דינים והלכות לתפילת ערבית של שבת

"הלכות לערב שבת". דינים ו"הלכות לתפילת ערבית של שבת" המובאים בחוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מהו הזמן לתפילת ערבית של ערב שבת?". "מה הדין של נער שנעשה בר מצווה בשבת" לגביי תפילת מנחה מוקדמת? "סיפור על הבבא סאלי" כיצד הורה דרך לתועים בנועם... "מתי צריך לומר שיר השירים?". "שיר השירים ודרשה של הרב מה עדיף?", "מעלת התפילה בניגון", החשיבות בניגון מבלי לשבש את המשמעות, "האם צריך לעמוד בקדיש של ערב שבת?", "מה הדין אם טעה בברכת השכיבנו של שבת?", "מי זוכה להיות שותף של הקב"ה?" - סיפור על האדמור מזעוויל. "האם צריך השליח ציבור כורע בברכת מעין שבע?".

ערבית של שבת 

זמן תפילת ערבית
בכל ימות השנה, אפשר להתפלל ערבית מזמן "פלג המנחה" [דהיינו כשעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות], אלא שצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים. ויש מקפידים להתפלל רק לאחר צאת הכוכבים, אך במקום צורך, בוודאי שרשאים להתפלל מזמן פלג המנחה.

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן רסז סעיף ב): 
"מקדימים להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". ע"כ. 

על כן, בימות הקיץ שהשקיעה מאוחרת, ואם ימתינו להתפלל בצאת הכוכבים, הילדים יהיו עייפים ולא ישבו בשלחן שבת בסבלנות, כדאי מאוד להקדים להתפלל ערבית מפלג המנחה, ויקדשו על היין ויסעדו מיד. (רב האי גאון, הרי"ף, תוספות, הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, אור זרוע, ארחות חיים, כל בו, הרא"ש, תרומת הדשן, רבנו ירוחם, מגן אברהם, ט"ז, עולת שבת, וכך פסקו מרן והרמ"א ועוד). וטוב שיאכל עוד כזית לחם אחר צאת הכוכבים. ]ספר חסידים, מהר"ל, הפרי חדש ומשנה ברורה (שבת ב יא).


עניית קדושה
המתפלל ערבית מוקדם, ושמע לאחר מכן קדושה וחזרה של תפילת מנחה ממנין אחר, עונה עמהם. מפני שאין הקדושה והאמנים נחשבים כתפילה של חול. ]שבת א שסא[


בר מצווה בשבת
נער שנעשה בר מצווה בשבת [יום הולדתו ה-13 בשבת], הנכון שלא יתפלל ערבית בפלג המנחה, אלא ימתין לצאת הכוכבים. ואם התפלל, לא יחזור להתפלל שוב. והטעם בזה, כי בקטנותו הוא פטור מן המצוות, שמצות חינוך מוטלת על האבא ולא על הבן (ירושלמי, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, הרמב"ן, הסמ"ג, המרדכי, הריטב"א, המאירי, מרן הכסף משנה ועוד), ומצווה שעשה בהיותו פטור, אינה כלום, וכשמגיע צאת הכוכבים כאילו לא התפלל. אולם מאחר ויש חולקים ואומרים שהחינוך מוטל על הבן, על כן לא יתפלל שוב, כי ספק דרבנן להקל. (עיין שו"ת יביע אומר חלק ג סי' כז אות ו. שבת ב מג)


דרשת הרב - הבערת הגחלת באהבה
תהילות לאל יתברך, גבר עלינו חסדו, וישראל קדושים ממלאים את בתי הכנסת בלילות שבת, אף שחלקם לא זכו עדיין לשמור את השבת כהלכתה. על כן, חובה קדושה להביא רב שיחזק את הציבור באהבה על שמירת השבת, ועל התענוג הרוחני והגשמי שבשלחן השבת, ואט אט יבעיר את הגחלת הרוחנית העמומה שבלבותיהם, ויקרבם לתורה. וזכות הרבים תלויה בו ובכל המסייעים לו.


הבבא סאלי מורה דרך לתועים בנועם
באחד מערבי השבתות, עשה הרב גליס את דרכו עם אחדים מאנשי ה"פעילים" למושב מצפה רמון, שם תכננו לשבות בשבת קודש כחלק מפעילות הקֵרוּב שערכו באותה תקופה במושבי הדרום. 

בדרכם, חלפו על פני העיירה נתיבות, והחליטו להיכנס לביתו של הבבא סאלי ולהתברך בברכת "שבת שלום". 

כששמע הרב שהם מתעתדים לשבות במצפה רמון, אמר להם: "דעו נא, שאנשי המושב פשוטים הם בתכלית, יש בהם עמי הארץ השוגגים בתמימות, צריך לנהוג בהם בדרך ארץ, לא לגעור ולא לזרוק בהם מרה. גם מי שנראה כלפי חוץ כיודע ספר, הגבאי למשל, עם הארץ מושלם הוא... למעשה, גבאי זה אינו יודע מימינו ומשמאלו... זקוק הוא לגבאות למען 'שלום בית', אך אין בינו לתפקיד שהוא ממלא, ולא כלום". 

סתומה הייתה השיחה, ותוכנה לא הובן לשומעיה, אף לא לבני הבית שנכחו בחדר, ומעולם לא הסכינו לשמוע מפי הרב דברים כנוסח זה.

הגיעו אנשי ה"פעילים" למצפה רמון, שם התארחו בבית רב המושב, החלו בהכנותיהם לשבת, ודבר השיחה פרח מזכרונם לגמרי.
עם כניסת השבת, הלכו עם מארחם לבית הכנסת, שם התפללו בצוותא עם כל אנשי המושב. עם סיום התפילה, כשאחרוני המתפללים ברכו את הרב בברכת "שבת שלום" ונפנו ללכת לביתם, עשו הרב ואורחיו את דרכם לפתח בית הכנסת, שם ניצב הגבאי הממתין לצאת אחרוני המתפללים. וכצאתם, ראוהו שהוא מכבה את האור בהיכל, מוריד שלטר אחר שלטר עד שכובו כל המנורות. 

נחרדו האורחים למראה, ובקשו להעיר לגבאי, דברי רבנו כמו נשכחו מהם, אלא שהרב מיהר להסותם ועצר בעדם מלמחות. "גבאי זה" - סח להם הרב - "עם הארץ גמור הוא. עלה ממרוקו לפני כעשרים שנה, ואינו יודע מימינו ומשמאלו... אם לא שהיה צורך למנותו כגבאי למען השכן 'שלום בית' בביתו, לא היה מגיע לתפקיד זה... 
הוא פשוט לא יודע שאסור לכבות את החשמל בשבת... כשהגעתי לכהן כרב המושב ועמדתי על תמימותו, הבנתי שפיקוח נפש יש כאן. 
אם ישמע האיש שהוא מחלל שבת במעשיו, לא יעמוד לבו במעמסת הצער וישבוק חיים לכל חי"... 
אזי נזכרו האורחים בדברים ששמעו מפי רבנו בדרכם למצפה רמון והשתוממו על עיניו הרואות למרחקים. 

במוצאי שבת קודש, נסע אחד האורחים לנתיבות לספר לרבנו על אשר ראו עיניהם בליל שבת במצפה רמון. בתגובה, יעץ רבנו שירכוש שעון שבת ויביאהו כמתנה לגבאי וירַצֶּה אותו בסברה הגונה זו: "הנה ראיתי שאתה עובד קשה למען בית הכנסת - ואיש זקן הנך, כבן שמונים שנה, הא לך פטנט הנהוג בכל בתי הכנסת בירושלים, לבל יטרח הגבאי בהדלקת האור ובכיבויו, ולמען לא יתעייף מריבוי הכפתורים... ברגע שהחלטת על השעה בה הינך רוצה שיכבה החשמל, תוכל לתת הוראה לשעון והוא יכבה את כל אורות החשמל באחת". 

שמח הגבאי בהמצאה הירושלמית ואץ לבשר לרב המושב על האורחים שהביאו עמם מניחוחה המחכים של ירושלים...

זו הייתה דרכו של רבנו, להורות דרך לתועים - בנועם הליכות, בד בבד עם הראותו מעטה קשיחות למעיזי הפנים החוטאים בזדון ליבם. ("אביר יעקב" עמוד 350)



שיר השירים
מנהג יפה לומר שיר השירים בכל ערב שבת. וזמן אמירתו קודם קבלת שבת, ואם הזמן מצומצם, יאמרוהו קודם מנחה. (יסוד ושורש העבודה, חמדת ימים, היעב"ץ, דבר בעתו, כף החיים פלאג'י, בן איש חי. שיבת ציון א קיז) וכל שכן בימי הקיץ שהתפילה מתחילה מאוחר יותר. 

ואם יש טורח ציבור גם באמירת שיר השירים וגם בדרשת הרב, יש להעדיף את דרשת הרב, כדי לחזק את הקהל לתורה ויראת שמים. 

ופעם התבטא אדם הטרוד בעבודתו כל השבוע, ואמר: "דע לך, כי הדרשה שאני שומע בליל שבת, היא קביעת העיתים לתורה היחידה שלי בכל השבוע, והדברים שאני שומע, אותם אני דורש בסעודת שבת לבני ביתי". (א רלב)

דרך ארץ קדמה לתורה - בעת הדרשה של הרב, פשוט שאין זה דרך ארץ לעיין בספר או עלון או לקרוא שיר השירים וכיוצא. ואפילו אם הדרשן אינו רבך אלא חברך ואפילו תלמידך, הלא אמרו חז"ל (אבות פ"ד מי"ב): "יהי כבוד תלמידך, חביב עליך כשלך. וכבוד חברך, כמורא רבך". וכבר אמרה תורה: "ואהבת לרעך כמוך", ופירשו חז"ל (מסכת שבת לא ע"א): "מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך".


הליכות לשליח ציבור
בתפלות שבת יעלו חזן ירא שמים שקולו ערב. [כתב רבנו האר"י: כדי להורות שבתפילת ליל שבת יש תוספת קדושה יותר משאר לילות, נהגו לומר ברכות קריאת שמע בנועם, בחן טוב וקול נעים.] (שבת א שלו)

מעלת התפילה בניגון - כתוב בספר חסידים: 
"כשאתה מתפלל, אמור ברכות התפילה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה יימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחינה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב, למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת ה' יתברך". 

וכתב הרמב"ם: 
"השמחה והאהבה בעבודת ה' יתברך ובעשיית מצוותיו, עבודה גדולה היא". (שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן ה)

"לחן שירי גויים בתפילה" - מותר לפייט בקדיש ובשאר קטעי תפילה בלחן של שירי גויים. וכן עשו מעשה רבים מגדולי הדורות הקודמים ועד דורנו אנו. ונכון שיפייט בשירים שלא ידועות מילותיהם לציבור. (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן ז)

כתב מרן החיד"א בשם מהר"ם די לונזאנו: 
"ולפי שהשיר והשבח לה' יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, לכן נאמר (תהלים לג ב) "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר [עשר מיני נעימה] זַמְּרוּ לוֹ", כלומר בכל מאמצי הכח. ובדברי הימים (ב כ יט) נאמר: "לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה". 
זאת הייתה לי לסיבה גורמת לחבר רוב שירי על פי ניגוני הישמעאלים, שהם מגביהים קולם בשירתם ונעימתם יותר מזולתם. וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, ואין הדין עמם, כי אין בכך כלום." עכ"ל. 

וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן ז): 
והנה נודע שכמה מגאוני ישראל קדושים, חיברו שירות ותשבחות לה' יתברך לחן מנגינות של שירי עגבים, בלשון הנופל על לשון בדמיון רב. 
וכן שירי הבקשות הנאמרים ברוב קהל ועדה בבתי כנסיות בלילות שבת נוסדו וחוברו על פי לחן מנגינות שירי עגבים, על ידי גאוני ישראל, ומהם: הגאון ר' שלמה לניאדו, המחבר שו"ת בית דינו של שלמה. והגאון ר' אברהם ענתבי, המחבר ספר יושב אהלים ועוד. והגאון ר' מרדכי לבטון, המחבר ספר נוכח השולחן. והגאון ר' מרדכי עבאדי, המחבר ספר מעין גנים ועוד. וכהנה וכהנה גאונים מפורסמים רבים ועצומים בתורה וביראת ה' טהורה, וכולם נקבצו ובאו בספר הבקשות המפורסם בכל תפוצות ישראל מעדות המזרח. וכמעט כל השירים של עדות המזרח, הנאמרים בנעימה בהזדמנויות של שמחות וסעודות מצוה, כולם חוברו בלחן של שירי עגבים, על ידי פייטנים ומשוררים קדושים וטהורים. 'ועל ערבים בתוכה תלינו כינורותינו', ואין פוצה פה ומצפצף. 

גם זכינו לשמוע תפילות מכמה שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים, שהתפללו בנעימה מזרחית, בהרכבת מנגינות של שירי עגבים, על קדיש וקדושה ושאר קטעי תפילה, בנועם שיח שרפי קדש, באימה וביראה, ולב הקהל נמשך אחריהם בשמחה ובטוב לבב וקול זמרה. אשרי העם שככה לו. ובשו"ת כרך של רומי העיד בגדלו, שהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל וארצות ערב, בכל בתי הכנסת שמנגנים בתפילה ובדברי קדושה שירי ישמעאל שרובם שירי עגבים, ולא מיחו בהם חכמים, מפני שהעניינים עצמם קדושים, ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותה נגינה בתפילה, יזכור דברי הערבים שהם עניינים פחותים ושירי עגבים. 

וכתב עוד, ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שהיו גם כן משוררים גדולים על פי חכמת המוסיקא, ובראשם הרב המופלא ר' אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחרי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות על פי המוסיקא, להתאימם לתפילת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה. 
והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא. 

ומבואר מזה שאין להקפיד על הניגון אלא על המילות הקדושות, והסברא מכרעת כן, שאם לא כן מהיכן נשאר לנו ניגונים וקולות ערבים והלא נשכחו מאתנו שירי דוד ושירי הלווים על הדוכן, כמו שנאמר: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר", ובכל מקום שגלו ישראל למדו ניגוני אותם ארצות ששכנו שם, ובארץ ישראל ובארצות ערב קול ניגוני התפלות והקדישים והקדושות כולם על פי ניגון הערבים, ובטורקיה קולות טורקיות, ובאדום קולות אדומיות, ומי יוכל להכחיש המוחש, האם נאמר שכל ישראל שגו חס ושלום, אלא ודאי שאין הקפדה אלא על הלשון שיהיה בלשון הקודש בשירות ותשבחות לה' יתברך. 
וגם אני מפני רצון הגאון החסיד הראשון לציון מורנו הרב רבי חיים אברהם גאגין זצ"ל, נטפלתי לייסד פיוטים על משקל שירי ערב, וכמעט לשון נופל על לשון. ע"כ.

ניגון בשם ה' - מותר לנגן בתפילה באמירת שם ה', ורמזו בזה: "רננו צדיקים בה'". ויקפיד לומר שם ה' כמתכונתו בטעם מלרע, כלומר שהטעם למטה באות נ', ולא מלעיל שהטעם באות ד'. 

ויש לשים לב לזה כשמפייטים בפסוקי "ושמרו בני ישראל את השבת" שקודם הקדיש, במנגינה הנפוצה, שמצוי מאוד שטועים ואומרים את שם ה' מלעיל. וכן אומרים כי ששת "ימים" מלעיל במקום מלרע, ועדיף לשנות למנגינה אחרת. (שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן ה)

שינוי המשמעות - יש להקפיד שלא להאריך מדי בתיבה מסויימת, באופן שמאבד את משמעותה לרוב האריכות. גם לא יפסיק בנשימה באמצע המילה, שאז מחלק את המילה לשתיים. וכן לא יאריך בניגון בתיבה אחרונה של כל פיסקה מהקדיש או בסוף כל ברכה, משום שגורם לקהל להקדים לענות 'אמן' בעוד שלא סיים את התיבה. וכן לא יכפול תיבה אחת פעמיים או יותר לצורך המנגינה. (יחוה דעת חלק ב סי' ה).

לשם שמים - שליח ציבור שקולו ערב ומסלסל בקולו ומנעים בתפילתו לשם שמים, ושמח בלבו על שנותן הודאה לה' יתברך בנעימה, תבוא עליו ברכה. 
וכמו שאמרו (פסיקתא רבתי פרשה כה): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" - ממה שחננך, שאם היה קולך נאה, והיית יושב בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך. ע"כ. 

ומכל מקום לא יאריך מדי, מפני טורח הציבור. אבל אם כוונתו כדי שישבחוהו העם, הרי זה מגונה, ועליו נאמר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". (עיין במסכת תענית דף טז ע"ב. סימן נג סעיף יא. חזו"ע ימים נוראים לה)


"עמידה בקדיש של ערבית לשבת"
יעמדו הציבור בקדיש וברכו שקודם ערבית של שבת, כדי לקבל "תוספת רוח" קדושה של נשמה יתירה. (שבת א שלו)


והוא רחום - אומרים בערבית של חול, כי באותה שעה דנים את הרשעים בגהינם על ידי מלאכי חבלה: עוון, משחית, אף וחימה, וכנגדם אומרים ]תהלים עח לח[: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן, וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". אבל בליל שבת אין אומרים אותו, שכיון שנכנסה שבת מסתלק הדין מהעולם, ואף לרשעים יש מנוחה מגהינם. כמבואר ב"סדר היום בהלכה ובאגדה". (שבת א שלו)



השכיבנו
בברכת השכיבנו, צריך לומר "ופרושׂ עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום", ולא "סוכת רחמים ושלום", וכתב הרדב"ז שהאומרים כן, טועים הם. כן הוא בזוהר הקדוש, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, רבי יהודה בר יקר, הפרדס, העיתים, אבודרהם, שער הכוונות, השל"ה, מנורת המאור, החיד"א, ועוד רבים מהפוסקים, וכן הוא בשלחן ערוך (סימן רסז ס"ג). (שבת א שמב)

נשמה יתירה - כשאומר "ופרושׂ עלינו", יעמוד, כדי לקבל "תוספת נשמה" יתירה. (בן איש חי שנה שניה פרשת וירא סעיף ג)

זכות השבת - בברכת השכיבנו, אין חותמים כמו בחול "שומר את עמו ישראל לעד", כיון שבשבת אין עם ישראל צריכים שמירה, שגדולה היא זכות מצות השבת שמגינה ושומרת עלינו. (שבת א שלט, שמ, שמא)

טעה בברכה - אם טעה ואמר השכיבנו כמו הנוסח שבחול, וכשאמר "ברוך אתה ה'" נזכר, יחתום בשל שבת "הפורש סוכת שלום עלינו ...". ואף שחתימת הברכה צריכה להיות מעניין הסמוך לחתימה, וכאן הרי אמר בסמוך "ושמור צאתנו וכו'"? מכל מקום אין זה מעכב. ועוד, ישנן נוסחאות בראשונים שכך צריכים לומר לכתחילה. (שבת א שמא)


אם טעה וחתם בהשכיבנו כמו בחול, אינו חוזר. ומכל מקום טוב שקודם העמידה יחזור לומר את סיום הנוסח של שבת בלי שם ה', ויאמר כך: 
"ופרוש עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום, ברוך הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים", כי יש טעם על פי הסוד בנוסח של שבת דווקא. (כף החיים. שבת א שמ, שמא)


"ויכולו השמים"
אומרים "ויכולו" ג' פעמים: בעמידה, ולאחר העמידה, ובקידוש. ואמרו חז"ל ]מסכת שבת קיט ע"ב[: כל המתפלל בליל שבת ואומר "ויכולו", נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והביאור בזה, כי על ידי שמעיד שברא הקב"ה את העולם, אזי בני אדם מכירים בבריאה ובבורא, כי אם אין מי שיכיר בבריאה ובבורא, אבדה כל תכלית הבריאה, לכן באמירת "ויכולו", זוכה להיות שותף בבריאה. ]שבת א שמב[


מי זוכה להיות שותף של הקב"ה?
לכשיעלה זיכרונה של השבת ההיא בליבם של אנשי ירושלים, ייתקפו רבים מהם בצמרמורת עזה. היה זה לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר הכוחות הנאציים בפיקודו של הגנרל רומל ימח שמו וזכרו הגיעו כמעט עד שערי ארץ ישראל. אלפי תינוקות של בית רבן התאספו ליד שריד בית מקדשנו לאמירת תהילים, וכל אנשי ירושלים התכנסו לשפוך שיח ותחינה לפני ריבון העולמים שיושיע את העם היושב בציון מידי המרצחים הגרמנים.

גם בבית מדרשו של האדמו"ר רבי שלוימ'ה מזוועיל זצ"ל הורגשה בשבת ההיא חרדה גדולה. האדמו"ר, שהתפרסם ברוב גדולתו, פרישותו וחסידותו, קידש כבר על היין, והתכונן לגשת לסעודת המצווה. באותו רגע ניגשו אליו המשמשים בקודש ואמרו לו שהגרמנים מצויים כבר בשערי ארץ ישראל. 

תגובתו של הרבי הייתה: "מדוע לא אמרתם לי זאת לפני הקידוש"? לא הבינו המשמשים אל מה רומזים דבריו הקדושים, ואז הסביר להם במתק שפתיו: "הרי כל מי שאומר 'ויכולו' נעשה שותף להקב"ה, וממילא חלים כאן כל דיני שותפות, לכן אם הייתם אומרים לי זאת לפני הקידוש, הייתי יכול לפעול אצל ה'שותף' ביתר שאת".

למחרת בבוקר, כשיצא האדמו"ר ממקווה הטהרה, אמר והודיע שהגרמנים לא ייכנסו בשערי ירושלים! וכך היה, ובניסי ניסים נושעה ירושלים מאויביה. 

האדמו"ר הסביר לאחר מכן את ה'שותפות' בין ישראל להקב"ה בעניין השבת, שהרי מי שאומר "ויכולו" מפרסם את אמונת האלוקים בעולם וכאילו מכריז קבל כל יושבי תבל שהעולם נברא בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש. 

ומשל למה הדבר דומה:

למלך שבנה ארמון פלא על אי בודד, ובא אוהבו וצילם את הארמון והפיץ את התמונה ברבים כדי להראות את גדולתו של המלך וחכמתו. בכך הופך האוהב ההוא לשותפו של המלך. 

כך הוא הנמשל:

 השומר שבת ואומר "ויכולו השמים והארץ..." - מפרסם את אלוקותו יתברך, ונעשה שותף למלכו של עולם.


נמחלים עוונותיו - כל האומר "ויכולו" בליל שבת, שני מלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו: "וסר עוונך וחטאתך תכופר" (תלמוד ירושלמי). והיינו, כי אדם המעיד בכוונה שלימה וברורה ובאמונה חזקה, שה' יתברך ברא את עולמו בששה ימים, וקידש את יום השביעי וברכו, הרי הביע בכך את יסוד היסודות של אמונת התורה. 

נמצא שגם אם הוא חטא חס ושלום, אין זה מתוך הכרה, וראוי הוא שימחלו לו. וכתב האור זרוע: 
"האומר ג' פעמים "ויכולו", מתכפרים לו כל עוונותיו, וכאילו קיים את כל התורה כולה". 
וכן כתבו הראבי"ה, הרוקח, ארחות חיים, כל בו, אבודרהם ועוד. (שבת א שמב. א רט)



ברכת מעין שבע
אחר אמירת "ויכולו", אומר השליח ציבור ברכת "מעין שבע", דהיינו ברכה אחת שיש בה מעניין שבע הברכות שבתפלה, כדלהלן: 
א. מגן אבות בדברו - מגן אברהם. 
ב. מחיה מתים במאמרו - מחיה המתים. 
ג. האל הקדוש שאין כמוהו - האל הקדוש. 
ד. לפניו נעבוד ביראה ופחד - רצה שהיא ברכת העבודה. 
ה. ונודה לשמו בכל יום תמיד - מודים אנחנו לך. 
ו. לאדון השלום - שים שלום. 
ז. ברכת מקדש השבת.

הטעם שתיקנו לומר ברכה זו, כי בזמנם היו מצויים שדים שמזיקים להולך יחידי בלילה חוץ לעיר. וכיון שבתי הכנסת שלהם היו חוץ לעיר, היו חוזרים כל הקהל יחד בסיום התפילה, ואותם שאיחרו לתפילה, לא היו מספיקים לחזור עמהם והיו חוזרים ביחידות ומסתכנים. לכן תיקנו שיאמר השליח צבור ברכה זו, כך שבינתיים יסיימו המאחרים את תפילתם ויחזרו יחד עם כולם. 

נמצא אפוא, שכל התקנה הייתה רק לבתי הכנסת, כי למארגנים מנין בבתיהם לא הייתה סכנה. לכן גם בזמן הזה אם מארגנים מנין ערבית של שבת בבית, כגון שיש חתן או להבדיל אבֵל, אין אומרים שם ברכת מעין שבע. (שבת א שעב, שעג)

דירה שיש בה שיעורי תורה ותפילת ערבית בכל לילה, אין לומר בה ברכת מעין שבע, שלא תקנו חכמים ברכה זו אלא כשיש תיבה וספר תורה קבוע. (שבת א שעד)


ירושלים העתיקה - הסמוכה לכותל המערבי, כיון שקדושתה חמורה, חשובה היא כבית הכנסת, ולכן אפילו אם מתפללים שם בבית, אומרים ברכת מעין שבע. 
אבל בשאר השכונות בירושלים, אין לאומרה וכשאר הערים. (הריב"ש, המנהגות, ארחות חיים, כל בו, מהר"י אבוהב, הרדב"ז, מהרלנ"ח, מהר"א ירושלמי, השלחן ערוך והרמ"א, הט"ז, בית דוד, מאורי אור, מטה יהודה עייאש, כנסת הגדולה, אשל אברהם. וכן כתב רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל תלמידו של רבנו האר"י, וכן כתב הגאון המקובל מהר"ח כהן בספר טור ברקת, והגאון המקובל רבי משה אלבאז בספר היכל הקודש, ושיש טעם על פי הסוד שלא לאומרה. שבת א שעג)


אין כריעה בברכה - אין השליח ציבור כורע בברכת מעין שבע, כיון שאין זו חזרת השליח ציבור ממש. ויש להודיע זאת בנועם לשליחי ציבור שאינם יודעים. ]שבת א שסז[


ואתם תחרישון - אין לדבר בשעה שהשליח ציבור אומר "ויכולו" וברכת מעין שבע. 

ומעשה בחסיד אחד שראה בחלום אדם שנפטר שהיו פניו מוריקות, אמר לו למה פניך הוריקו? אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהציבור אומרים "ויכולו", ובברכת מעין שבע, ובקדיש. (א כו)


עמוד עמדי - בכל פעם שאדם עומד ורואה שתיכף מגיע השליח ציבור לקדיש, לא ראוי שימהר לשבת, מפני שניכר שעושה כן כדי לפטור את עצמו מלעמוד בקדיש. 
על כן, בסיום ברכת מעין שבע לא נכון למהר לשבת, אלא יישארו לעמוד עד סיום עניית 'יהא שמיה רבא...', שכל זה לא אורך יותר מחצי דקה. 
וכן נהג רבנו האר"י ז"ל להישאר עומד בכל קדיש שתפסוֹ כשהוא עומד.

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏