מלאכה המסתיימת בשבת

"הלכות שבת". הלכות "מלאכה המתמשכת ומסתיימת בשבת" "הלכות מלאכת המסתיימות שבת" מתובלים ב- "סיפורים ומשלים על ההכנות לערב שבת" מתוך החוברת 'שבת בהלכה ובאגדה' של הרב דוד שלום נקי שליט"א: דיני מלאכה המתמשכת כמו כביסה, שעון שבת, שינוי בזמני השעון שבת: "האם מותר להאריך את זמן שעון השבת?", "האם מותר בשבת לקצר את פעולתו של שעון השבת?". "האם מותר לכוון שעון מעורר בשבת?". האם אפשר לכוון את השעון בפלאפון שיצלצל בשבת?". "דין הפלגה שנמשכת לשבת". "סיפורים על ניסים מופלאים עם רבי יעקב אבוחצירא"...

מלאכה המסתיימת בשבת

מלאכה המתמשכת
התורה אסרה לעשות מלאכה בעצם יום השבת, אבל אם מתחיל במלאכה קודם השבת והיא ממשיכה מאליה בשבת, מותר. לכן, מותר להניח קודם השבת תבשיל שאינו מבושל על הפלאטה, ובמשך השבת הוא הולך ומתבשל. (שבת א קלד)

כביסה
כשיש צורך בדבר, מותר לתת את הבגדים במכונת כביסה או ייבוש בערב שבת ולהפעילה, והיא תמשיך לכבס או לייבש מאליה בשבת. (שבת א קמו)


שעון שבת
המנהג פשוט לכוון שעון שבת קודם שבת, שיכבה וידליק את האור בשבת. (שבת א קמ)

שינוי בזמני השעון שבת
שעוני שבת המצויים כיום [שיש בהם לחצנים קטנים, וכל לחצן מכוון על חצי שעה, וכשמשנה את מצב הלחצנים, השעון ממשיך את פעולתו] - אם כיון את השעון בערב שבת שיכבה האור בשעה מסויימת, ועתה בשבת רוצה להאריך את זמן הדלקתו שיכבה מאוחר יותר, מותר לעשות כן, אך אם רוצה לקצר את זמן הדלקתו ולהקדים את הכיבוי, לא יעשה כן לכתחילה אלא לצורך חולה אפילו שאין בו סכנה וכיוצא.


שעון המכוון להידלק בשעה מסויימת, ורוצה לאחר את זמן ההדלקה - מותר לעשות כן. אך לא יקדים את זמן ההדלקה, אלא לצורך מצוה כלימוד תורה. (א פב)

כלל העולה: רשאי להמשיך את המצב הקיים שהוא כבוי או דלוק, אבל לא להקדים את שינוי המצב, לבד ממקרים מסויימים כחולה או לצורך מצוה.

לא יזיז את הלחצנים סמוך מדי לשעה שעומד השעון להיכבות או להידלק, לפי שאז קרוב לודאי שיכבה או ידלק בעת נגיעתו בשעון.

מנורה שכבתה על ידי שעון שבת, ואינו רוצה שתדלק שוב בשעה המכוונת, רשאי ללחוץ על מתג המנורה שלא תדלק. (שבת ג קצ)


כיון שיש אומרים שבהזזת הלחצנים יש חשש מוקצה, לכן טוב שיתנה קודם השבת ויאמר, שאינו מסיח דעתו מהשעון שבת, ואז יוכל לשנות בו כנ"ל. ודי בתנאי אחד לכל השנה (שבת ג קצ). 

ומן הדין אף אם לא התנה, רשאי לשנות בשעון, כמבואר בשו"ת מנחת שלמה אוירבך (חלק א סימן יג): ונראה שאפילו אם נאמר שהבורג שבשעון שבת נחשב "כלי שמלאכתו לאיסור" גם כן מותר לשנות, כיון שהזזתו לצורך גופו ומקומו, הואיל ומשתמש בו לצרכו להקדים או לאחר את הכיבוי. אך באמת נראה שלא נחשב כלל מוקצה, שכיון שנתבאר שמותר להזיזו, נמצא שהבורג עומד להיתר כמו לאיסור. ואף שמצד עצמו עומד הבורג לכיבוי והבערה, מכל מקום כיון שעומד רק לגרמא ואמרו (מסכת שבת קכ ע"ב): גרמא מותרת, לא מסתבר לקרותו משום כך "כלי שמלאכתו לאיסור". ע"כ. ועיין עוד בשלחן שלמה (ח"ג רמט).


שעון מעורר
מותר לכוון בשבת שעון מעורר [מחוגים] שיצלצל, כדי להעירו משנתו ללמוד תורה ולהתפלל. 

ולעניין הפסקת הצלצול: אם מדובר בשעון מכני (המתמלא ע"י קפיץ) - מותר להפסיקו. אך בשעון המופעל ע"י סוללה, יכסהו בבגדים או יניחהו במגירה סגורה. (שבת ה רסא, רמ, רמד. א פט. ח"א תמט. עי' פס"ת שבת א שפו)


פלאפון
מותר לכוון בערב שבת את השעון המעורר שבפלאפון שיצלצל בשבת, אך לא יפסיקו מהצלצול. וכן לא יזיז אותו, שהרי הוא מוקצה, כדלהלן בהלכות מוקצה. ומותר לכוון את הפלאפון שיעורר אותו אף שמשמיע שירים.


טייפ
אין להשאיר טייפ מופעל מערב שבת, כדי שימשיך פעולתו בשבת, [שמא יתקן כלי שיר], ואפילו לצורך לימוד תורה אין להתיר, מפני זלזול בקדושת השבת. (שבת ה רלח. ח"א תלז)


הפלגה בספינה
אין להפליג באוניה שהקברניט וצוות העובדים שלה הם יהודים ומפליגים בשבת, אף שההפלגה התחילה קודם השבת, לפי שנהנים הם ממלאכת שבת, ואין בזה שום פיקוח נפש, שהרי יכולים להטיל עוגן בלב ים או בנמל מסויים מכניסת השבת עד צאת השבת, ואין שום סכנה בכך. 
והחרד לדבר ה' ימנע מלהצטרף לטיולים באוניות אף אם צוות העובדים גויים, כיון שההפלגה נעשית לצורך היהודים.

והאומרים שהאוניה נוסעת באופן אוטומטי ואין צורך למעשי אדם בשבת, אין זה נכון, ולצערנו יש חילולי שבת רבים באוניה. 
ומה שטוענים שאם יורה הקברניט לעצור את האוניה בלב ים, יגרום הפסד גדול להכנסות של אוצר המדינה, טענת הבל היא, שזו היא טענת כל מחללי שבתות בבתי החרושת ובתעשייה ובחקלאות. והרי זה דומה למכבה שריפה על ידי נפט או בנזין, שמגדיל את השריפה יותר, כך גם חילול השבת גורם להפסדים ונזקים איומים. (מנחת יצחק, האדמו"ר מליובאוויטש ועוד. שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן טז)



"מאז צהרי יום שישי - הם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים"

פעם שהה רבנו יעקב אבוחצירא זיע"א בעיר אחת שמעבר לים לצורך מצו וה, ולאחר שסיים את ענייניו שם, ביקש לשוב לביתו שבריסאני. שלח אחדים מאנשיו, שיתעניינו בלוח הזמנים של תנועת הספינות היוצאות מהנמל הקרוב לכיוון תאפיללת. 
לאחר שבררו, שבו ואמרו לו, שרק אחת לחודש מפליגה ספינה מאותו מקום, והספינה הקרובה נועדה לצאת ביום שישי בשעות אחר הצהריים. שמע רבנו את הדברים ושתק. מובן שבהגיע יום שישי, ניהל רבנו את סדר יומו כמי שאינו מתכונן לנסיעה באותו היום, שהרי אסור להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. מארחיו ומשמשיו הבינו לנכון שהוא דוחה את נסיעתו בחודש ימים, והעבירו עמו את השבת בנעימים. 

בבוקרו של יום ראשון שלאחר השבת, ביקש רבנו מתלמידיו שיארזו את חפציו ויתכוננו לנסיעה, באשר רצונו לעזוב את המקום ולנסוע הביתה. למרות שנראה הדבר משונה בעיניהם, לא הרהרו אחר רבם והחלו להתכונן לנסיעה. בעל הבית שזכה לארחם, אף יצא לבקש מאחד העגלונים ממיודעיו, שיכין את כרכרתו לקחת את הצדיק אל הנמל. 

כאשר הגיעו לנמל, הופתעו מקורבי רבנו לראות את הספינה עוגנת בנמל. מלחיה שהתרוצצו סביבה, ספרו להם, שמזה יומיים - מאז צהרי יום שישי - שהם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים וכל ניסיונותיהםלמצוא את מקור התקלה עלו עד כה בתוהו. קרא רבנו לרב החובל ואמר לו, שייגש עתה וינסה להניע את האוניה ובעזרת השם יתעורר המנוע לחיים. לאחר שהסבירו לקברניט מיהו האיש ומה טיבו, הסכים לנסות לעשות כדבריו, ולהפתעת הכל הגיב המנוע כרגיל. 
עד מהרה שחררו את האוניה מכבליה, המלחים תפסו את מקומם בנִהוגה והאוניה הפליגה לדרכה. 
("אביר יעקב" 111)

ומעניין לעניין באותו עניין 
שוב מעשה ברבנו יעקב אביחצירא זיע"א: 

היה זה ביום שישי באחת ממסעותיו, כשביקש להגיע עם שמשו לאיזה כפר יהודי, כדי לשבות את השבת עם תושביו. בדרכם, הגיעו לשפתו של נהר רחב וסואן, שחצץ בינם לבין הדרך המובילה לאותו כפר. משתי גדות הנהר ניצבו אנשים רבים, שהמתינו לבואה של רפסודה שתעבירם מצד לצד. 

רבים מן הממתינים, שחו בינם לבין עצמם, כי יעדיפו את איחורה של הרפסודה. שכן, גם ההפלגה על גבה תחשב לסכנה גדולה, בשל העובדה שגלי הנהר היו רוגשים, וסערותיהם איימו להטביע את הרפסודה העמוסה על נוסעיה. 
משהגיע רבנו לשפת הנהר וראה כי הוא מוכרח לחצותו - כאן ועכשו - כדי להספיק להגיע לכפר בעוד יום, אמר לשמשו: "רבי אברהם! הרכיבני נא על כתפיך ונחצה את הנהר". למשמע המשימה ולמראה ה"זירה" שבה הוא נדרש למלא אחריה, נתקף השמש רתיעה טבעית ובעלת פשר. אולם, רבנו הרגיעו לבל יירא ולבל יחת. 

מששב רבנו על דבריו באותה שלוות מרגוע שהיה רגיל לצוות על דברים שבשגרה, לא התמהמה השמש ועשה את אשר הורהו רבו ואדונו. כשהתקרבו השנים אל הנהר, וראו הנוכחים את אשר הם מתכוונים לעשות, החלו לצעוק עליהם בקולי קולות, לבל יהינו להתגרות בסכנה. 
היו שניסו אף לאחוז בשולי אדרתו של רבי אברהם, כדי לעצור בו ממה שהיה נדמה בעיניהם כהתאבדות בעיניים פקוחות. 
גסי הדעת שבהם, החלו "מחלקים" ביניהם את חפציהם של השנים, כשהם לוטשים עינים חומדות לעבר הסוס וצרורות המטלטלים שבצידו. השמש, שרגיל היה במופתיו של רבנו, לא שת לבו ודעתו לאזהרותיהם ולא שעה להפצרותיהם, והמשיך לפסוע מעדנות אל תוך מימי הנהר הרוגשים. והצעקות עודם נמשכות...

כשהגיעו השנים אל עברו השני של הנהר, לא פסקו הצעקות, אלא שנימתם התחלפה. לא עוד קריאות אזהרה והפצרות בלימה, כי אם קריאות תדהמה ושריקות התפעלות. 

הישמעאלים שניצבו על שתי גדות הנהר, קראו זה לזה באומרם: "אין זה אלא קדוש". והיו קריאותיהם גוברות על שאון הגלים... הניצבים בעברו השני של הנהר, מיהרו לנשק את שולי אדרתו של רבנו, בשעה שחבריהם מהגדה השניה הביטו ב"זכיתם" בעיניים כלות. 
ברם, בזאת לא תם סיפור המעשה. לאחר שחצו את הנהר הסוער, ציווה רבנו על שמשו רבי אברהם, שישוב ויחצה את הנהר ברגליו, כדי להביא את הסוס והחפצים שעליו שנותרו מן העבר השני. כמי שמטייל בחצר ביתו, עשה השמש את דרכו בשובו למקום ממנו יצאו, ועד מהרה נראו סוס ורוכבו העושים את דרכם על פני הים. כך הספיק רבנו להגיע חפצו מבעוד מועד.
("אביר יעקב" 106)

על מעשים אלו יאות להליץ את הפסוקים בנביא ישעיה (מג א): "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב... אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ... כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ... כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ."


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏