תרומות ומעשרות- "המבנה וסדר ההפרשה"

"תרומות ומעשרות". ביאור המבנה וסדר ההפרשה של תרומות ומעשרות. "טעמי המצווה של תרומות ומעשרות" מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: השלבים בנתינת תרומות ומעשרות. "מהי תרומה גדולה?". "למי נותנים תרומה גדולה?" ו- "מה הסיבה שנותנים תרומה גדולה?". "מהו מעשר ראשון?". "למי נותנים מעשר ראשון". ו- "מה הסיבה שנותנים מעשר ראשון?". "מהי תרומת מעשר?". "למי נותנים תרומת מעשר?". "מי נותן תרומת מעשר?" ו- "מהי הסיבה שנותנים תרומת מעשר?". "מהו מעשר שני?". "למי נותנים מעשר שני?". ו- "מה הסיבה שנותנים מעשר שני?". "מהו מעשר עני?" "למי מגיע מעשר עני?". ו- "מה הסיבה שנותנים מעשר עני?"

תרומות ומעשרות

המבנה וסדר ההפרשה
ציווה בורא עולם את בניו עם ישראל, שיפרישו מפרי אדמתם "תרומות ומעשרות" - דהיינו שיפרישו חלקים מסוימים מתבואתם - לכוהנים, ללויים, לעניים. וזה סדר הפרשת התרומות ומעשרות בקצרה:

שלב א' - תרומה גדולה2%

ראשית, מפריש האדם חלק מתבואתו לכהנים. מן התורה, אין שיעור לתרומה זו, ואפילו חיטה אחת פוטרת את כל התבואה. אולם חכמים קבעו לתת כ-2% מן התבואה [כמבואר להלן בהלכות בהרחבה]. רמז לכך: תרומה - תרי [שניים] ממאה, דהיינו 2%.

שלב ב' - מעשר ראשון  -  10%
בשלב שני, נותן האדם עשירית מן התבואה ללויים.

* מתוך המעשר שמקבל הלוי, חייב אף הוא להפריש מעשר ולתת לכהן, וזהו הנקרא: "תרומת מעשר" דהיינו "מעשר מן המעשר".

שלב ג' - מעשר שני \ מעשר עני10%
לאחר המעשר הראשון, מפרישים 10% ממה שנותר עבור מעשר שני או עבור מעשר עני:

בשנים א, ב, ד, ה - מפרישים מעשר שני, דהיינו שמעלים את פרות המעשר לירושלים, ואוכלים אותם שם בקדושה.
בשנים ג, ו - מפרישים מעשר עני, הניתן לעניים.
[השנים נמנות לפי השמיטה. כמו שבימות השבוע יום א' הוא היום שלאחר השבת, ולאחריו יום ב', יום ג', וכו', והיום השביעי שבת. כך במנין השנים: השנה שלאחר השמיטה היא שנה א', אח"כ שנה ב', שנה ג' וכו'. והשנה השביעית - שמיטה].


מטעמי המצווה
לכל אחת מן ההפרשות הנ"ל, נתנו חכמינו ז"ל סיבה וטעם:

תרומה גדולה - החלק הראשון מן היבול ניתן לכוהנים.

משרשי המצווה, כי העולם כולו להקב"ה, על כן ראוי לבעל השדה לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא, ויתנהו למשרתיו שהם הכוהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים - טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל. ומסיבה זו אמרו חכמינו ז"ל (חולין קלז), שאפילו הפרשה של חיטה אחת - פוטרת את כל התבואה, כי העיקר הוא להזכיר לאדם מיהו בעל הבית האמיתי, ולשם כך אין צורך דווקא בכמות מרובה. 

אולם רבותינו ז"ל הוסיפו וקבעו שייתן האדם שיעור ראוי [כ- 2%], כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר - אם ייתן כמות קטנה מדי, הדבר לא יעשה עליו רושם. אך כאשר יתן כמות ניכרת וגדולה יותר, ישפיע עליו הדבר יותר, כי זה דרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב (על פי ספר החינוך מצוה תק"ז).


מעשר ראשון - כאמור, נותן האדם עשירית מיבולו ללויים.

מטעמי המצווה, לפי שהקב"ה חפץ בטובת עמו ישראל אשר בחר בהם לעם, ורצה לזכותם ולעשותם עם סגולה מכל העמים, עם חכם ונבון, למען יכירו כל רואיהם כי הם זרע ברך ה' אנשי אמת אנשי שם, לכן קבע את שבט הלוי בישראל שלא תהיה להם נחלת שדה וכרם, וכך לא יהיו עוסקים בחרישה ובזריעה, אלא יעסקו רק בתורה ובעבודת בית המקדש, ומפיהם ישאלו הוראה בכל מקום. (מעם לועז)

על כן היה מחסד ה' עליהם לתת להם מחייתם בדרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך, שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם, ולא יצטרכו הם להתייגע בדבר אחר זולת בעבודת המלך היקרה. 

ואף על פי שהיו בישראל שנים עשר שבטים, ולפי חלוקה שווה היה ראוי שייטלו חלק אחד משנים עשר [כ- 8.3%] ולא חלק אחד מעשר [10%]? 
אולם גם זה היתרון להם הוא לכבודם, כי מהיותם מבית המלך, ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם , ויתרון גדול הוא, שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע. והמפרנס והמחיה משרתי אל בממונו - ברכת ה' יתברך תנוח עליו, בכל אשר יש לו. (ספר החינוך מצוה שצה)



תרומת מעשר - הלוי מפריש עשירית מן המעשר ראשון שקבל, ונותנו לכהן.

מטעמי המצווה, כי אומנם הבדיל ה' את כל שבט הלוי מעדת ישראל לעבודתו תמיד. 
אולם בתוך השבט עצמו נבחרו הכוהנים, אשר להם ניתנה עיקר עבודת בית המקדש, ואילו יתר הלויים מתלוים אליהם לסייעם בעבודה, כמו שכתוב (במדבר ג ט): "ונתת את הלויים לאהרון ולבניו [הכהנים], נתונים נתונים המה לו...". ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלוקינו, זכו בעשרים וארבע מתנות שניתנו להם, המפורשות בכתוב. 
ושאר הלויים, שנבחרו לסייע לכוהנים - זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, על ידי מעשר הפירות שנוטלים מכל ישראל כנ"ל, אולם עליהם לזכור תמיד שסיבת מעמדם המיוחד היא בגלל העבודה לה', ולכן נצטוו שמכל אשר יטלו מבני ישראל - עליהם להפריש למשרתים הגדולים מהם [הכהנים], ובכך יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא ה' יתברך ויתעלה.

גם כי על ידי שיפרישו הלויים מעשר מתבואתם ויתנו לכוהנים, יש בזה זכות ומעלה וכבוד ללויים, שלא יגרע חלקם במצות מעשר, אלא יזכו אף הם שיהיה להם חלק במצוה זו. (ספר החינוך מצוה שצו)



מעשר שני - בשנים א, ב, ד, ה - מפריש בעל השדה עשירית מיבולו [ממה שנותר לו לאחר ההפרשות הקודמות], ומעלה אותו לירושלים, ואוכל אותו שם בקדושה.

מטעמי המצווה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצווה זו למען ילמדו ייקחו מוסר, כי יודע אלוקים שרוב בני האדם נוטים להימשך אחר הגשמיות, לשקוע בעבודה ובעסקי ממון וכו', ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד. 

על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום מקודש, היא ירושלים עיר הקודש, ששם יהיה מרוכז עסק החכמה והתורה, שם יושבים חכמי הסנהדרין, ושם נמצא בית המקדש. וציווה שיעלו ישראל לשם מפעם לפעם [לאכול שם את פירות המעשר שני, וכן "נטע רבעי" ומעשר כל בקר וצאן], וכשיראו את כל המעמד הנהדר הזה - כוהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם בשירם וזמרם, וישראל במעמדם, וסנהדרין יושבים ודנים ומורים הוראות לכל ישראל, על ידי זה יתעורר לבם ליראה את ה', ולדבוק בעסק התורה תמיד. ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.



מעשר עני - בשנים ג', ו' - מפריש בעל השדה עשירית מיבולו [במקום מעשר שני] ונותנו לעניים.

מטעמי המצווה, שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת, ומתוך שיורגלו במידות הטובות, יהיו ראויים לקבלת הטובה, כי הטוב והברכה לעולם לא יחולו אלא על הטוב ולא בהפכו, ובהטיב ה' יתברך לטובים, יושלם חפצו - שחפץ ה' להיטיב לעולם. 

ואם לא מצד שורש זה, הלא ה' יתברך יכול היה לספק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנהיה אנו השלוחים לכך, כדי לזכותנו. 

וכעניין זה מספרים חז"ל (בבא בתרא י עמוד א): 
שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?! ענה לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם. (החינוך מצוה סו)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏