"הלכות תרומות ומעשרות" - איך מפרישים וממה?

"סדר הפרשת תרומות ומעשרות" מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני או מעשר עני. "למה נקרא שמה תרומה גדולה?". "אימתי הפירות מתחייבים במעשר?". "מתי היא עונת המעשרות?". "ששה דברים שקובעים סופית למעשר". "דין "פירות מקרקע של גוי". "חשבון השנים למעשר שני ומעשר עני". "חשבון השנים למעשר תבואה וקטניות". "חשבון השנים למעשר ירקות". "חשבון השנים למעשר ירקות". "חשבון השנים למעשר אתרוג". תרומה ומעשר מפירות שנה זו על שנה אחרת. דקדוק בכמות המעשר. "האם יכול להפריש מפירות אלו על פירות אחרים". "דין הפרשת תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב"

"סדר הפרשת תרומות ומעשרות"

סדר ההפרשה הוא כך: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני או מעשר עני. ובסייעתא דשמיא להלן נבאר את פרטיהם אחת לאחת.


תרומה גדולה

נאמר בתורה (דברים יח, ג-ה): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם... רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ [וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ] תִּתֶּן לּוֹ: כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ, לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים".

והיינו, שהצטווינו להפריש תרומה, שהיא הנתינה הראשונה בסדר ההפרשה, ולוקח כלשהו מהפירות או מהתבואה, ואפילו בחתיכה קטנה מהפרי או בחיטה אחת יוצא ידי חובתו, ונותן את התרומה לכהן, והכהן אוכלה בקדושה. אך היום שכולנו טמאי מתים ואסור לאכול את התרומה, אין נותנים את התרומה לכהן, אלא שורפים אותה או עוטפים אותה בנייר ויניח באשפה. (ב"ש קפ)

מאחר ואסור לאבד תרומה טהורה בידיים, לכך יש לטמאות את הפירות קודם ההפרשה, על ידי שיזלף מעט מים על הפירות, ויגע בהם בידיו. (ב"ש קפד)

בזמנם שהיו טהורים, תקנו חכמים שלא יתנו חיטה אחת בלבד, כיון שאין זה מכבודו של הכהן לקבל מתנה כה זעירה, והמובחר ביותר היה לתת לכהן חלק אחד מארבעים שיש לו בשדה, [דהיינו 2.5% מכל הפירות], וזה הנקרא "עין יפה". ודרגה שניה, לתת לכהן אחד מחמישים, [דהיינו 2% מכל הפירות], וזה הנקרא "עין בינונית". ודרגה שלישית, לתת לכהן אחד משישים, [דהיינו 1.66% מכל הפירות], וזה הנקרא "עין רעה". ומכל מקום היום שבלאו הכי שורפים את התרומה, מפני שכולנו טמאי מתים, די להפריש כלשהו כעיקר דין התורה.


תרומה "גדולה"
ולמה נקרא שמה תרומה גדולה? 
בארו רבותינו, כי מאחר ומדין תורה די להפריש אפילו חיטה אחת, נמצא אפוא שהתרומה היא תרומה קטנה מאוד, אלא שבלשון "סגי נהור", כדי לכבד את מצות התרומה, קוראים לה "תרומה גדולה". כיוצא בזה, אנו קוראים לקידוש של שבת בבוקר "קידושא רבה", דהיינו קידוש גדול, ואף על פי שבאמת הוא קידוש קטן, שמברכים רק ברכת 'הגפן', ולא מוסיפים ברכה כמו בקידוש הלילה, מכל מקום בלשון "סגי נהור" קוראים לו קידוש גדול, כדי לכבדו, הוא הטעם כאן, כדי לכבד את התרומה, קוראים אותה "תרומה גדולה".

מן המוקף - צריך להפריש תרומה "מן המוקף" - שהחלק המופרש יהיה בסמוך עם הפירות שמהם מפרישים, 
ולכן:
* יניח את הפירות כולם באריזה אחת.
* אם הפירות נמצאים בכמה אריזות, יקרב את כל האריזות שיגעו זה בזה.
* אם הפירות נמצאים באריזה פתוחה, יקרב את החלק המופרש שיגע באריזה.
* אם הפירות באריזה סגורה [כגון קופסת שימורים], יפתחה ואחר כך יפריש. ואם יש חשש שיתקלקלו, רשאי שלא לפתחה.
* אם הפירות ללא אריזה כלל - די שיהיה החלק המופרש באותו חדר עם הפירות.

אם טעה והפריש תרומה שלא מן המוקף, הפירות מותרים באכילה. ובשעת הדחק, כגון בערב שבת שהזמן מצומצם או כדי להציל את אחרים מאיסור טבל, רשאי להפריש שלא מן המוקף. (ה"ה מה מו. ב"ש קעו)



מעשר ראשון

נאמר בתורה (במדבר יח, כד): כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.

לאחר שהפריש תרומה גדולה, מפריש "מעשר" ללוי. והיינו שלוקח עשירית בדיוק מכמות הפירות ונותן ללוי. [מ'עשר = אחד מעשר]. למשל: יש לו בשדה 100 ק"ג חיטה, נותן 10 ק"ג ללוי, והוא הנקרא "מעשר ראשון".

מעשר ראשון צריך לתת אותו ללוי, ומותר ללוי לכבד את חברו ישראל לאכול ממנו, מכיון שאין בו קדושה כלל, ורשאי לאכלו בכל מקום.

מוקף - אין צריך להפריש את המעשרות מן המוקף, ולכן רשאי להפריש מפירות שנמצאים כאן, על פירות שנמצאים במקום אחר. (סימן שלא סעיף עא)



תרומת מעשר

נאמר בתורה (במדבר יח, כה - כו): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם, וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.

לאחר שהלוי קיבל מעשר ראשון מישראל בעל השדה, מוציא מזה מעשר [10%] במדויק ונותן לכהן. למשל: קיבל הלוי 10 ק"ג חיטה, נותן מזה לכהן 1 ק"ג, והוא הנקרא "תרומת מעשר". 

נמצא שתרומת מעשר היא בסה"כ אחד ממאה [1%] מכל התבואה. וכמו כן, בעל השדה לאחר שהפריש מעשר ראשון, רשאי להוציא ממנו בעצמו תרומת מעשר, וליתנה לכהן, ויתן ללוי את שאר הפירות, דהיינו שנותן 1% לכהן לתרומת מעשר, ונותן ללוי 9% מהפירות. (רמב"ם תרומות פ"ג הי"ב)

מוקף - רשאי להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף, אבל תלמידי חכמים מחמירים לתרום מן המוקף. (ה"ה מז)

מכיון שצריך הכהן לאכול תרומת מעשר בקדושה, והיום כולנו טמאי מתים, לכן לאחר שיפריש בעל הפירות מעשר ראשון ללוי, יוציא מזה תרומת מעשר ויאבדה מהעולם או ישרפה, כדין תרומה גדולה, שאין הכהן אוכלה. (רמב"ם תרומות פ"ג הי"ב)


כל עוד שלא הפריש "תרומת מעשר", הפירות "טבל" ואסור לאוכלם. (ה"ה מז)



מעשר שני

נאמר בתורה (דברים יד כב - כז): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ, כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף, וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. ונאמר (ויקרא כז, לא): וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו.

לאחר שהפריש מעשר ראשון, מפריש "מעשר שני", ולא בכל שנה מפריש מעשר שני אלא בשנה הראשונה, השניה, הרביעית, והחמישית לשמיטה. והיינו שמתוך שש השנים שישנן בין שמיטה לשמיטה, אזי בשנות א' ב' ד' ה' - לבד ממעשר ראשון, מפריש גם מעשר שני.

וההפרשה היא אחד מעשר מהפירות שנשארו, לאחר שהפריש מעשר ראשון. למשל: היו לו 100 ק"ג חיטה, הפריש 10 ק"ג מעשר ראשון ללוי, נותרו לו 90 ק"ג, מפריש מהם 9 ק"ג "מעשר שני", [וא"כ יוצא שמעשר שני הוא 9% מכלל הפירות].

בזמן בית המקדש, היו מעלים את הפירות לירושלים ואוכלים אותם שם בקדושה. אלא שאמרה תורה: אם קשה על בעל השדה להעלות את הפירות לירושלים מחמת ריחוק המקום, אזי פודה את הפירות בכסף, [דהיינו, נותן את שווי הפירות בתוספת חומש. למשל: פירות ששווים 100 נותן 125, שזה תוספת חומש מהסך הכללי]. ומעלה את הכסף לירושלים וקונה בו מאכלים, אך אינו רשאי לקנות בו בגדים וכדומה.

חילול מעשר שני - היום שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, הורו הגאונים [לפני כאלף שנה] לחלל את הקדושה שבמעשר שני על פרוטה אחת, ובזה פוקעת הקדושה מהפירות ועוברת לפרוטה. [שמעשר שני לא חמור יותר מהקדש ממש, שאפילו הקדש ששוויו הרבה, מועיל לפדותו ולהוציאו לחולין בפרוטה]. ואסור להשתמש בפרוטה כלל ועיקר, ולכן יאבד את הפרוטה לאחר החילול, כדי שלא תגיע הפרוטה לשימוש של שום אדם. [ואופן החילול - יבואר בסדר ההפרשה להלן]. (מעשר שני פ"ב ה"ב. סימן שלא סעיף קלג)

כמה היא הפרוטה? 1/40 [0.025] גרם כסף טהור גולמי. (ה"ה מט. ב"ש קפא) [ונכון להיום חודש מנחם אב ה'תשס"ז, גרם כסף = 2.20 ש"ח, נמצא שהפרוטה היא כ- 5.5 אגורות].

יש לייחד מטבע גדול במקום שמור, ובזה יוכל לחלל עליו הרבה פעמים כמספר הפרוטות שיש בו. ולאחר שחילל כמספר הפרוטות שיש בו, יקח מטבע אחר בשווי פרוטה ויאמר: "המטבע הזה שיש בו קדושת מעשר שני, יהיה מחולל כולו על פרוטה זו". ויאבד את הפרוטה שלא תגיע לשום אדם, והמטבע הגדול הראשון יוצא מקדושה לחולין, ומותר להשתמש בו לכל דבר. וכמו כן, יכול לקחת מטבע אחר גדול שיש בו כמה פרוטות, ויאמר: "המטבע הזה שיש בו קדושת מעשר שני, יהיה מחולל כולו על פרוטה שבמטבע זו שיחדתי למעשר שני". ואז המטבע הראשון יוצא לחולין, ורשאי להשתמש בו לכל דבר, והמטבע השני משאיר אותו לחלל עליו עוד ועוד כפי מספר הפרוטות שבו. (יבי"א ח"ט יו"ד סימן כח. ה"ה מט)

רשאי לחלל מעשר שני גם על מעט אוכל בשווי פרוטה, ויקפיד לאבדו לאחר מכן, כדי שלא תהיה תקלה לאחרים. (סימן שלא סעיף קלג)

ירושלים עיר הקודש - המפריש מעשר שני בתוך ירושלים העתיקה, ומחלל אותו כנ"ל, עליו להקפיד תחילה לזלף מים על הפירות ולגעת בהם כדי לטמאם, כי אסור לחלל מעשר שני מפירות טהורים בירושלים. (מעשר שני פ"ב ה"ח. טור ושו"ע שלא סעיף קלה)



מעשר עני

נאמר בתורה (דברים יד כב - כז): מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

בשנה השלישית והשישית לשמיטה, לאחר שהפריש 'מעשר ראשון', אינו מפריש 'מעשר שני' אלא 'מעשר עני', והיינו שנותן לעני אחד מעשר מהפירות שנשארו [שזה 9% מהכמות הכללית של הפירות]. והמפריש פירותיו ולא נותן 'מעשר עני' לעניים, הרי זה גוזל את העניים, ומכל מקום הפירות מותרים באכילה. (ב"ש קפג)

מעשר עני אין בו קדושה, ומותר באכילה לכל אדם ובכל מקום. (ה"ה נא)

גם עני שיש לו שדה, יפריש מעשר עני, ויתנו לעני אחר. (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ו ה"י)



פירות דמאי

פירות 'דמאי', דהיינו שהם ספק מעושרים, ["ד-מאי" היא מילה בלשון ארמית, ופירושה "זה - מה?", כלומר: "מה זה, מעושר או לא?"], צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, אך בפועל אין צריך לתת את ה"מעשר ראשון" ללוי ואת ה"מעשר עני" לעני. [והטעם לכך, מפני שכלל בידינו: "המוציא מחברו - עליו הראָיָה", דהיינו למשל: ראובן טוען ששמעון חייב לו כסף, אם הכסף נמצא ומוחזק בידי שמעון, צריך ראובן להביא ראיה לדבריו, ואם אין לו ראיה, שמעון אינו חייב לשלם לו, ואף אינו צריך להביא ראיה לכך שהוא לא חייב. כן הדבר כאן: בעל הפירות מוחזק בפירות שהם שלו, ואי אפשר להוציא ממנו את הפירות, שיתנם ללוי או לעני, בלי ראיה שהוא אכן חייב בכך. ולכן יכול לומר ללוי ולעני: הביאו ראיה שהפירות אינם מעושרים, ואתן לכם את פירות המעשר]. [ומה שמפריש תרומה? כיון שהתרומה חמורה, מפריש אף מספק. ומעשר שני, כיון שאין הפסד להפרישו, שהרי בעליו אוכלים אותו בירושלים, והיום בלאו הכי מחללים אותו על שוה פרוטה, מפריש מספק]. (רמב"ם הלכות מעשר פ"ט הלכה ב, ג)

כשמפריש מספק, אינו מברך, שכלל בידינו 'ספק ברכות - להקל'. (רמב"ם מעשר פ"ט ה"ד)


אימתי הפירות מתחייבים במעשר?

עונת המעשרות
עונת [זמן] ההתחלה לחיוב ההפרשה, היא: משגדלו הפירות מעט וקבלו שם של פרי, והיינו משנעשו ראויים קצת למאכל אדם, שנאמר (ויקרא כז, ל): "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ", עד שייעשה פרי. וכן התבואה והקטניות אינם חייבים במעשרות עד שייעשו תבואה, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" - עד שתֵעשה תבואה. ומה הקובע לעשותם פרי ותבואה? - כל שגדלו עד שראוי לזרוע מהם ויצמיחו, אך קודם שהגיעו לזה, מותר לאכול מהם אפילו אכילת קבע בלי להפריש מהם כלל. (רמב"ם מעשר פ"ב הלכה ג, ה. ב"ש קסח)

חז"ל נתנו מספר דוגמאות מה נקרא 'עונת המעשרות'. למשל: התבואה והזיתים - משגדלו שליש. הענבים - משיראה החרצן שלהם מבחוץ. התאנים - משיהיו רכים כדי שיהיו ראויים לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן. התותים [וכן כל מה שדרכו להאדים] - משיאדימו. האגוזים - משיופרד האוכל מהקליפה החיצונה. וכן הלאה. ועיין ברמב"ם (הלכות מעשר פ"ב ה"ה) שפירט את 'עונת המעשרות' של שאר הפירות, הירקות, והקטניות השונים. ולא הבאנום כאן, כי אין הלכה זו מצויה בימינו כל כך, כי הפירות המובאים לשוק ראויים לאכילה כבר, וגם בגינות הבית רובם ככולם מלקטים את הפירות רק כאשר ראויים הם לאכילה לגמרי, שאז בודאי כבר הגיעו לעונת המעשרות. (חזו"ע ברכות מו)

פירות וירקות שראויים לאכילה בעודם קטנים, ומשאירים אותם בקרקע או על העץ כדי שיוסיפו עוד, כמו הקישואים, האבטיחים, הדלועים, המלפפונים, התפוחים והאתרוגים, כבר כשהם קטנים נחשב שהגיעו ל'עונת המעשרות'. (מעשר פ"ב ה"ד. ב"ש קסח)


גמר מלאכה

פירות שהגיעו ל'עונת המעשרות' כנ"ל, ונתלשו, מותר לאכול מהם באופן ארעי, כל עוד שלא נגמרה מלאכתן. ומהו גמר מלאכתן? - הכל לפי העניין, למשל:

* הקוצר את התבואה, ודשה [חבט על השיבולים ופירק מהם את גרעיני החיטים], וזרה ברוח [הסיר את המוץ מהחיטה], ועשה ערימה - הרי זה גמר מלאכה. אך כל עוד שלא עשה ערימה, רשאי לאכול מהתבואה דרך עראי בלי להפריש תרומות ומעשרות.
* הקוטף תפוזים מהפרדס, ושם את התפוזים בארגזים - הרי זה גמר מלאכה. אך כל עוד שלא שם את כל התפוזים בארגזים, יכול לאכול מהם עראי. (ב"ש קסט)
* הקוטף תפוזים, ורוצה למלאת רק קערה אחת, הרי כאשר ימלא את הקערה - זה גמר מלאכה.
* הקוטף תפוזים ואינו רוצה לשימם בכלי - כאשר יקטוף כל צורכו, הרי זה גמר מלאכה.
* בצר ענבים לאכילה - כשימלא כל צורכו [אשכול אחד \ קערה מלאה \ ארגז מלא \ כמה ארגזים] - הרי זה גמר מלאכה.
* בצר ענבים כדי לעשות מהם יין - רק כאשר יעשה יין [ויתן אותו בחביות, ויוציא את הזגים והחרצנים הצפים בראש החבית], הרי זה גמר מלאכה. (רמב"ם מעשר פ"ג הי"ד)
* ירק שיש דרך לאוגדו כגון נענע, פטרוזיליה וכדומה, אם אגד אותו, הרי זה גמר מלאכה. ואם אינו אוגדו, משימלא את הסל או את הכלי שחפץ למלאותו. ואם אינו ממלא סל או כלי, משילקט כל צרכו, הרי זה גמר מלאכה. (רמב"ם מעשר פ"ג ה"ט)
* כלי גדול שדעתו למלאות חציו, כיון שמילא חציו, הרי זה גמר מלאכה. אבל אם בדעתו למלאות את כולו, אינו גמר מלאכה עד שימלא את כולו. ואם בדעתו היה למלאות שני כלים, אינו גמר מלאכה עד שימלא את שניהם. (רמב"ם מעשר פ"ג הי"א)



דעתו להביאם לביתו
כאשר גמר את מלאכתן של הפירות - אם בכוונתו להביא את הפירות אל ביתו, עדיין יכול הוא לאכול מהם ארעי, עד שיכניסם אל ביתו דרך הדלת. [שמן התורה, היבול נקבע סופית למעשרות, לאחר גמר מלאכתם וכניסתם לתוך ביתו, שנאמר: "ביערתי הקדש מן הבית" (בבא מציעא פח ע"א)] ומכל מקום אם עישר את הפירות קודם שהכניסם לבית, אינו צריך לעשר שוב כשיכניסם. (ה"ה נו)


ואולם חכמים הוסיפו עוד ששה דברים שקובעים סופית למעשר, גם אם עדיין לא הכניס את הפירות לתוך ביתו. והם:
א. החצר - שהכניס את הפירות לחצרו [ומדובר דווקא ב"חצר המשתמרת", דהיינו: כל שמניחים שם כלים והם נשמרים בתוכה. או שאין אדם מתבייש לאכול בתוכה. או שאם יכנס שם אדם, שואלים אותו: "מה אתה מבקש?" (רמב"ם מעשר פ"ד ה"ח). וכגון חצר פרטית או חצר של בנין דו משפחתי. אבל חצר בבנין מגורים של הרבה דיירים, שאין הרגילות לשאול את הנכנס שם: "מה אתה מבקש?", דינה כחצר שאינה משתמרת ואינה קובעת למעשרות. (ב"ש קע)]
ב. המקח - שמכר את הפירות.
ג. האש - שבישלם.
ד. המלח - שכבשם במלח או שנתן על כמה חתיכות מלח. אבל אם נותן על חתיכה אחת ואוכל, ואחר כך על עוד חתיכה ואוכל, אינו קובע.
ה. התרומה - אם הפריש מהם תרומה גדולה.
ו. השבת - חשב לאוכלם בשבת ונכנסה שבת, אין לאוכלם מכאן והלאה בלא מעשר, ואף על פי שלא יצא לו לאכלם בשבת. אבל אם חשב לאכלם לאחר השבת, אין השבת קובעתם למעשר. (מעשר פ"ג הל' ד, יג. סימן שלא סעיפים פג, קיד. ש"ך וגר"א שם. ב"ש קע)

אם עשה אחד מששת הדברים הנ"ל אחר שנגמרה מלאכתם, אין לאכול מהפירות בלא מעשר אפילו דרך עראי.

המכניס פירות לבית או לחצר, ובדעתו היה לקחת את הפירות למקום אחר [כגון שקטף תפוזים כדי להביאם לביתו, ובדרכו נכנס לבית חברו], רשאי לאכול מהם עראי, עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. (רמב"ם מעשר פ"ד הי"א)


דעתו למוכרם
פירות שנגמרה מלאכתם, ובדעתו למכרם בשוק - הרי מיד כשנגמרה מלאכתם, חייבים הם בתרומות ומעשרות, ואסור לאכול מהם אפילו עראי מבלי לעשר. [והטעם בזה שכיון שדעתו למכרם, מקפיד הוא שלא לאכול מהם, ולכן אם בכל זאת לקח לאכול מהם, נקרא אכילה חשובה וכאכילת קבע שחייב במעשר. והחיוב לעשר הוא אפילו קודם שהגיעו הפירות לשוק, כיון שבדעתו שגם אם ימצא קונים בדרך לשוק, ימכור להם]. (מעשרות פרק א משנה ה, ובפירוש משנה ראשונה שם. סימן שלא סעיף פב)


קביעת מעשר על ידי אחר
הגומר מלאכה לפירותיו של חברו שלא מדעתו, וכן הקובע פירותיו של חברו באחד מששה דברים הקובעים למעשר, הפירות מתחייבים במעשר. (מעשר פ"ג הלכה ז. שלא סעיף פג)


האוכל מהעץ בחצר
מה ש"חצר המשתמרת" [כחצר פרטית] קובעת למעשרות, הוא רק בפירות שהובאו לתוכה מבחוץ, אך פירות שגדלו בחצר, החצר קובעת בתנאים מסוימים כדלהלן:

עץ תאנה הנטוע בחצר, מותר לקטוף ממנו תאנה ולאוכלה, ולאחר מכן לקטוף עוד תאנה ולאוכלה, וכן הלאה, ופטור מן המעשר. אך אם קטף שתי תאנים, חייב במעשר. ומכל מקום אם עולה על העץ וקוטף ואוכל שם, רשאי למלא חיקו בכמה תאנים ולאוכלם, כיון שאין אויר החצר קובע למעשר. וכן כל פרי שאין רגילים לאכול אותו בכמה אכילות, אלא גומרים את כולו באכילה אחת. (סימן שלא סעיף פט)

עץ גפן הנטוע בחצר, לא יקטוף אשכול שלם ויאכל, אלא יקח ענב אחד ויאכל, ואחריו עוד ענב ויאכל. וכן ברימון, לא יטול את כל הרימון, אלא פותח את הרימון כשמחובר הוא באילן, ואוכל גרעין ואחריו עוד גרעין. וכן באבטיח, חותכו כשהוא בקרקע, ואוכל ממנו. והוא הדין בתפוחים, תפוזים, אגסים וכיוצא בהם, שהדרך להפרידם קודם אכילתם ולא לאוכלם שלמים. (מעשרות פ"ג מ"ט, ומשנה ראשונה. שלא צא. ב"ש קעא)

במה דברים אמורים? 
כשרוצה לקטוף כמות מועטה זו בלבד, [אשכול אחד או רימון אחד], אבל אם רוצה לקטוף כמות גדולה של רימונים או ענבים, מותר לאכול אף אשכול שלם או רימון שלם, כל שלא סיים לקטוף את כל הכמות שרוצה. וכגון: קוטף ענבים ורוצה למלא קערה, כל עוד שלא מילא את הקערה, יכול לקחת אשכול שלם ולאכול. (ב"ש קעא)

כל דין זה הוא דוקא בבעל החצר, אבל המתארח אצל חברו ביקור קצר, וקוטף פירות בחצרו, רשאי לקטוף כל פרי שלם ולאוכלו. (ב"ש קעא)



"פירות מקרקע של גוי"

פירות שגדלו בקרקע של גוי, ונגמרה מלאכתם ביד הגוי, פטורים מתרומות ומעשרות, [שנאמר: ראשית דגנך [דגן שלך היהודי] ולא של גוי]. ואסור להפריש מהם, שכבר עשו חרם על זה, בזמנו של מרן השלחן ערוך במעמד רבנו הגדול הרדב"ז וכל רבני הגליל. ואם נגמרה מלאכתם ביד היהודי, חייבים להפריש. ומכל מקום, את המעשרות רשאי לקחת בשבילו ולא חייב ליתנו ללוי ולעני, כיון שיכול לומר להם: אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. (בכורות מז ע"ב. תרומות פ"א הי"א)

אשר על כן, הקונה מגוי ענבים או צימוקים שגדלו בקרקע של גוי, ועשה מהם יין, פטור מלהפריש תרומות ומעשרות, כיון שמן הסתם מיועדים הענבים והצימוקים לאכילה, נמצא שנגמרה מלאכתם אצל הגוי. אבל אם בצר הגוי את הענבים או הכין את הצימוקים, על דעת שיעשו מהם יין, חייב הקונה היהודי להפריש תרומות ומעשרות עם ברכה. (יבי"א ח"ה יו"ד סימן כח. חזו"ע ברכות נ, נב)

הקונה זיתים מגוי - אף שהיהודי כבש אותם, פטורים מתרומות ומעשרות, כיון שנחשב שגמר המלאכה היה אצל הגוי. וכדין הקונה מגוי ירקות שלא ראויים לאכילה אלא בבישול, שאף שהיהודי בישלם, נחשב שהיה גמר המלאכה אצל הגוי, ופטורים מתרומות ומעשרות. (יבי"א ח"ה יו"ד סימן כט)

פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל - פטורים מתרומות ומעשרות, שנאמר (במדבר טו יח): בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, ודרשו חז"ל, שמה בארץ ישראל, אתם חייבים, אבל בחוץ לארץ אתם פטורים. (רמב"ם תרומות פ"א הכ"ב. יבי"א ח"י יו"ד סימן מו)

פירות חוץ לארץ - שנגמרה מלאכתם בחוץ לארץ, אינם חייבים בתרומות ומעשרות כלל, אף אם הובאו אחר כך לארץ ישראל. אך אם נגמרה מלאכתם בארץ ישראל, חייבים בתרומות ומעשרות. (רמב"ם תרומות פ"א הכ"ב. ה"ה נז)



"חשבון השנים למעשר שני ומעשר עני"
כבר התבאר לעיל שמעשר שני נותנים בשנות א' ב' ד' ה' לשמיטה, ומעשר עני נותנים בשנות ג' ו' לשמיטה. אלא שיש להבהיר את החילוק בין פירות האילן לתבואה, ירקות וקטניות, בענין חשבון קביעת שנים אלו.


"חשבון השנים למעשר תבואה וקטניות"
באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר של תבואה וקטניות. כלומר: כל מין שגדל עד ראש השנה, נקבע מעשרו כפי אותה שנה, שאם אותה שנה היא השנה השניה לשמיטה, מפריש ממנו מעשר שני. ואם אותה שנה היא השנה השלישית לשמיטה, מפריש ממנו מעשר עני. אלא שכמה צריך לגדול, כדי שנחשיב אותו שגדל כבר בשנה זו? - משיגיע לעונת המעשרות, [ובתבואה היינו שגדלה שליש. ובקטניות, עיין ברמב"ם (מעשר פ"ב ה"ה) זמנו של כל מין]. ולכן כל שהגיע לעונת המעשרות עד ראש השנה, מפרישים ממנו מעשר כפי השנה שעברה, אבל אם הגיע לעונת המעשרות לאחר ראש השנה, מפרישים ממנו מעשר כפי השנה החדשה. למשל: חיטים שהגיעו לשליש גידולם במשך השנה השניה, לפני ראש השנה של השנה השלישית - מפרישים מהם מעשר שני, אבל אם הגיעו לשליש רק לאחר ראש השנה של שלישית - מפרישים מהם מעשר עני. (סימן שלא סעיף קכה)


"חשבון השנים למעשר ירקות"
גם בירקות, ראש השנה למעשר הוא באחד בתשרי. אלא שהמודד אינו לפי עונת המעשרות, אלא לפי שעת הלקיטה, ולכן כל שלקט את הירק עד ראש השנה, מפריש ממנו מעשר כפי השנה שעברה, אבל אם לקט אותו לאחר ראש השנה, מפריש ממנו מעשר כפי השנה החדשה. למשל: מלפפונים שנלקטו במשך השנה השניה, עד ראש השנה של השנה השלישית - מפריש מהם מעשר שני. אבל אם נלקטו לאחר ראש השנה של שלישית - מפריש מהם מעשר עני. (סימן שלא סעיף קכו)


"חשבון השנים למעשר פירות האילן"
בט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר של פירות האילן, [לבד מאתרוג שדינו כדלהלן]. והיינו, שכל הפירות שהגיעו לעונת המעשרות [כלומר: שחנטו - שאפשר לזרוע מהם ויצמח, כמבואר לעיל] עד ט"ו בשבט, מפריש מהם מעשר כפי השנה שעברה, אבל אם הגיעו לעונת המעשרות לאחר ט"ו בשבט, מפריש מהם מעשר כפי שנה זו. למשל: תפוחים שגדלו עד ט"ו בשבט שבשנה השלישית - מפריש מהם כפי השנה שעברה דהיינו מעשר שני, אבל אם גדלו לאחר ט"ו בשבט של שלישית - מפריש מהם מעשר עני. (סימן שלא סעיף קכה. ב"ש קעג)


"חשבון השנים למעשר אתרוג"
גם באתרוג, ראש השנה למעשר הוא בט"ו בשבט. אלא שהמודד אינו מכשהגיע לעונת המעשרות, אלא לפי שעת לקיטתו, ולכן כל שקטף את האתרוג עד ט"ו בשבט, מפריש ממנו מעשר כפי השנה שעברה, אבל אם קטף את האתרוג לאחר ט"ו בשבט, מפריש ממנו מעשר כפי השנה של עכשו. ולכן, אתרוגים שנקטפו עד ט"ו בשבט של השנה השלישית - מפריש מהם מעשר שני, אבל אם נקטפו לאחר ט"ו בשבט של שלישית - מפריש מהם מעשר עני. (סימן שלא סעיף קכו)


"תרומה ומעשר מפירות שנה זו על שנה אחרת"
אין תורמים ומעשרים מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת. ואם תרם, אין התרומה תרומה, ואין המעשר מעשר. למשל: קטף אתרוגים [בשנה ב' לשמיטה] בערב ט"ו בשבט [י"ד שבט] קודם השקיעה, וחזר וקטף אתרוגים בליל ט"ו בשבט, אע"פ ששניהם אותו חיוב של מעשר [ששניהם מעשר שני], אין תורמים ומעשרים מזה על זה, מפני שאלו הפירות משנה חדשה, ואלו משנה ישנה. ואם טעה והפריש מזה על זה, לא הועיל כלום, ויחזור להפריש כהוגן. (סי' שלא סעיף נז. חזו"ע ברכות מג)
כמה פרטים בדיני ההפרשה


דעת בעל הפירות
אין לאדם להפריש את פירותיו של חברו, מבלי ליידע אותו ולקבל הסכמתו. אולם רשאי להביא מפירותיו שלו שהם טבל ולהפריש על פירות חברו. (סימן שלא סעיף ל)

האשה רשאית להפריש את פירות ביתה, ואינה צריכה לבקש רשות מיוחדת מבעלה, שבודאי נתונה לה רשות על כך. (ב"ש קעח)


שליח
מצווה על בעל הפירות שיפריש בעצמו, שכלל גדול בידינו: "מצווה בו יותר מבשלוחו". אולם במקום צורך, רשאי למנות שליח להפריש, ובלבד שיהא השליח בן י"ג שנה או בת י"ב שנה שהגיעו למצוות. ומכל מקום אם טעה והפריש ילד קטן בן י"ב שנה או ילדה קטנה בת י"א שנה, הפירות מתוקנים, אך פחות מגיל זה, אין הפירות מתוקנים, וצריך להפריש שוב. (סימן שלא סעיפים כט, לג)


אורח
המתארח אצל אדם שהוא חשוד שלא לעשר, והגישו לפניו לאכול, רשאי האורח לעשר בלי לקבל רשות מבעל הבית. אך אם אינו חשוד, אלא שהאורח רוצה להחמיר על עצמו ולהפריש, צריך לבקש רשות. [והטעם בזה, כי בעל הבית מקפיד שלא יעשר האורח בלי רשותו]. (שבט הלוי. ה"ה נט)


המובחר ביותר
לכתחילה צריך להפריש את הפירות המובחרים והיפים ביותר, אולם בזמן הזה שהתרומה אינה נאכלת, רשאי לתרום לכתחילה מהפירות הפחות יפים. אולם מעשר ראשון ומעשר עני, כיון שנותן אותם ללוי ולעני, יפריש את היפים. (שלא נב, עה)

ומדין זה למדנו, שהיום רשאי העיור להפריש תרומה, כיון שבלאו הכי לא נותנים את התרומה לכהן, ואין צריך שיבחר דוקא את היפים, אולם מעשר ראשון לא יפריש, כיון שנותנים אותו ללוי, וצריך שיראה כדי שיבחר פירות יפים. (שלא סעיף לב)


"דקדוק בכמות המעשר"
אין לעשר באומד הדעת, אלא ידקדק בכמות הפירות על ידי משקל. שאם ירבה יותר מהמעשר, אף על פי שהפירות מתוקנים והותרו באכילה, עדיין ישנה בעיה בפירות המעשר עצמם שמעורב בהם טבל, [כי רק עשירית נעשה מעשר, ושאר הפירות שהם יותר מעשירית נשארו טבל]. ואם יפחית מהמעשר, פירותיו בכלל לא מתוקנים, שהרי לא הפריש מהם את הכמות הדרושה. (סימן שלא סעיף עו) ואמנם בימינו לא שייכת הלכה זו כל כך, כי מאחר ובאמירת הנוסח חל המעשר על הפירות המונחים לפנינו בדיוק לפי הכמות הדרושה, ולאחר מכן שאנו נותנים ללוי ולעני, אף אם ימצא שנתנו להם יותר, הרי זו מתנה של פירות מתוקנים.


"להפריש מפירות אלו על פירות אחרים"
רוצה לקחת פירות X ולהפריש מהם עבור פירות Y [דהיינו שחלק התרומה והמעשרות יופרשו מ - X, עבור Y] - האם זה מותר?
* מין על מינו - מותר להפריש מין על מינו, אף על פי שהם שני זנים נפרדים, כגון: ענבים אדומים וירוקים, תפוחים אדומים וצהובים, כרוב לבן ואדום, דלורית ודלעת. אך אין להפריש ממין על שאינו מינו, כגון קישואים ומלפפונים, תפוח אדמה רגיל ותפוח אדמה מתוק, פירות הדר ממין על חברו, וכן כל כיוצא בזה. (שלא סעי' נג. ב"ש קעה)

* מארץ ישראל על חוץ לארץ - אין להפריש מפירות של ארץ ישראל על פירות של חוץ לארץ, וכן להיפך. ואם הפריש, אין הפירות מתוקנים. (סימן שלא סעיף נח)

* מהפטור על החיוב - אין להפריש מפירות הפטורים מתרומות ומעשרות על פירות החייבים, וכן להיפך. ואם הפריש, אין הפירות מתוקנים, וצריך להפריש שוב כדין. (סימן שלא סעיף נח)

* מהודאי על הספק - אין להפריש מפירות החייבים בודאי במעשר, על פירות ספק. ואם טעה והפריש, התרומה והמעשר חלו, והפירות שהיו בספק מותרים באכילה, אך עדיין אין לאכול מפירות המעשר [דהיינו החלק המופרש ללוי ולעני, שהיו טבל ודאי, כי אולי פירות הספק היו מעושרים, ואם כן ההפרשה לא חלה כלל ונשארו פירות המעשר, טבל], עד שיפריש עליהם שוב תרומה ומעשרות מספק. (סימן שלא סעיף ס)

* מהספק על הספק. מהספק על הודאי - אין להפריש מפירות שיש ספק אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות או לא, על פירות אחרים שיש בהם גם כן ספק. וכן אין להפריש מפירות ספק על פירות החייבים בודאי. ואם טעה והפריש, התרומה והמעשר חלו [שהתרומה נעשתה קדש ויש לאבדה, והמעשרות צריכים להינתן ללוי ולעני], אך הפירות לא מתוקנים ואין לאכלם עד שיעשר שנית כל סוג בפני עצמו. (סימן שלא סעיף נט. ועיין במסכת דמאי פרק ה משנה יא ובמפרשים שם בטעם הדין)

הקונה למשל תפוחים משתי חנויות ומסופק אם הם מעושרים, אין לו לעשר מאלו על אלו, שהרי זה מהספק על הספק. והוא הדין אם קנה את התפוחים באותה חנות, אך בשני זמנים שונים, שלא יעשר מאלו על אלו. (ב"ש קעו)



"הפרשת תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב"

אין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב, מפני שדומה למתקן. ועל כן, תקנו רבותינו שבעל הבית ישאל את בני ביתו בכל ערב שבת, עישרתם? דהיינו האם הפרשתם תרומות ומעשרות, מאחר ובשבת יהיה אסור להפריש. ואולם אם הם רגילים לקנות את כל הפירות והירקות בהכשר, שבודאי הפרישו מהם תרומות ומעשרות כדין, אין צריך לשאול את בני ביתו שאלה זו. (או"ח רס ס"ב, שלט ס"ד)

הפרשת תרומות ומעשרות בבין השמשות - פירות שקנה אותם מהשוק, ואינו יודע אם הם מעושרים או לא, רשאי להפריש מהם תרומות ומעשרות בערב שבת ב'בין השמשות', [הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים, שהוא ספק יום ספק לילה]. אבל פירות שהם טבל ודאי [שיודע בוודאות שאינם מעושרים], אינו רשאי להפריש מהם ב'בין השמשות', אלא אם כן היה טרוד קודם לכן, ונזכר עתה בבין השמשות. כמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'.

המקבל את השבת קודם השקיעה, ונזכר שלא הפריש תרומות ומעשרות, רשאי להפריש. 
(קצש"ע ילקו"י ב תתטז)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏