא":

שמיעת קידוש ממי שלא בקי בהלכה
הבא לשמוע קידוש מאדם שאינו בקי בהלכה, ויתכן שאינו יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה את השומעים, עליו להודיע להם קודם הקידוש, שהמקדש מכוון להוציא ידי חובה, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובתם. ואם כבר שמע את הקידוש, ואינו יודע אם התכוון המקדש להוציאם ידי חובה או לא, אינו חוזר לקדש.

והטעם בזה, כי יש כאן "ספק ספיקא" להקל, שמא המקדש כיון להוציאם ידי חובת הקידוש. 
ואפילו אם תאמר שלא כיון, שמא יצאו ידי חובה בתפילה באמירת: "ברוך אתה ה', מקדש השבת".

ולכן, בעניינינו שיש ספק אם המקדש כיון להוציא ידי חובה את השומעים או לא, נמצא שיש סיכוי של 50% שיצאו ידי חובה, ו-50% שלא יצאו. 

ואפילו אם נאמר שלא יצאו ידי חובה ממנו, עדיין אולי יצאו ידי חובה בתפילה כשאמרו "מקדש השבת". 

והיינו שגם לפי ה-50% שלא יצאו ידי חובה מהמקדש, ישנם עוד 25% שיצאו ידי חובה בתפילה, נמצא שבסך הכל ישנם 75% שיצאו ידי חובה:

50% שהמקדש התכוון להוציאם, ועוד 25% שיצאו ידי חובה בתפילה, ומכיון שיש כאן "רוב" לומר שיצאו ידי חובה, אינם צריכים לחזור ולקדש...

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏