דיני "קידוש של שבת"

דינים ו"הלכות לקידוש בשבת". "הלכות לערב שבת" המובאים בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מניין שצריך לעשות קידוש בשבת?". "למה זוכה המקדש את השבת?". "האם מותר לטעום משהו קודם הקידוש?". "האם נשים פטורות מקידוש?". "האם קטנים חייבים בקידוש?". "האם עיוור יכול לקדש ולהוציא אחרים ידי חובה?". עד מתי אפשר לעשות קידוש?". "דינים והלכות לכוס הקידוש". "באיזה יין משתמשים לקידוש?". "סדר אמירת הקידוש בליל שבת". "האם אפשר לעשות קידוש פעמיים?". "אם יצאתי ידי חובה איך אפשר לקדש שוב?!". "האם מותר לשתות מפה לפה?". "מה עושים כשאין יין לקידוש?". "מה עושים אם אין יין ואין חלות לקידוש?".

קידוש של שבת 

המקור מן התורה
מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בכניסתו, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר, זֹכרהו זכירת שבח וקידוש. ולגודל חשיבותה ומעלתה של זכירה זו, הצריכו לאומרה על היין. (שבת ב ט)


עושר בזכות הקידוש
במקומו של רבי זכאי קשה היה מאוד להשיג יין, אך רבי זכאי התאמץ ודאג שבכל ליל שבת יהיה לו יין לקידוש. 
פעם אחת לא היו לו די מעות והצטער מאוד. כשראתה אמו הזקנה את צערו, מה עשתה? הייתה לה מטפחת נוי מיוחדת לשבת, מכרה אותה וקנתה יין לקידוש. בבוא רבי זכאי בליל שבת, ראה את אמו לובשת מטפחת פשוטה, ולא את המטפחת הנאה כבכל שבת. 

כשהביט אל השולחן וראה את היין, הבין מה עשתה, וברכה על כך. לשנה הבאה, התעשר וקנה לאמו מטפחת משובצת בזהב ומרגליות.
וכשנפטרה אמו, השאירה לו 300 חביות יין, וכשנפטר רבי זכאי, השאיר לבניו 3,000 חביות יין, בזכות זהירותו במצות הקידוש של שבת. (מסכת מגילה כז ע"ב)



טעימה קודם הקידוש
אסור לטעום קודם הקידוש אפילו מים. ואם הוא צמא מאוד, יקדש מיד וישתה. וכן אשה שצמאה וקשה לה להמתין עד בוא בעלה מבית הכנסת, תקדש ותשתה. (שבת ב ע)

קטן שהגיע לחינוך [משש ומעלה, כל ילד לפי שכלו והבנתו], יש לחנכו שלא לטעום קודם הקידוש. אולם אם קשה לו להמתין, מותר לתת לו לאכול ולשתות. (ח"ג שכא)


לשם יחוד
יש נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם הקידוש, והנכון לומר בו: "הריני בא לקיים מצות קידוש על היין". ולא כמו שכתבו בחלק מהסידורים, "הריני בא לקיים מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, ולקיים מצות עשה מדברי חכמים לקדש על היין", כי לדעת הרבה פוסקים כבר יצא ידי חובת קידוש מהתורה כשאמר בתפילה "ברוך אתה ה' מקדש השבת", ואיך יאמר "הריני בא לקיים מצוה מהתורה". וכן לדעת כמה פוסקים [רש"י, רבנו חננאל, רבי שמואל הנגיד, הראב"ן, הרוקח, רבנו קלונימוס ועוד] הקידוש על היין הוא מהתורה, ואיך יאמר "הריני בא לקיים מצוה מדברי חכמים". (ה"ע ג לג. שבת ב י)

נשים
נשים חייבות בקידוש ליל שבת מן התורה. (סימן רעא ס"ב. שבת ב כא)

שאלה:
ויש להבין, הרי כלל גדול בידינו: "נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא [גורם]". דהיינו כל מצווה שזמנה קבוע, האישה פטורה מלעשותה. כגון נטילת לולב שזמנה קבוע בחג הסוכות. ציצית, שזמנה קבוע ביום ולא בלילה. תפילין, שזמנן קבוע בחול ולא בשבת, וכל כיוצא בזה. ומעתה, למה לא תהיינה פטורות גם מקידוש שזמנו קבוע בשבת? 

תשובה: 
ישנן מצוות שהגם שזמנן קבוע, בכל זאת הנשים חייבות בהן, כגון מצוה שיש בה גם מצות לא תעשה, אזי כשם שחייבות בלא תעשה [כי בכל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות, אף שזמנן קבוע], כך חייבות גם בעשה. 
למשל: אשה חייבת במצות אכילה מצה בפסח בליל הסדר, אף שזמנה קבוע, כיון שסמכה התורה מצות אכילת מצה למצות לא תעשה של "לא תאכל חמץ", ללמדנו שכל מי שנאסר באכילת חמץ, חייב באכילת מצה. 

והוא הדין גם לקידוש: נאמר בתורה בפרשת יתרו: "זכור את יום השבת לקדשו", ובפרשת ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו", ואמרו חז"ל (שבועות כ ע"ב): "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ללמדנו שכל מי שחייב ב"שמור", דהיינו שלא לחלל את השבת, כך חייב ב"זכור", שזו מצות עשה לקדש את השבת. לכן גם הנשים שחייבות בשמירת שבת, חייבות בקידוש. (שבת ב כא)


דין קטנים בקידוש
מצווה לחנך את הקטנים מגיל שש לקידוש, ויקשיבו היטב ולא ידברו. (שבת ב מו)
אם האבא איננו בבית בשבת, יכולה האֵם לקדש גם לבני ביתה הגדולים. ואין צריך שדוקא בנה גדול יקדש. ומכל מקום פשוט שילד פחות מגיל בר מצווה, אינו מוציא אחרים ידי חובת קידוש, [כי איננו חייב בעצמו בקידוש, ורק אביו מצווה לחנכו, וכל שאינו מחויב, אינו מוציא אחרים.] ולכן אם האם איננה יודעת לקדש וכל ילדיה קטנים, יאמר הקטן את נוסח הקידוש, ואמו תאמר אחריו מילה במילה. (סימן רעא ס"ב. שבת ב כד, לח)


חתן בר מצווה
נער שנעשה בר מצווה בשבת [יום הולדתו בשבת], רשאי לקדש על היין להוציא ידי חובה לאחרים. [ופשוט שיום "בר המצווה" נקבע לפי יום הולדתו ה-13 בתאריך העברי, ואין קשר לתאריך הלועזי כלל. ומתחילת הלילה בצאת הכוכבים, הוא נעשה גדול לכל דבר]. (שבת ב מה, מז).

הרגיל להתפלל לקדש ולאכול בזמן פלג המנחה, ועתה נעשה בנו בר מצווה בשבת, ישתדל להמתין ולא לקדש לפני צאת הכוכבים, כי עד אז נחשב בנו קטן ואינו חייב בקידוש. אבל אם קשה לו להמתין, יקדש מוקדם, והנער בר מצוה יקדש לעצמו לאחר צאת הכוכבים. והוא הדין בכל זה לנערה בת מצווה שתקדש לעצמה. (שבת ב מג, מז. ח"ג רפג)


סוֹמֵא - העיור חייב בקידוש מן התורה, ומוציא גם את האחרים ידי חובתם. (שבת ב נב)


עד מתי יכול לקדש?
מי שלא קידש בליל שבת, חייב לקדש ביום כנוסח הקידוש של הלילה. ואם מקדש בעת הסעודה, די שישתה רוב רביעית [41 גרם], אבל אם אינו מקדש בעת הסעודה, הנכון שישתה רביעית [81 גרם], כדי שיחשב לו "קידוש במקום סעודה", וכמבואר להלן. ואם נזכר שלא קידש בבין השמשות של מוצאי שבת, תלוי הדבר, אם התפלל בשבת אפילו תפילה אחת, יצא ידי חובת קידוש מהתורה, וחיובו לקדש על היין רק מדרבנן, וכיון שהוא בבין השמשות, ספק ברכות להקל ולא יקדש. אבל אם לא התפלל כלל, יקדש, כי עדיין יש לו חיוב לקדש מהתורה. (שבת ב ע, עג)



מדיני הכוס של הקידוש

סוג הכוס - מצווה להדר לקדש על כוס יפָה ומיוחדת ככוס כסף וכיוצא. אך מן הדין כל הכוסות כשרים, אפילו כוס חד פעמית מפלסטיק או נייר עב. (שבת ב נד, שבת ג מז)

גודל הכוס - הכוס תכיל לפחות רביעית: 81 גרם. וטוב שתכיל מעט יותר, שמא ישפך מהיין ויחסר השיעור. (שבת ב נג)

שלימה - הכוס תהיה שלימה, לא סדוקה ולא פגומה אפילו בשפתה. וישים לב בעיקר בכוס זכוכית, שמצוי ששפתה נפגמת. וכן יקפיד שגם הבסיס של הכוס יהיה שלם. ובכל אופן אם אין לו כוס שלימה, יקדש אפילו בכוס שבורה. (שבת ב נד. ח"ג שפג)

שטיפה והדחה - ידיח [ישפשף] את הכוס במים מבפנים, וישטוף אותה מבחוץ. ואולם אם הכוס נקייה, מן הדין אינה צריכה שטיפה והדחה ]שבת ב נד[. אך על פי הקבלה, יש להדיח ולשוטפה קודם הקידוש, אפילו אם היא נקייה. (בן איש חי. ח"ג שעט)



מדיני היין לקידוש

יין אדום - מצוה לכתחילה לקדש על יין אדום. ואם יש לו יין לבן ומעט יין אדום, יערב מהיין האדום בלבן אפילו בשבת, ואין בזה איסור צובע. (שבת ב פב, פד. שבת ה לו, מב)

יין שריחו רע - לכתחילה אין מקדשים עליו. אך אם אין לו יין אחר, מקדש עליו. ואם עירבו ביין אחר ונתקן ריחו, מקדש עליו. ]שבת ב עח[

יין מגולה [שהיה רוב הלילה ללא כיסוי] - אין לקדש עליו לכתחילה. אך אם אין לו יין אחר, מקדש עליו. ויין מגולה במקרר או בארון, אינו נחשב מגולה. (שבת ב עח. ח"ג תקנ)

יין שרובו מים - ברכתו "שהכל נהיה בדברו". ואם לא השיג יין אחר, יקדש על הפת וכדלהלן. ויש מבני אשכנז המברכים עליו 'הגפן' ומקדשים עליו. אך לדעת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ועוד, אף לבני אשכנז ברכתו 'שהכל', ובאמת שהזהירים במעשיהם לא מקדשים על יין כזה כלל. (כן דעת הלבוש, אליה רבה, פמ"ג, מחצית השקל ועוד. ח"ג תקפג)



מעשה שהגיע מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל לערוך חופה, והביאו יין שרובו מים וברך עליו 'שהכל', ואחריו ברך כן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בברכות הנישואין. (שו"ת חזו"ע א פ)

ישיבה אשכנזית - ישימו לב לקדש על יין אמיתי שרובו יין, בהתחשב גם בבחורים הספרדים שיצאו ידי חובת קידוש. ואם אינם עושים כן, יקדשו הבחורים הספרדים לעצמם על יין אחר. ואם אין להם יין אחר, יקדשו על פת. ואם לא עשו כן, אם הבחור האשכנזי קידש על יין שאפשר לבוא ממנו לידי שכרות, יצאו בדיעבד [כדין המקדש על "חמר מדינה" וכדלהלן], אבל אם קידש על מיץ ענבים שרובו מים, לא יצאו ידי חובה כלל, ויחזרו לקדש על פת. (עיין שו"ת עטרת פז חלק א או"ח עמוד שמא. ח"ג תרב)

יין מפוסטר [מבושל] - ברכתו הגפן, ומקדשים עליו לכתחילה. (שבת ב קטו)

מיץ ענבים ופנטזיה [יין מוגז] - מקדשים עליהם לכתחילה. (ח"ג תקסב, תקסט)

מחלל שבת בפרהסיה [דהיינו בגלוי, בפני עשרה יהודים, כנוסע ברכב בשבת] - שמזג יין שאינו מפוסטר, נאסר היין שבכוס בשתייה ואסור לקדש עליו. וכן אם נגע ביין או שתה ממנו, נאסר היין. ויש להיזהר בברית מילה, חתונה וכיוצא, שלא לשתות מהנותר בכוס ששתו ממנה מחללי שבת. (ה"ע ז קנח. שבת ב קכ)

המזמין לביתו אורחים מחללי שבת לשתפם בשלחן השבת, יביא יין מפוסטר שאין בו איסור מגע. ואם לא השיג, ישים לב שלא ימזגו הם את היין. ומכל מקום אם אינם מחללי שבת, רק שעדיין לא שומרים את כל המצוות, אין איסור במגעם.

בן שזכה להתקרב לה' יתברך, ואביו עדיין מחלל שבת, אך מקדש על היין, ישתדל שהקידוש יהיה על יין מפוסטר. ואם אי אפשר, יתחמק ויעשה עצמו כאילו טועם מהיין ולא יטעם. אך אם אינו יכול לעשות כן, יש להקל לו לטעום מעט, כיון שסוף סוף האב מקדש ואומר "זכר למעשה בראשית". (ה"ע ז קנח)

אפיקורוס - מי שאינו מאמין בדברי חכמינו זכרונם לברכה, אף שהוא שומר שבת ומתפלל, הרי הוא אפיקורוס, ואוסר את היין במגעו כיין נסך. (הבית היהודי ט קנג. ח"ג תרמה)



מיהו אפיקורוס?

מעשה שהיה לפני כחמישים שנה, באחד שבא אצל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והראה לו מזוזה שיחווה הרב את דעתו עליה, נהנה הרב מאוד ושיבח את הכתב. 
שאל הרב, מי כתבה? אמר לו, סופר פלוני. 
אמר לו הרב, "תיקח, תיקח אותה, היא פסולה". 
לתדהמתו של השואל, מדוע היא פסולה?! 
אמר לו הרב בזו הלשון: "האיש הזה מדבר על חכם עובדיה יוסף, אז הוא אפיקורוס, והמזוזה שלו פסולה".


יין פגום [ששתו מהיין] - אין לקדש עליו. אבל יש לו תקנה על ידי שיתן בו מעט יין אחר או מים [שלא שתו מהם], ורשאי יהיה לקדש עליו. ]סימן קפב סעיף ו. שבת ב נד, תח. ח"ג שעט[
הכנת הקידוש

יין מלא - ימלא את הכוס ביין על גדותיו עד שתראה כמו קשת למעלה, וזוכה בזה לנחלה בלי מְצָרִים [בלי גבול]. וכן מנהגו של מרן הראשון לציון שליט"א למלא את הכוס על גדותיו, ולא חושש שאולי ישפך היין ויתבזה, שהרי יש צלוחית תחת הכוס. ואף אם יישפך מהיין לחוץ, הרי זה סימן ברכה (עירובין סה סע"א). (א רנח)

אם יש לו רק רביעית יין, והכוס מכילה יותר ולא התמלאה עד הסוף, ייתן כמה קוביות סוכר או תמרים, אגוזים וכיוצא, ויעלה היין. (כן שמעתי ממרן הראשון לציון שליט"א. ח"ג שפ)

מזיגת הכוס - טוב למזוג את היין בשלוש טיפות מים סמוך לקידוש. [על פי הסוד, שהיין רומז לדינים והמים לרחמים, ובנתינת המים ביין, הוא ממתק את הדינים.] ]שבת ב נג. ח"ג שצ[

אחיזת הכוס - יקבל המקדש את הכוס בשתי ידיו מאדם אחֵר שאף הוא יתנהּ לו בשתי ידיו. ובקידוש יאחז את הכוס ביד ימין ללא סיוע מיד שמאל, ויגביהה טפח [8 ס"מ] מעל השולחן, כדי שיהיה נראה למסובים ויסתכלו בו, אלא אם כן הוא תשוש או זקן וחושש שתיפול הכוס מידו. (סימן קפג ס"ד, רעא ס"י, שבת ב נג) 

ובכוס שיש לו רגל גבוהה, אין צריך להגביהו טפח מתחתית הרגל, ודי שיהיה טפח מתחתית היין שבכוס. (ח"ג תמז)


כפפות ותחבושת - מי שמקורר ולובש כפפות, טוב שיסיר אותן בעת הקידוש. ואם קשה לו להסירן, רשאי לקדש כך. ומי שידו חבושה או כרוכה בגבס, יאחז את הכוס כך ויקדש, ואין צריך לתת לאחר לקדש. (א רעח)



אמירת הקידוש בליל שבת

יום השישי - אוחז את הכוס ואומר: "יום השישי ויכולו השמים..." [ראשי תיבות שם הויה ברוך הוא], ומברך הגפן וברכת הקידוש כפי שמופיע בסידורים. (א רנט)

"שומע כעונה" - כל מצווה שקיומה בדיבור, שייך בה דין: "שומע כעונה", דהיינו שהשומע את הדיבור מאדם אחֵר, נחשב לו כאילו הוא עצמו אמר את הדברים. למשל: השומע קריאת מגילה בפורים, ומכוון לצאת ידי חובה מהקורא, והקורא גם מכוון להוציאו, נחשב לו כאילו הוא עצמו קרא את המגילה. וכן בקידוש, כאשר המקדש מכוון להוציא ידי חובה את השומעים [כבר מאמירת "ויכולו"], והם מכוונים לצאת ידי חובת קידוש, נחשב להם כאילו הם עצמם קידשו.

לא מבין - עולה חדש שאינו מבין את שפת המקדש, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה ממנו, אבל אם יברך בעצמו בפיו, אף שאינו מבין מה שאומר, יוצא ידי חובה. על כן, יקריאו לו את הברכה מילה מילה, ויאמרה אף שאינו מבין. (סימן קצג ס"א. א ער)

דקדוק - יאמר את הקידוש כהוגן, ולא יבלע תיבות ואותיות. ואם השומע רואה שהמקדש בולע אותיות, יאמר בעצמו את נוסח הקידוש בלחש, ויסתכל על כוס היין שביד המקדש, ולא יענה 'אמן' אחר ברכתו, אך יטעם לפחות מעט מהיין. (א רסט)

סגולה לזיכרון - כשאומר בקידוש "זיכרון למעשה בראשית", יאריך בתיבת 'זיכרון', ויכוון שיזכה לזיכרון בלימוד התורה. וכן היה מנהגו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

לחיים - קודם ברכת הגפן, אומר המקדש: "סברי מרנן", ויענו השומעים: "לחיִּים" ]מדרש תנחומא, זוהר, ועוד ראשונים[. ובזה גם יעוררו דעתם לכוון לצאת ידי חובה. ואמרו בתלמוד ]שבת סז ע"ב[: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא לחכמים, אמר: "חיים ויין לפיהם של החכמים ותלמידיהם". והיינו, כדרך שאנו מברכים "לחיים" בשתיית היין. (שבת ב יז)

"ברוך הוא וברוך שמו" - היוצאים ידי חובה מהמקדש, לא יענו אחר אמירת שם ה' "ברוך הוא וברוך שמו", כי יש בזה הפסק. ומי שטעה וענה, אינו חוזר לקדש.
כן כתבו פני יצחק אבולעפייא, מהר"ש אבוהב, דגול מרבבה, מגן אברהם, חידושי הרז"ה, הגאון רבי דוד פארדו, מהר"י עייאש, הגר"א, מחנה חיים, תורת חיים סופר, מגיד תעלומה, החוזה מלובלין, טהרת המים, בן פורת יוסף, כף החיים, שמח נפש, אפרקסתא דעניא ועוד. 

וכל שכן לפי מה שכתב הגאון רבנו זלמן שאפשר שאם ענה, לא יצא ידי חובתו, כי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר לרבים הנכשלים בזה. גם ערוך השולחן כתב, שאסור לענות שהרי זה הפסק, וההמון אינם יודעים זאת, ואינם יוצאים ידי חובה, וכן דעת הגאון רבי משה פיינשטיין שלא יצא ידי חובה. 

ומה שיש טוענים שאותם שנהגו לענות יש להניחם במנהגם, כבר כתב השדי חמד, שנהגו כן משום שלא כולם היו יודעי ספר, ולא ידעו שיש לחלק בין ברכה שיוצאים בה לברכות החזרה וכיוצא. וכן כתב בדברי יעקב, שבטעות נהגו כן ויש לבטל מנהגם. 

ואף הגאון החסיד רבי אלעזר בן טובו שהיה ראב"ד לעדת המערבים בירושלים קרא תגר על הנוהגים לענות. ובספר משא חיים כתב, שמנהג שהוא נגד רוב הפוסקים, אין להחזיקו ולכותבו בספר, אפילו אם אין יכולת לבטלו. וכתב הריב"ש בשם הר"ן, שבענייני התורה והמצוה, אין לנו להניח הדרך שדרכו בה רבותינו הפוסקים, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים, שלא מדוחק כלל. ע"כ. ובכלל, לא ראינו שום טענה וסיבה בדברי המחזיקים בכח במנהג לענות, וכל טענתם מפני שכך נהגו ולא יותר. (שו"ת יביע אומר ח"ח סימן כב אות ח. שבת ב כא)


שמיעת קידוש ממי שלא בקי בהלכה
הבא לשמוע קידוש מאדם שאינו בקי בהלכה, ויתכן שאינו יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה את השומעים, עליו להודיע להם קודם הקידוש, שהמקדש מכוון להוציא ידי חובה, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובתם. ואם כבר שמע את הקידוש, ואינו יודע אם התכוון המקדש להוציאם ידי חובה או לא, אינו חוזר לקדש.

והטעם בזה, כי יש כאן "ספק ספיקא" להקל, שמא המקדש כיון להוציאם ידי חובת הקידוש, ואפילו אם תאמר שלא כיון, שמא יצאו ידי חובה בתפילה באמירת: "ברוך אתה ה', מקדש השבת".



אשה שלא התפללה ערבית של שבת, והסתפקה אם התכוון המקדש להוציאה בקידוש או לא, תתפלל עתה עמידה של ערבית, ותכוון לצאת בזה ידי חובת קידוש מהתורה, ותאמר בעמידה: "חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית, וזכר ליציאת מצרים". (ח"ג רו)


"אף על פי שיצא, מוציא"
יכול אדם לקדש לחברו שאינו יודע לקדש, ויחזור שוב לקדש לבני ביתו. [וכן שכנה יכולה לקדש לחברתה שלא יודעת לקדש]. ולענין טעימה מהיין, ישנן שתי אפשרויות: 

א. שישתה רביעית יין [ויחשב לו "קידוש במקום סעודה" כדלהלן], ואז הוא יוצא ידי חובת קידוש, ורשאי לקדש שוב לבני ביתו.

ב. שלא יטעם מהיין כלל אלא השומע יטעם לפחות רוב רביעית [41 גרם], ואז המקדש לא יוצא ידי חובת קידוש.


שאלה: 
יש להבין באפשרות א', מאחר והמקדש יצא ידי חובה בקידוש, היאך יכול לחזור ולקדש שוב לבני ביתו? 

תשובה: 
ישנו כלל בברכת המצוות: "אף על פי שיצא, מוציא". דהיינו אף על פי שכבר יצא ידי חובה בעשיית המצווה עם ברכתה, רשאי להוציא את אחרים ידי חובתם. כגון, חולה שלא בא לבית הכנסת בראש השנה ולא שמע תקיעות שופר, רשאי התוקע לברך ולתקוע לו שוב, אף שהתוקע עצמו כבר יצא ידי חובה בבית הכנסת. 
כי כל ישראל ערֵבים זה לזה, דהיינו שאני ערב עבור אותו יהודי שעדיין לא קיים את המצווה, ועלי לזכותו ולהוציאו ידי חובה.


מדיני שתיית הכוס
בסיום הקידוש ישתה המקדש את רוב הכוס, שהוא כמלוא לוגמיו [מלוא יין בלחי אחד]: 41 גרם. ואם קשה לו לשתות כן, יטעם מעט וייתן לאחד השומעים שישתה כן. אך אין להקל בכך שבצירוף שתיית כמה אנשים יגיעו יחד ל-41 גרם (שבת ב נו). ובדיעבד שעשו כן, אין לחזור ולקדש, שספק ברכות להקל. (ח"ג תק)


חיבוב מצווה ורפואה - מצווה מן המובחר לשומעים את הקידוש לטעום מהיין לחיבוב מצוה. ויש בזה גם סגולה לרפואה למאור העיניים. (שבת ב ב, נו)



שתייה מפה לפה 

פסק השולחן ערוך (סימן קע סט"ז): 
"לא ישתה מהכוס וייתן לחברו, מפני סכנת נפשות". שאולי חברו נמאס לשתות ממה ששייר זה, ומחמת הבושה ישתה בעל כורחו ויחלה ויכול לבוא לידי סכנה (משנ"ב ס"ק לז). 
על כן לא ייתן מכוסו לחברו אלא אם כן מבקש ממנו לטעום. ואולם בקידוש בבית, אין מקפידים בזה, כי אין זה מאוס על בני הבית, אבל כשיש אורחים אפילו חתנים וכלות, יזהרו בזה. 

ומכאן יש ללמוד על מה שמקיימים בבתי כנסת רבים שיעור בכל שבת לאחר התפילה בנץ החמה כדלהלן ומקדשים על היין, ישים לב המקדש שלא לתת לציבור לטעום מכוסו, אלא קודם הקידוש יתנו מעט יין בכוס לכל אחד, ובגמר הקידוש יטעמו ממנו. 
ואם רוצים לשתות מכוס הברכה דוקא, יתנו מעט ממנו לכוסם וישתו. (עיין שבת ב נח. ח"ג שפב, תקב)

הפסק בדיבור - אם דיבר המקדש קודם שטעם, חוזר לברך 'הגפן' בלבד. (שבת ב נח)


השומע את הקידוש ודיבר קודם שטעם, יצא ידי חובה, אך לא יטעם אלא אם כן יברך 'הגפן'. (כן הורה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל במעשה שהיה).
והטעם בזה, כי הנה המברך על הלחם להוציא את אחרים ידי חובה, ודיבר אחד השומעים קודם שטעם, לדעת רוב הפוסקים ומרן השולחן ערוך (קסז ס"ו) חוזר לברך. 
רק שקשה להורות כן, כי ספק ברכות להקל, אך המברך בוודאי שיש לו על מה לסמוך (ה"ב ד שנה). 

ומכל מקום כל זה בברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין שחובה לטעום, אבל ברכת הגפן בקידוש שהיא ברכת המצוות ואין חובה לטעום. 
נמצא שכאשר דיבר, כאילו התנתק לגמרי מברכת הגפן של המקדש, והרי הוא כשותה יין סתם, שעליו לברך. (ועיין בילקוט יוסף ח"ג קח). 
ועל כל פנים, יש לנו ספק ספיקא, שמא הלכה כמרן השולחן ערוך ורוב הפוסקים שחוזר לברך אפילו בברכת המוציא, ושמא גם החולקים יודו שבקידוש צריך לברך, ובפרט שכן המנהג.


נשפך היין - קידש ונפלה הכוס מידו קודם שטעם, ימזוג שוב מן היין, ויברך 'הגפן' וישתה. ואם הוא רגיל לשתות יין בסעודה, נמצא שבברכת 'הגפן' שברך, פטר את היין שעתיד לשתות, אזי ישתה בלי לברך שוב 'הגפן'. (שבת ב נח)


נמצא משקה קל בטעם ענבים - קידש וכששתה התברר לו שהיה בכוס משקה קל בטעם ענבים [ולא יין או מיץ ענבים], לא יצא ידי חובה, על כן יביא יין ויקדש שוב בברכת הגפן ומקדש השבת. אולם אם הוא רגיל לשתות יין בסעודה והיה היין לפניו, נמצא אפוא שפטר את היין שעתיד לשתות, וגם יצא ידי חובת קידוש, כי אף שלא אחז בכוס היין בשעה שבירך, אין אחיזת הכוס מעכבת. על כן, ישתה מיד מהיין שלפניו ולא יברך כלום. (שבת ב נח, ס)


נמצא יין שהחמיץ - קידש וכששתה התברר לו שהיה בכוס יין שהחמיץ, יצא ידי חובת קידוש. מאחר ואין אנו בקיאים אם זהו החומץ שפסלו חז"ל לקידוש. 

אולם, אם נמצא חומץ חזק מאוד, עד שכאשר שופכים אותו לארץ הוא תוסס, לא יצא ידי חובה, ויביא יין ויברך שוב הגפן ומקדש השבת. ואם הוא רגיל לשתות יין בסעודה והיה היין לפניו, דינו כמבואר לעיל. (שבת ב ס)


נמצא יין שרובו מים - ספרדי שקידש והתברר לו שהיה בכוס יין שרובו מים, יצא ידי חובת קידוש. מאחר ויש אומרים שברכתו הגפן, וגם יש אומרים שיוצאים ידי חובת קידוש בכל משקה משכר. 

ואף שאין הלכה כן, מכל מקום ספק ברכות להקל. והוא הדין והטעם בקידש ונמצא קוניאק [ברנדי 777] שהוא עשוי מענבים ויש אומרים שברכתו הגפן. (שבת ב סב).


נמצא ליקר וכיוצא - קידש ושתה והתברר לו שהיה בכוס ליקר או משקה אחר משכר, יברך 'שהכל' וישתה, אבל ידי חובת קידוש, יצא. מאחר ויש אומרים שיוצאים בכל משקה משכר, וספק ברכות להקל. (משנ"ב רעא ס"ק עח. שבת ב סב)


"מה עושים אם אין יין לקידוש?"
אם אי אפשר לו להשיג יין לקידוש, יקדש על הפת. 
וכיצד יעשה? 
ייטול ידיו בברכה כדת. ייקח את שתי ככרות הלחם משנה, ויאמר: "יום השישי ויכולו וכו'", יברך "המוציא", "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו, ורצה בנו... ברוך אתה ה' מקדש השבת", יבצע על הלחם, ויאכל. (שבת ב קכב. א רנז)


"מה עושים אם אין יין ואין פת לקידוש?"
מי שאין לו יין לקידוש ולא פת, אינו יכול לקדש על משקה משכר או פת מקמח תפוחי אדמה או פרי וכיוצא, אלא יסמוך על הקידוש שאומר בתפילה, ויאמר בעמידה: "חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית, וזכר ליציאת מצרים", ורשאי לאכול, ואינו צריך להתענות בגלל שאינו מקדש על יין. 
ומי שטעה וקידש על פת מקמח תפוחי אדמה או על פרי, ואחר כך הביאו לו יין או לחם, חוזר לקדש שוב. (שבת ב עז, קכח)


טעימות שקודם הסעודה
הנוהגים לאחר הקידוש לברך על מזונות, העץ, האדמה ושהכל, כדי להשלים מאה ברכות שחייבים לברך בכל יום, טוב שלא יברכו על דגים וסלטים הבאים בסעודה, שכיון שתיכף אמורים לאוכלם בסעודה בלי ברכה, הרי זה כמו מברך ברכה שאינה צריכה. 
על כן יברכו על שקדים, בוטנים, שוקולד וכיוצא. אך גם מהם לא יאכלו "כזית" [27 גרם], כדי שלא יכנסו לספק אם לברך ברכה אחרונה, שמאחר ועתידים לברך ברכת המזון, יש אומרים שהיא פוטרת את הברכה האחרונה. [והמברכים קודם הסעודה ורוצים לאכול עוד בסוף הסעודה לקינוח, לא יברכו שוב ברכה ראשונה]. (ה"ע ב כט, ג צג. ועי' שבת ב קלב)


יין פוטר שאר משקים
אם ברך על היין, ורוצה לשתות שאר משקים, אינו מברך עליהם "שהכל". כיון שהיין חשוב מכל המשקים, ברכתו פוטרת אותם. [ופשוט שאין היין פוטר מאכל שברכתו "שהכל".] על כן, השותה משקה בין הקידוש לסעודה, אם טעם מהיין של הקידוש, לא יברך עליו, אבל אם לא טעם, יברך. ובכל אופן, בסעודה עצמה, אין מברכים על המשקים כלל, כיון שהשתייה היא כחלק מהסעודה. (שבת ב קסד)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏