"הלכות הפרשת חלה"

"הלכות הפרשת חלה" מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: המקור מן התורה להפרשת חלה, מצוות חלה בזמן הזה, דינה של עיסה שלא הופרש ממנה חלה, דין המסופק אם הפריש חלה מהעיסה, שיעור ההפרשה של חלה, "מתי מפרישים חלה?", "מי צריך להפריש חלה?", דין שליח, קטן וסומא בהפרשת חלה. סדר ההפרשה והברכה. שריפת החלה, "מה הדין אם אבדה החלה?", "מה הדין אם התערבה החלה בבצק?", "מהו שיעור הקמח להפרשת חלה?", באיזה קמח מתחייבים בהפרשת חלה, "דין הפרשת חלה ביום טוב", "דין הפרשת חלה בשבת", "היסח הדעת בהפרשת חלה", "סוגי עיסות החייבות והפטורות מהפרשת חלה",

"הלכות הפרשת חלה"

המקור מן התורה
נאמר בתורה (במדבר טו, יז - כ): וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.
והיינו, כי נצטווינו מן התורה להפריש מעט מהעיסה, קודם שנאכל ממנה, ולתת אותה לכהן שיאכלה בקדושה. ומכל מקום היום שכולנו טמאי מתים ואסור לאכול את החלה, אין נותנים אותה לכהן, אלא שורפים אותה באש, כדלהלן.


מצוות חלה בזמן הזה
מצות חלה בזמן הזה, אינה נוהגת מן התורה אלא מדברי חכמים, שמהתורה אין מפרישים אלא בזמן שרוב ישראל בארץ ישראל, אבל היום שבעוונותינו הרבים, אין רוב ישראל בארץ ישראל, החלה נוהגת מדברי חכמים. (יורה דעה סימן שכב סעיף ב)

בכל מקום
אע"פ שמהתורה מצות חלה בארץ ישראל בלבד, מכל מקום תקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ עם ברכה, כדי שלא תשתכח תורה חלה מישראל. (סי' שכב סעיף ג)

טבל
עיסה שלא הופרש ממנה חלה, הריהי 'טבל', ואסורה באכילה עד שיפריש ממנה.


"ספק חלה"
המסופק אם הפריש חלה מהעיסה, אף על פי שבספק בדברי חכמים אנו מקילים, מכל מקום טוב להחמיר ולהפריש בלי ברכה. (קצש"ע ילקו"י ח"ב תתי)


שיעור ההפרשה
מן התורה די להפריש אפילו כלשהו מהעיסה. אבל חכמים נתנו בזה שיעור: אדם האופה בביתו, יפריש 1/24 מהעיסה, ויתן לכהן. ובעל מאפיה, יפריש 1/48. ואולם בזמן הזה שבלאו הכי החלה אסורה באכילה, די להפריש כלשהו מהעיסה. (תתיא)


זמן ההפרשה
לכתחילה יפריש בגמר הלישה. אולם אם שכח, יפריש לאחר האפייה. (שכז ס"ה)


מי המפריש
מצות ההפרשה מוטלת על בעל העיסה, בין איש בין אשה, אלא שמכיון שהאישה היא עקרת הבית ומצויה יותר בבית ועליה מוטלת מלאכת האפייה, 
לכך הטילו חכמים מצווה זו עליה, והיא קודמת לבעלה. ועוד טעם, משום שהיא איבדה חלתו של עולם, [אדם הראשון, שהוא ראשית בני האדם, כשם שהחלה ראשית עריסותיכם], בזה שהכשילה אותו בעבירה לאכול מעץ הדעת, וגרמה לו מיתה. (אבות דרבי נתן, תיקוני הזוהר. תתיח)

אף על פי שלכתחילה האישה מפרישה חלה, ויכולה גם לעכב בעד בעלה שלא יפריש, מכל מקום טוב שלפחות פעם בשנה, תכבד את בעלה שיפריש הוא, כדי לזכותו במצווה. (החיד"א, בן איש חי. יבי"א חלק ט סימן קג אות י. תתיח)

שליח - מצווה על בעל העיסה שיפריש בעצמו, שכלל גדול בידינו: "מצוה בו יותר מבשלוחו". אולם במקום צורך, רשאי למנות את חברו או את המשרת היהודי שיהיה שליחו להפריש, ויברך השליח, ובלבד שיהא השליח בן י"ג שנה. (תתיט)

קטן - אינו יכול להפריש חלה. ומכל מקום בדיעבד אם טעה והפריש קטן בן י"ב שנה או קטנה בת י"א שנה, העיסה מתוקנת ומותרת באכילה. (תתיט)

סומא - רשאי להפריש חלה, ולברך עליה. (סימן שכח סעיף ב, ובש"ך שם)


סדר ההפרשה והברכה
רשאי להפריש בין כשהוא עומד בין כשהוא יושב. וקודם ההפרשה מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה תְרוּמָה". ולוקח מעט מהעיסה ואומר: "הֲרֵי זוֹ חַלָּה". ומכל מקום גם אם לא אמר כן, הפרשתו מועילה. (תתיז, תתיח)

שריפת החלה
אחר ההפרשה, ישרוף את החלה [החלק המופרש מן העיסה] באש על הגז, אך לא ישרפה בתוך התנור. והטעם בזה משום שהחלה אסורה באכילה, ונמצא שנבלע טעם איסור בתנור, ובדיעבד אם שרף את החלה בתנור, התנור לא נאסר. ואם נגעה החלה בעיסה שהיתה בתנור, ישאל מורה הוראה אם מותר לאוכלה, וכיצד לנהוג בתבנית. (עיני יצחק רצאבי ח"ה רצג. ועיין שו"ע יו"ד סימן קה סעיפים ד, ה)

לא יזרוק את החלה לאשפה, שאין לזלזל בקדושת החלה, ומכל מקום כשאי אפשר לשרפה, יעטוף את החלה בנייר היטב, ורשאי יהיה לזרקה לאשפה. (תתיא)

אחר ששרף את החלה, רשאי לזרקה לאשפה, כיון שכבר נעשתה מצוותה, ואינו נחשב כמזלזל במצוה. (תתיא)

שורף את החלה גם בלילה, ואין צריך לשרפה דוקא ביום כדין קדשים. (יבי"א ח"י מה)


אבדה החלה
אם אבדה החלה, אין צריך להפריש חלה אחרת, שכבר קיים את המצוה. (תתיא)


חלה שהתערבה
חלה שהתערבה בטעות בעיסה, אם יש פי מאה בעיסה כנגד הכמות של החלה, הריהי בטלה ומותרת כל העיסה באכילה. אך אם אין פי מאה כנגדה, ילך לחכם שיעשה לו התרה, כשם שעושים התרת נדרים, ובהתרה זו חוזרת העיסה להיות טבל, ומפריש ממנה שוב חלה. 

ומכל מקום הברכה שברך בתחילה, אינה ברכה לבטלה, כיון שבשעה שברך היתה הברכה כהוגן. וכשמפריש חלה שנית, לא יברך שוב, שספק ברכות להקל. (יבי"א ח"א יו"ד סימן כא אות יא)


שיעור הקמח
שיעור הקמח כדי להתחייב בחלה, הוא: 520 דרהם [הדרהם הוא מטבע שהיה מצוי בזמנם], כמבואר ברמב"ם ובשלחן ערוך (סימן שכד), ושיעור הדרהם הוא: 3 גרם בדיוק.

נמצא שהלש עיסה בשיעור 1 קילו ו-560 גרם (=1560 גרם), חייב להפריש חלה עם ברכה, אבל בפחות משיעור זה, פטור מלהפריש חלה. (מהר"ש ויטאל, חסד לאברהם אזולאי, תוספות יו"ט, פתח הדביר, בית דוד, הגר"ח פלאג'י, תשובה מאהבה, כף החיים, הגרא"ח נאה, הגרצ"פ פראנק. יחו"ד ח"ד נה. ה"ע ח"ה רכג)


הפקעת המצווה
אסור ללוש עיסה פחות מהכמות הנ"ל, כשכל כוונתו כדי להיפטר מן המצוה. אבל אם אין בכוונתו להיפטר מהמצוה אלא לש מעט מסיבה אחרת, כגון שלש לחג הפסח וחושש שהעיסה תחמיץ, בודאי שרשאי ללוש מעט. (סימן שכד סעיף יד. תתיב)


חמשת מיני דגן
מצות ההפרשה היא רק מעיסה של חמשת מיני דגן [חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון] אבל עיסה משאר דברים כקמח תפוחי אדמה וכדומה, אין מפריש כלל. (תתיב)

עירב כמה סוגי קמח מחמשת מיני דגן, ועשה מהם עיסה, מצטרפים כולם ומפריש מהם חלה עם ברכה. אבל אם לא עירבם בעודם קמח, אלא לש כל מין בפני עצמו, ולאחר מכן צירפם יחד, ישאל חכם, כי יש בזה כמה חילוקי דינים, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שכד סעיף ב).


צירוף העיסות לחלה
הלש שתי עיסות קטנות שבכל אחת מהן אין שיעור כדי להתחייב בחלה, ובשתיהן יחד יש שיעור [כגון 1 ק"ג ועוד 1 ק"ג] - האם מצטרפות העיסות זו לזו כדי להפריש מהן חלה? - הדבר תלוי: א. בסוגי העיסות. ב. באופן הצירוף. כדלהלן.

סוגי העיסות - עיסות שאינו מקפיד אם יתערבו יחד - מצטרפות לחלה, אולם אם מקפיד שלא יתערבו העיסות יחד, כגון שאחת מתוקה ואחת מלוחה, אחת בצק עלים ואחת בצק שמרים או בצק פריך וכיוצא באלו - אינן מצטרפות לחלה. (תתיג)

שתי חברות הלשות כל אחת את עיסתה, אפילו אם העיסות נוגעות ממש אחת בשניה, אינן מצטרפות לחלה, כיון שבדרך כלל מקפידות שהעיסות לא יתערבו יחד. אך אם אינן מקפידות, מצטרפות לחלה. (תתיד, תתכב)

עיסה גדולה שרוצה לחלקה לשני טעמים, למשל: חלק לבצק מתוק וחלק לבצק מלוח, כיון שמקפיד שלא יתערבו זה בזה, פטור מחלה. (חזון איש)

שתי עיסות שכל עיסה מקמח של שנה אחרת, אינן מצטרפות לחלה. ואם עירב קמח חדש וקמח ישן ולש אותם יחד, מצטרפות לחלה. (רמב"ם ביכורים פ"ז ה"ד, ומהר"י קורקוס)

אופן הצירוף - גם כשהעיסות מצטרפות זו לזו, הוא דוקא כשהניח את העיסות קרובות אחת לשניה באופן שנוגעות זו בזו ונדבקות קצת, עד שכאשר יפרידו אותן, הן תולשות בצק אחת מהשניה. אך אם רק נוגעות זו בזו, פטורות מחלה. (תתיג)

אופן נוסף שבו מצטרפות העיסות לחלה: אם נתן את העיסות בתוך סל או כלי עם דפנות, כל העיסות שבתוך הדפנות מצטרפות, בין אם הן אפויות ובין אם לא. אך אם הניחן במגש שאין לו שוליים, אינן מצטרפות ופטור מחלה. ומכל מקום אם לאחר שהניחן במגש, חזר והניחן בכלי, חייב בחלה. (תתיג)

ולכן הלש כמה עיסות קטנות, כגון לחמניות, ואפה אותן, ולאחר האפיה נתן את כל הלחמניות בקערה, הכלי מצרפן להתחייב בחלה. וצריך שכל הלחמניות יהיו בתוך דפנות הכלי, ולא תצא לחמניה אחת שלימה חוץ לדפנות, שאז היא לא תצטרף. 

כשם שהסל מצרפן, כך אם כיסה אותן במפה, מצטרפים וחייב בחלה. (תתיג)

מה שמועיל צרוף הלחמניות בכלי או במפה, פשוט שהוא רק באופן שאינו מקפיד שיתערבו בעודם עיסה יחד, אבל אם מקפיד שלא יתערבו יחד בעודם עיסה, כגון לחמניות מתוקות עם לחמניות שאינן מתוקות, אינם מצטרפים. (הב"ש כסף משנה)

יש אומרים, שגם הפריזר נחשב ככלי המצרף את העיסות להתחייב בחלה. ולכן אם לש עיסה קטנה והקפיא אותה, ולאחר מכן לש עיסה קטנה נוספת והקפיא אותה, [כגון שאפה בורקס גבינה והקפיא, ולמחרת אפה שוב בורקס גבינה והקפיא, ובכל הבורקסים יחד יש שיעור חלה] - טוב לתת את כל העיסות בכלי אחד, כדי שיתחייבו בחלה לכל הדעות. (תתיג)

לש ואפה הרבה עיסות קטנות כנ"ל, ולאחר האפיה הניח את כל העוגות ברכב, אין הרכב נחשב ככלי לצרפן, ופטורות מחלה. אולם אם הניחן בארגז, הארגז מצרפן וחייבות בחלה. (תתיד, תתטו)

הלש עיסה גדולה וחילקה לחתיכות בצק קטנות לתת לאחרים, פטור מחלה. אבל חילקה לחתיכות קטנות ואפה אותן ואח"כ נתן לאחרים, חייב בחלה. (שכו ס"ב, ש"ך)

הרוצה לצרף עיסות או מיני מאפה יחד להפריש מהן חלה, רשאי לצרף גם עיסות או מיני מאפה בעודם קפואים שלא הופרשה מהם חלה. (תתכד)

אם לש עיסה גדולה ועבר ולא הפריש ממנה מיד, וחילקה לעיסות קטנות ואפה אותן, חייב בחלה. (בית יוסף סימן שכו)

מן המוקף
הלש כמה עיסות גדולות, ושתיהן לפניו, אפילו אחת מתוקה ואחת מלוחה, מפריש מאחת על השניה. וצריך להפריש "מן המוקף", ולכן יתן את העיסות בכלי ויפריש. ואם אי אפשר, די שיהיו מונחים בחדר אחד. (ב"ש קעו. תתיג)

אם טעה והפריש חלה שלא מן המוקף, העיסות מותרות באכילה. ובשעת הדחק, כגון בערב שבת שהזמן מצומצם, או כדי להציל את אחרים מאיסור טבל, רשאי להפריש שלא מן המוקף. (ה"ה רכג)


הפרשת חלה ממצות
חז"ל אסרו ללוש עיסה יותר משיעור חלה [1,560 גרם קמח] למצה לפסח, מחשש שמא העיסה תחמיץ. ולכן יפרישו חלה לאחר אפיית המצות, שיצרפו אותן בסל, ויזהרו שאפילו מצה אחת לא תצא חוץ לסל, או שיכסו עליהם במפה. ועדיף להפריש כך, מאשר להדביק את העיסות יחד, מחשש שמא בינתיים יחמיצו. (תתיד)

אם שכחו להפריש חלה עד שהניחו את המצות באריזות, יקרבו את האריזות שיגעו אחת בשניה בעודן פתוחות ויירָאו המצות למעלה, ויפרישו. ואם כבר סגרו את החבילות וקשה לפתחן, יניחו את כל האריזות בכלי גדול, ויפרישו. (תתטו)


הפרשת חלה ביום טוב
הלש עיסה קודם יום טוב, אין להפריש ממנה חלה ביום טוב.

אם שכח להפריש מהמצות ונזכר בליל הסדר, אם הוא בחוץ לארץ, רשאי לאכול ולשייר מעט, ויפריש במוצאי יום טוב. ואם הוא בארץ ישראל, יקח מצות מחברו, ואם אין שום אפשרות להשיג מצות, המפריש יש לו על מה לסמוך. (תתטז, תתכד)

המוכר מצות לרבים, ובליל הסדר נזכר שלא הפריש מהם חלה, ואין באפשרותו להודיע להם שלא הפריש חלה, יש להתיר לו להפריש חלה עכשו אף שאינו מן המוקף, כדי להצילם מעוון אכילת מצות שלא הופרש מהם חלה. (תתטז)

הלש עיסה ביום טוב עצמו, מפריש חלה עם ברכה, שהרי לא היה יכול להפריש קודם יום טוב, שעדיין לא התחייב בחלה. ואולם לא ישרוף את החלה ביום טוב אלא במוצאי יום טוב. ולאחר שהניחה מידו לא יטלטלה, משום מוקצה. (תתכג)


לכבוד שבת - גדול השלום
מנהג טוב ללוש עיסה גדולה בערב שבת לכבוד שבת, ולקיים גם מצות הפרשת חלה. אולם כל זה בתנאי שהדבר נח לבעלת הבית, אבל אם הדבר גורם לה לחץ וחוסר סבלנות, עדיף שלא תאפה, ויקנו חלות המצויות ברוך ה' בכל מקום. (תתיח)


לחטוף מצוות
איש או אשה שאינם אופים, ישתדלו לפחות פעם אחת בשנה לאפות כדי להרוויח מצות הפרשת חלה, ובפרט בעשרת ימי תשובה שירבו זכויותיהם. (בן איש חי. תתיח)


הפרשת חלה בשבת
חז"ל אסרו להפריש חלה בשבת, מפני שנראה כמתקן, שעד עתה היתה אסורה העיסה באכילה, ומעתה מותרת. ועל כן, תקנו רבותינו שבעל הבית ישאל את בני ביתו בכל ערב שבת: "האם הפרשתם חלה?" מאחר ובשבת אסור להפריש. ואולם אם אינם רגילים לאפות בבית, אלא קונים את דברי המאפה מהחנויות בהכשר שבודאי הפרישו מהם חלה כדין, אין צריך לשאול את בני ביתו. (או"ח רס ס"ב. תתכב)

היה טרוד בערב שבת ושכח להפריש 'חלה', ונזכר בבין השמשות, רשאי להפריש לצורך שבת. אבל בשבת עצמה, אינו רשאי. ואפילו בליל הסדר שחל בשבת, אינו רשאי להפריש מהמצות. ואם אין לו שום אפשרות להשיג מצות מחברו, יתן מצה לילד בגיל י"ב שנה, שיפריש משלו על שאר המצות. (תתכג)

שכח להפריש 'חלה' בחוץ לארץ ונזכר בשבת, רשאי לאכול מהלחם בשבת, אלא שישייר מעט מהלחם, ובמוצ"ש יפריש מעט מזה לחלה בלי ברכה. ואם קרה כן בערב פסח שחל בשבת שמשיירים מעט לחם בצמצום לשתי הסעודות, ומבערים אותו בשבת בבוקר בהגיע זמן איסור החמץ, ולא שייך לשייר ולהפריש במוצ"ש, אז יתנו לקטן כנ"ל. (תתכב, תתכג)

אם טעה בהלכה וחשב שגם בארץ ישראל מותר לאכול ולהפריש במוצאי שבת, פשוט שצריך להפריש חלה במוצאי שבת ממה שהשאיר. (ה"ה רכג. תתכב)

אם טעה והפריש בשבת, מותר לאכול את הפת בשבת. (תתכג)

המקבל את השבת קודם השקיעה, ונזכר שלא הפריש חלה, רשאי להפריש עד השקיעה. (תתטז)


דעת הבעלים
אין להפריש חלה בלי דעתו של בעל העיסה, אולם האשה אינה צריכה לבקש רשות מבעלה על זה. (תתיט)

משרתת הלשה עיסה, ואין בעלי הבית בבית לבקש מהם רשות להפריש חלה, וצריכה כבר לאפות את העיסה, רשאית להפריש חלה אף בלי רשותם. ומכל מקום אם רוצה, תאפה, ולכשיחזרו יפרישו הם או שתבקש רשות מהם. וכמובן שתשים לב שבטעות לא יאכלו בני הבית מהעיסה קודם שיפרישו ממנה. (תתיט)


היסח הדעת
משגיח כשרות המפריש חלה כמה פעמים במשך היום, לכתחילה יש לו להזהר שלא יפסיק בדיבור שאינו מעניין ההפרשה, כיון שהברכה שברך בתחילת היום, חלה על כל ההפרשות. ואולם אם טעה ודיבר, אינו חוזר לברך, שספק ברכות להקל. אך אם עשה הפסק גדול, וכגון שסיים את משמרת הבוקר והלך לביתו, וחזר שוב אחר הצהריים, צריך לחזור ולברך. (תתיז)


עיסת יהודי
עיסה של יהודי חייבת בחלה, אפילו לש אותה גוי. אבל עיסה של גוי פטורה מחלה, אפילו לש אותה יהודי. (תתכא)



סוגי עיסות החייבות והפטורות

מעשה אופה
נאמר בתורה (במדבר טו, יט): וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. ודרשו חז"ל מהפסוק (ויקרא כו, כו): וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד. שלא נקרא לחם אלא דוקא עיסה המיועדת לאפייה, שאז ראויה לבוא למצב של לחם, אבל עיסה המיועדת לטיגון בשמן או לבישול במים, הריהן פטורות מחלה. (סימן שכט סעיף א)

בלילה עבה
גם עיסה שבלילתה עבה, אם מטגנים אותה, כסופגניות, ג'חנון, מלווח, ביסלי, או מבשלים אותה כאטריות, הריהי פטורה מחלה. אולם אם אופה אפילו חלק קטן מהעיסה, חייבת העיסה בחלה. (סימן שכט סעיפים ג, ד. ה"ע ח"ה רכד. עיני יצחק ח"ה שא)
קוגל - הגם שאופים את הקוגל בתנור לאחר בישול האטריות, מכל מקום כיון שנעשה ראוי לאכילה כבר בבישול, פטור מחלה. (מנחת שלמה)


כֻּבַּאנֵה - [מאכל תימני והוא בלילה עבה שמניחים בכלי סגור, ונותנים בתנור ומתבשל מהאדים הרבים שבתוכו], יפריש חלה בלי ברכה. והטעם בזה, כי מסתבר יותר שהוא נחשב כמעשה בישול ולא כאפיה. (עיני יצחק רצאבי ח"ה שב)

עיסה שבלילתה עבה, ולש אותה על דעת לבשלה או לטגנה, ואחר כך חזר בו ואפה אותה, חייבת בחלה. ואם לש עיסה על דעת לאפות, וחזר בו לבשלה או לטגנה, גם כן חייבת בחלה, שכבר התחייבה משעת הלישה. (סימן שכט סעיף ג)


בלילה רכה
בלילה רכה שאפה בתנור או במחבת בלי שמן, חייבת בחלה. לכן, עוגות המצויות כיום הנקראות 'עוגות הבית' או 'טורט' או 'לקח', שבלילתן רכה מאוד, חייבות בחלה. (סימן שכט סעיף ב)

בלילה רכה, שלאחר האפיה עדיין העיסה דקה מאוד כמו 'בלינצ'ס', פטורה מחלה. והעושים 'לְחוֹח' [מאכל תימני עשוי נקבים נקבים למעלה], אם הוא דק מאוד, עד כ-3 מילימטר, פטור מחלה. אבל אם הוא עבה כ-8 מ"מ חייב בחלה. ומ-4 עד 7, יפריש בלי ברכה. (עיני יצחק רצאבי שב)


עיסה עם מי פירות
לכתחילה אין ללוש עיסה, אם אין בה אחד מהמשקים דלהלן: מים, יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב. והטעם בזה, מכיון שאין העיסה ראויה לקבל טומאה אלא דוקא אם נגעה במשקים הנ"ל, נמצא שהלש עיסה למשל במיץ תפוזים, אינה נטמאת וממילא החלה טהורה, והרי אסור לשרוף חלה טהורה. וגם לאוכלה אסור, כיון שכולנו טמאי מתים.


עיסה שנלושה באחד מהמשקים דלהלן: יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, אפילו בלי שום תערובת מים, חייבת בחלה עם ברכה. אולם אם עבר ולש אותה בביצים או במי פירות בלי מים כלל, יפריש חלה בלי ברכה, ולא ישרפה אלא יעטוף אותה ויניחה בצד עד שתתקלקל. אך אם עירב בה אפילו מעט מים, יפריש חלה עם ברכה. [ועל כל פנים, בזמנינו רוב ככל הקמח מחיטים שהשרו אותם במים קודם לכן, וכבר הוכשרו לקבל טומאה, לבד מחיטים המיועדים לאפיית מצות שאותם לא שורים במים]. (ה"ע ה רכה. תתכ)

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏