מצוות התלויות בארץ- "ערלה"

"איסור ערלה באגדה" דברי אגדה על איסור ערלה מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: "מהי ערלה?" טעמי מצוות ערלה, השומרים ערלה אינם ניזוקים - סיפור, פירות הערלה מזיקות לאדם , במצוות הערלה ונטע רבעי יש דמיון וזיכרון למעשה בראשית, אל תחזיק טובה לעצמך!, רמז לצמיחת האדם בתורה, "כיצד צומח בן תורה?"... השנה הרביעית והחמישית...

"איסור ערלה"

דברי אגדה

"מהי ערלה?"
נאמר בתורה (ויקרא יט כג-כד): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה': וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

בשלוש השנים הראשונות לנטיעת אילן - הפירות הריהם "ערלה", ואסורים באכילה. 

"ערל" פירושו: סגור, אטום, סתום, מכוסה. [כגון: ערל לב = סגור לב. ערלה אזנם = אוזנם סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה. ערל שפתים = מגמגם, סגור שפתים, בגידי הלשון יש אוטם וסגירות (רמב"ן ויקרא יט כג)], דהיינו שבשלוש השנים הראשונות הפירות אטומים וסתומים מליהנות מהם.

ואומר רבנו בחיי (ויקרא יט כג): "כל האוכל מהפרי תוך שלוש השנים, הנה זה כמראה עצמו שאין לו חלק בשמים ובארץ, ואין לו חלק בהקב"ה. והנה הוא נוטלו בלא רשות של מעלה ושל מטה". 


נטע רבעי
בשנה הרביעית הפירות הם "נטע רבעי", כלומר: כשבית המקדש היה קיים היו מעלים אותם לירושלים, ואוכלים אותם שם בקדושה. ומטעמי המצוה, שעל ידי שיעלה האדם לירושלים וישהה שם, יראה את בית המקדש בתפארתו - כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, וכן יראה את חכמי וגדולי הדור - ובזה יתעורר ליבו לאהבת תורה ויראת שמים. [כיום שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, אנו פודים את הפירות הללו, כמבואר להלן בהלכות].


אשריהם ישראל!
השכר של מצווה זו הוא גדול מאד, שהרי אין זו מצוה קלה לקיום. כמה טרחות טורח אדם עד שנוטע אילן, והוא עושה כן כדי ליהנות מפריו, והנה הוא כובש את רצונו ונמנע מלאכול הפרי וממתין שלוש שנים עד שנהנה ממנו! (מעם לועז)

דרש רבי יהודה בן פדייא: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בציווי ה', שלא לאכול מעץ הדעת, אפילו שעה אחת. והרי בניך ממתינים לערלה שלוש שנים! (מדרש רבה בראשית פרשה כא)


הפרדס של בני
זוכרים את הקרה הגדולה לפני מספר שנים? דיווחו אז בעיתונות על חקלאי חוזר בתשובה בשם בני בר נור, ממושב בני עטרות, שהיה לו מטע אפרסקים צעיר, שהניב פירות בשנה השניה והשלישית, והוא לא קטף אותם: "ערלה!". השכנים שלא היו שומרי תורה ומצוות התפלאו ואף לעגו ל"בטלנותו": הוא רואה לנגד עיניו פירות נרקבים, סופג הפסדים - ושותק?! אבל בני ידע ש"לה' הארץ ומלואה", ואם אסור - אסור!

בשנה הרביעית הייתה הקרה הגדולה. כל העצים של השכנים קפאו, את כל הפרדסים נאלצו לעקור - ואילו הפרדס שלו הניב אפרסקים לתפארת! מובן, ששילמו לו מחיר גבוה מאוד עבור הפרי הנדיר - והמחיר הגבוה כיסה את ה"הפסד" של כל שלוש השנים! (מעין השבוע ויקרא תלח)

טעמי המצווה
הערלה היא מכלל המצוות שהן בגדר "חוק" - מצוות שאין אנו מבינים את טעמן בשכלנו, ואנו מקיימים אותן כגזירת מלך, כי רק "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ, וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" (איוב פרק כח כג). אולם מפרשי התורה האירו את עינינו לראות מעט מן הטעמים הגנוזים במצוה יקרה זו:


לכבד את ה' מראשית פרי האדמה
האדם היהודי - כאשר אדמתו מניבה פירות יפים, הוא אינו זוקף את ההצלחה לעצמו - ליגיעתו הרבה, לחכמתו, למקצועיותו. יודע הוא בידיעה ברורה כי ה' יתברך הוא המוריד גשמים, מצמיח פירות, ונותן בהם טעם טוב, וליבו מלא שבח והודיה לה' יתברך. כדי לחזק את הידיעה וההרגשה הזאת, מן הראוי הוא שהאדם לא יתחיל ליהנות מפירותיו כלל, עד שיכבד תחילה את ה' מראשית פרי אדמתו.

אולם בשנים הראשונות לנטיעת האילן, מוציא האילן פירות מועטים, וגם הם אינם עסיסיים ומשובחים בטעמם, ואין ראוי להקריב פירות כאלו לפני ה' יתברך. רק בשנה הרביעית מתחיל האילן להוציא פירות משובחים וטובים, ואז אנו מצווים במצות "נטע רבעי" - להעלות את הפירות לירושלים, ולאכול אותם שם בקדושה ובטהרה, מתוך שבח והודיה לה' יתברך על הברכה אשר נתן לנו. (הרמב"ן, רבנו בחיי, חזקוני, ויקרא יט כג)


פירות הערלה מזיקות לאדם
אומר האבן עזרא (ויקרא יט כג): "...וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים, אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות. והמשכיל יבין".

וכן אומר רבנו בחיי: ומדרך הטבע, כי הפרי בתוך שלש שנים הוא מזיק מאד לגוף, מפני שיש בו לחות - מושפע מכח יניקת הארץ, ועדיין לא עבר עליו זמן כל כך שיתחמם בכח השמש ובכח האויר. ועל כן הפרי כלו עפריי מימיי, תגבר עליו הליחה מאד, ותזיק לאוכלו, כענין הדג שאין לו קשקשת שהליחה גוברת עליו ביותר בגלל רוב ליחות המים שהוא שוכן בהם במעמקיהם. וכן הוא ברמב"ן.


הרחק מן הכישוף ומעבודה זרה
אומר הרמב"ם (במורה נבוכים ג לז): בזמן ההוא היו לחרטומים ולמכשפים מיני כישוף, שבעת נטיעת האילן היו מפזרים סביבו איזה דבר כישוף, כדי שבכך האילן ימהר להוציא את פירותיו מוקדם מהנהוג בטבעו של עולם, וכאשר היה הפרי יוצא, היו מביאים אותו לפני העבודה זרה שעשו בשמה את הכישוף ההוא.

כמובן שמעשים אלו - יש בהם איסור חמור של כישוף ועבודה זרה. וכדי שחלילה אדם לא יתפתה לעשות מעשים חמורים אלו, אסרה התורה כל פרי בשלוש השנים הראשונות, כי רוב האילנות באופן טבעי לא יביאו פירות בשנים אלו. ובשנה הרביעית, כאשר גדלים פירות טובים - נביא אותם לירושלים ונאכל אותם שם לפני ה' -  היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה.


זיכרון למעשה בראשית

אומר הכלי יקר: במצוות הערלה ונטע רבעי יש דמיון וזיכרון למעשה בראשית. כיצד? 

כאשר ברא הקב"ה את העולם - ברא ביום הראשון את העולם כלו, ובמשך ששת ימי הבריאה, קבע וחיזק כל דבר במקומו (עיין רש"י בראשית א יד). 
ואם כן כל הצמחים נבראו כבר ביום הראשון, אך היו מכוסים עד היום השלישי, שבו הם צמחו. אולם גם ביום השלישי שכבר התחילו לצמוח, עדיין היו מכוסים ולא נראו בעולם עד יום רביעי, שבו נתלו המאורות המבשלים את הפירות, כמו שנאמר (דברים לג יד): "ממגד תבואות שמש". נמצא שבמשך שלושה ימים היו הפירות מכוסים ובלתי נראים. 

וכנגד זה ציווה הקב"ה לעשות זיכרון למעשה בראשית, שהפירות בשלוש השנים הראשונות יהיו "ערלים" - מכוסים ואטומים מליהנות מהם.

והנה ביום הרביעי של הבריאה - כבר היו הפירות נראים ומבושלים כראוי, אך עדיין לא היה בעולם שום בעל חיים שיאכל אותם. ולשם מה היו קיימים? - לא היה קיומם ומציאותם ביום הרביעי, כי אם להודות ולהלל את הבורא אשר בראם [כמו שנאמר אודות השמים: "השמים מספרים כבוד אל". עצם קיומם מעיד על כבוד ה' ושבחו]. על כן ציוונו הקב"ה במצות "נטע רבעי" - "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'"!

רק ביום החמישי לבריאת העולם, כאשר ברא הקב"ה חלק מבעלי החיים, אז החלו הפירות לשמש לאכילה. וכנגד זה אמרה התורה: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ...".


אל תחזיק טובה לעצמך!
טעם נוסף למצות ערלה: הקב"ה מביא את עם ישראל אל ארץ ישראל. זוהי הארץ המסוגלת ביותר לקיום המצוות, להתרוממות רוחנית ולעבודת ה'. יחד עם השפע הרוחני הקיים בה - קיים בה גם שפע גשמי - ארץ זבת חלב ודבש, מלאה כל טוב. וזאת כדי שעם ישראל יוכלו לקיים את התורה בהשקט ובשלוה, בלי דאגות פרנסה. אולם כאן טמונה גם סכנה: טבע האדם, שכאשר יש לו כל טוב, הוא עלול לשכוח את ה' ולשקוע בגשמיות וברדיפה אחר עוד ועוד תענוגות. כמו שנאמר: "וישמן ישורון - ויבעט".

והעצה הייעוצה לזה, שהאדם יתרגל לתת משלו לאחרים, ובזה ישריש וייתן אל ליבו, שכל השפע שיש לו - הכל הוא פיקדון מה', פיקדון שעליו להשתמש בו כראוי. אולם גם זה קשה מאוד, כי האדם מטבעו דואג לעצמו, וקשה לו לתת משלו לאחרים. לכך ציותה התורה ששלוש שנים יהיו הפירות אסורים אפילו בהנאה, ובשנה הרביעית מוכרח הוא לפדות את הפירות ולעלות לירושלים ולהודות לה', ובזה הוא מתחנך במשך ארבע שנים רצופות שלא להחזיק טובה לעצמו, ושהכל רק פיקדון בידו. 

מסר זה ישתרש בליבו וילווה אותו הלאה, לשנים הבאות, - גם כאשר הפירות יהיו כבר מותרים באכילה ובהנאה, ואז יקל עליו לתת משלו לאחרים, ולא להסתנוור מכל השפע הסובב אותו. (מעם לועז)


רמז לצמיחת האדם בתורה
במצוות ערלה ונטע רבעי, מוצאים אנו רמז לתהליך צמיחתו של האדם בתורה:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" - מהו עץ מאכל? זהו בן תורה, שממנו יש מזון רוחני לנפש! [כמו שפרשו על הפסוק "אם יש בה עץ" - אם ישב בה צדיק, שיגן עליה (רש"י במדבר יג כ)]. ומצווה אותנו ה' יתברך, שעיקר הכניסה לארץ תהיה כדי לנטוע בה עץ מאכל, דהיינו להרבות בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר את הנפש.

וכיצד צומח בן תורה?
"שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים" - לֹא יֵאָכֵל" - במשך שלוש שנים עדיין לא יוצא מן האדם קול של תורה, שתוך שלוש שנים אין התינוק מדבר כל כך.

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" - בשנה הרביעית, מיד כשמתחיל הילד לדבר, צריך אביו לקדשו לתורה וללמדו לומר: "תורה ציוה לנו", "שמע ישראל" וכו'.

"וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ..." - בשנה החמישית שכבר מתחיל הילד להיות "עץ מאכל" ולהניב פירות של תורה, 

כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה): "בן חמש שנים למקרא", ומכאן ואילך - "להוסיף לכם", להיות מוסיף והולך בלימוד התורה 
כהמשך דברי רבותינו: "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, ...". 
(אור החיים, רבינו בחיי, דעת זקנים מבעלי התוספות. ויקרא יט כג)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏