שמיטה- "מכירת הקרקעות לגוי"

"מכירת הקרקעות לגוי בשביעית"בכל ערב שנת השמיטה, מבצעים הרבנים הראשיים לישראל "מכירת קרקעות" המשמעות של זה לגבינו מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: חקלאי שמוכר את שדהו לגוי, דין גינה משותפת בבניין מגורים, תשלום ארנונה בשמיטה, מעשה עם הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, "בעיות הנמצאות בהיתר המכירה", מעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל

מכירת הקרקעות לגוי

"גיבורי כח עושי דברו"
כל אדם ירא שמים שברשותו קרקע, צריך לשמוח ולעלוז לקראת שנת השמיטה, שבה הוא זוכה לקיים את ציווי ה' יתברך שלא לעבוד בקרקע למשך שנה שלימה, מלבד מלאכות מסוימות שהתירום חז"ל לטובת האילן שלא ינזק.

מסופר על גדולי ישראל שהיו מתאווים לעלות לארץ ישראל, כדי לקיים את מצוות הארץ, ואדם שזוכה שכבר יש לו קרקע בארץ ישראל, ויש לו הזדמנות פז, פעם בשבע שנים לקיים מצווה כה חשובה ונדירה - בוודאי שלא נאה ולא יאה לחפש דרך כלשהי להיפטר מהמצווה, ועל כן ישתדל בעוז ותעצומות, ויכבוש את יצרו להצטרף למעגל הגדול של החקלאים שומרי השמיטה כדת וכדין, אשר מעלתם גדולה עד מאוד שעליהם דרשו חז"ל (תהלים קג): גיבורי כח עושי דברו, לשמוע בקול דברו. 

ומצווה רבה לעודד ולחזק ולהרבות חקלאים כאלו, מקדשי שם שמים, אהובים למעלה ונחמדים למטה. אשריהם בעולם הזה, וטוב להם לעולם הבא. ובפרט שרובם יושבים ועוסקים בתורה בשנה זו, שזו אחת ממטרות התורה בציווי השמיטה, כמבואר בדברי הספורנו, הגאון החיד"א ועוד.


בכל ערב שנת השמיטה, מבצעים הרבנים הראשיים לישראל "מכירת קרקעות", דהיינו, שמוכרים קרקעות של יהודים - לגוי, כדי להפקיע את קדושת הארץ שיש בקרקע של היהודי, ובמכירה זו בעל השדה מפקיע את עצמו ממצות השמיטה. 
מכירה זו באה אך ורק כדי להציל אלפי חקלאים שרובם עדיין לא זכו לשמור את התורה והמצוות כדת וכדין, והם יעבדו באדמה בשנת השמיטה באיסור ודאי, אזי כדי להצילם מעוון כה חמור, לוקחת מהם הרבנות הראשית ייפוי כח, ומוכרת את שדותיהם לגוי, כדי שעל ידי זה תהיה עבודתם בהיתר ולא באיסור.

ועל כל פנים, יש לנו שומרי השמיטה לדון לכף זכות את בעלי השדות האלו, כי לרובם לא קל להשבית את השדה שנה שלימה, כי פרנסתם תלויה בזה. 
גם כי רוב הייצור נועד ליצוא לחוץ לארץ, ואם ישבתו בשביעית, נמצא שהפירות קדושים בקדושת שביעית ואין להוציאם לחוץ לארץ. [וכבר אמרו חז"ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו]. 
ומה עוד שחקלאים רבים מחוסר ידיעתם, אינם מקפידים על קיום ההלכות כדת וכדין, ונמצא שנכשלים באיסורי עבודה בקרקע בשביעית, ומחמת דאגות אלו תקנו מגדולי הרבנים בדורות האחרונים למכור את השדות לגוי, ועל ידי זה אין קדושת שביעית נוהגת בפירות, ומותר להוציאם לחוץ לארץ, ואין צריך להיזהר שלא לסחור בפירות, ושלא להפסידם וכו'. 

ומכל מקום אותם המוכרים שדותיהם לגויים, צריכים להתאמץ בכל עוז, לשכור פועלים גויים שיעבדו הם בשדה, ולפחות את עיקר העבודות [זריעה, קצירה, בצירה, זמירה וחרישה], ואם התאמצו ולא השיגו פועלים גויים כלל, המקילים לעבוד, יש להם על מה לסמוך.



חקלאי שמוכר את שדהו לגוי, אין לו לבצע את המכירה לבדו עם הגוי, אלא אך ורק באמצעות הרבנות הראשית לישראל, כי רבו מאוד פרטי ודיני המכירה ונוסח השטר, ואין לאדם לסמוך על עצמו כלל וכלל.

חקלאים המוכרים את שדותיהם, טוב שישיירו איזו חלקת קרקע קטנה שאותה לא ימכרו, ובחלקה זו ישמרו על דיני השביעית כדת וכדין. (שמחה לאי"ש, הגרש"י זוין. תרכד)


גינה משותפת
הגר בבניין משותף עם שכנים שאינם שומרי תורה ומצוות, ומשתתפים בתשלום על הוצאות החזקת הבנין, כחשמל, ניקיון, עבודות גינה וכיוצא - אם אין הדיירים מוכנים להפסיק את עבודות הגינה בשנת השמיטה, כבר ביארנו לעיל שעליו לומר בעת התשלום לוועד הבית, שהתשלום שלו הוא עבור ההוצאות המותרות בלבד. אולם טוב שגם יבקש מוועד הבית יפוי כח בלתי חוזר, וימסור זאת לרבנות, כדי שימכרו את הגינה לגוי, ובזה ירויח להציל את שכניו שלא יעברו איסור בעבודות הקרקע בשביעית. (שח)


ארנונה בשנת שביעית
מן הראוי הוא שבכל עיר ועיר, ישתדל רב העיר להשפיע על הנהלת העירייה שישמרו את השמיטה כדת וכדין, ויורה להם כיצד לנהוג בכל העצים וגינות העיר, על פי ההלכה [מה שלצערנו לא מצוי ולא שייך כל כך, לבד מהערים החרדיות כאלעד, ביתר עילית, וכיוצא]. 
אך אם נתקל הרב בסירוב מוחלט, ימכור להם את כל הקרקעות לגוי באמצעות הרבנות הראשית לישראל, כדי להצילם מאיסורים, וכאמור לעיל. 
ואולם תושבים הגרים במקומות שאין העירייה מוכרת את הקרקעות לגוי, וממשיכים הפועלים לעבוד שם כרגיל, אזי בעת תשלום הארנונה, יאמרו התושבים שאין בכוונתם לשלם עבור עבודות האדמה האסורות, אלא רק עבור עבודות האדמה המותרות, ושאר ההוצאות השוטפות.


לקיים מצות השמיטה
לכתחילה יקנה פירות שנשמרו בדיני השמיטה, ויאכלם בקדושת שביעית כפרטי ההלכות המבוארים לעיל, שבזה מרויח הוא לקיים את דיני השמיטה, ומקיים גם מצוה באכילתם [לרמב"ן]. לא כן, כשקונה פירות מקרקע שנמכרה לגוי, אין הפירות קדושים בקדושת שביעית, ואינו מקיים בהם מצות שמיטה. (הרדב"ז, מרן השלחן ערוך, מהרשד"ם, מהר"ם גלאנטי, החיד"א, ועוד. תקצא, תרלה)

יש להבהיר כי גם לדברי האוסרים את מכירת הקרקעות לגוי - עדיין אין איסור לקנות את הפירות שגדלו בקרקעות אלו, כי הלוא אפילו יהודי שלא מכר את שדהו כלל ועבד באיסור ודאי בשמיטה, פירותיו אינם נאסרים באכילה, וכדלעיל. הרמב"ם, החינוך, מהר"י קורקוס, ורוב הראשונים, כסף משנה, פאת השלחן, ערוך השלחן, חזון איש, אור לציון, הגרשז"א ועוד.

הדר במקום שאין להשיג פירות אלא של היתר מכירה, מן הדין רשאי לקנותם ולאוכלם. והוא הדין אם הפירות שבשדות הגויים עולים יקר יותר, רשאי לקנות מפירות היתר מכירה. וכל שכן כשפירות של 'אוצר בית דין', עולים יקר יותר, שלא יקנה מהם, כיון שהמוכר נכשל באיסור סחורה בפירות שביעית. (הגרש"ז אוירבך כדלהלן, ושיבלחטו"א מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א)


כתב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מד) וזה תמצית דבריו:

גם המחמירים שאינם רוצים לסמוך על היתר המכירה, מכל מקום לפי מה שנוהגים כהכרעת האחרונים להקל בדין משומר ונעבד בשביעית, כיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, וגם החזון איש כתב, שבדיעבד אין הפירות נאסרים ומותרים באכילה, לפיכך נראה שמותר גם למחמירים, לקנות מחנוונים שסומכים על היתר המכירה, ושוקלים ומודדים ועושים סחורה בפירות שביעית של החקלאים שהשתמשו בהיתר המכירה, ואין הלוקח מהם צריך לחשוש משום לפני עיור או שהוא מוסר דמי שביעית לעם הארץ. 

שהרי גם המחמירים הללו אינם מחזיקים הדבר לאיסור ודאי, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים היתר כדברי המקילים בהיתר המכירה, הלכך אין שום איסור לקנות פירות שביעית מהחנוונים ומוכרי ירקות הסומכים על היתר המכירה, שמאחר שכלל גדול בידינו (עבודה זרה ז ע"א) שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ושביעית בזמן הזה מדרבנן, אפילו אם יהא האוסר צווח ככרוכיא שהדבר אסור, ושהמתיר אינו אלא טועה, מכל מקום כיון שהמתיר גם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה, אף אם ישאל איש את האוסר כיצד ינהג, מסתבר שעליו לומר על פי הכלל שכיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, הלך אחר המיקל. 
ואין לחוש לקנותם מן הנוהגים היתר בדבר. ע"כ. (יבי"א ח"י יו"ד סימן מב אות י. תריז)


מעשה עם הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל
מעשה שהיה בישיבת פורת יוסף לפני כארבעים שנה, שבתחילה לא סמכו על היתר המכירה והיו קונים פירות וירקות שלא מהיתר מכירה. מנהל הישיבה בזמנו כששמע על כך, ביקש ממרן הראשון לציון הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א שיגיע לביתו של ראש הישיבה הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל, וינמק בפניו את נימוקי ההיתר על מנת שיאכלו להשתמש בהיתר זה בישיבה, כי היה דוחק גדול והמחירים של פירות השמיטה היו יקרים. 

וגם הסחורה של השמיטה, הייתה סחורה גרועה, והדבר גרם למיעוט אוכל לבחורי הישיבה. 
מרן הגיע לביתו של ראש הישיבה ובמשך שעה ארוכה הרצה בפניו את טענות המתירים והאוסרים. ראש הישיבה האזין בקשב רב לדבריו, והורה למנהל שיכול הוא לקנות פירות וירקות מהיתר המכירה, ויפרסם שכל הרוצה להחמיר על עצמו, תבוא עליו ברכה, אבל בני הישיבה יכולים לסמוך על ההיתר. וביקש ראש הישיבה ממרן שיבוא וימסור שיעור בישיבה ויבאר ללומדים את נימוקי ההיתר. ולאחר מכן ליוה את מרן עד לרחוב, ושמח מאוד על הדברים. ואכן כך הנהיגו בזמנו בישיבה לאכול מפירות וירקות של היתר המכירה. 

לאחר מכן הגיעו כמה תלמידי חכמים לביתו של ראש הישיבה, והתמרמרו על ההחלטה לסמוך על ההיתר. ואמר להם ראש הישיבה שאכן להם יעשו שלחן לבד ממאכלים שלא מהיתר המכירה. וכן סיפר הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א כי בזמנו היו אוכלים בישיבה מפירות של היתר המכירה, והיו סועדים בישיבה גדולי המקובלים שבדור הקודם, וכן רבנים ואברכים חשובים וכולם אכלו. והיה טור אחד שבו הסבו האברכים שהחמירו על עצמם. 

וכן סיפרו לנו כמה וכמה מגידי אמת מהאברכים שלמדו בזמנו בישיבה, והדברים מפורסמים וידועים לכל מי שלמד בישיבת פורת יוסף באותה תקופה. (תרטו)

אדם שמחמיר שלא לאכול מפירות של היתר מכירה, ולעת עתה רואה שהפירות האחרים עולים יקר יותר, ורוצה להקל ולקנות מפירות של היתר מכירה, יעשה התרה על מנהגו הקודם, ורשאי יהיה לאכול מפירות אלו. ומכל מקום אם התארח אצל חברו והביא לו מפירות של היתר מכירה, רשאי יהיה לאכול מפירות אלו, ובפרט כשיש חשש שיפגע בעל הבית המארח, ואין צריך התרה, כיון שאין בדעתו להפסיק ממנהגו הטוב באופן קבוע אלא חד פעמי. (מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א. תכט, תרכח)


השתלשלות העניינים
לפני כמאה וחמישים שנה בשנת תר"כ, קם ישוב חקלאי קטן במושבה מוצא -  במערב ירושלים, ובשנת תרל"ח קם ישוב חדש בשם "פתח תקוה" - אם המושבות. מניחי היסודות בישובים אלו, היו מאנשי ירושלים, אנשים יראי שמים שומרי תורה ומצוות, ושמרו את השמיטה כהלכתה. המושבה פתח תקוה גדלה והתרחבה, ובמשך השנים קמו עוד מושבות חדשות: ראשון לציון (תרמ"ב), עקרון, נס ציונה, ראש פינה (תרמ"ג), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד) ועוד.

לקראת שנת השמיטה תרמ"ט, עוררו חלק מהחקלאים את בעיית קיום המושבות אם ישבתו שביתה מוחלטת בעבודות האדמה בשנה זו. ראשי החקלאים ופקידי הברון רוטשילד [הנדיב הידוע, שחלק נכבד מהמושבות היו מיסודו ותמיכתו], פנו אל גדולי הרבנים בארץ ובחוץ לארץ בדבר אפשרות להמשך העבודה החקלאית, והיתר שיווק התוצרת גם בשנת השמיטה, היות ולדעתם נשקפת סכנה לעצם קיומן של המושבות בראשית דרכן, מקיום השמיטה כהלכתה.

באשר לבקשתם, בשנת תרמ"ח ערב שנת השמיטה, נועדו בעיר וורשה הרבנים הגאונים רבי יהושע טרונק מקוטנא מחבר שו"ת ישועות מלכו, ורבי שמואל זנויל קלפפיש ראש מורי הצדק בוילנא, ורבי שמואל מוהליבר גאב"ד ביאליסטוק, והתירו למכור את השדות והכרמים לגוי. ועל היתר זה הסכים גם כן הגאון המפורסם רבי יצחק אלחנן מקובנא. לעומתם, הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, והגאון רבי שמואל סלאנט, פרסמו בירושלים גילוי דעת שאין היתר לחרוש ולזרוע באדמות, מלבד עבודות שהם לקיום האילנות שמותרות הן בשמיטה, כמבואר לעיל. מכיון שרבי יצחק אלחנן הִתְנה ששטר המכירה יערך על ידי בית הדין שבירושלים ובהסכמתו, וראשי בית הדין של האשכנזים בירושלים התנגדו להיתר, פנו בני המושבות לגדולי חכמי הספרדים שהיו אז בירושלים, הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר מחבר שו"ת שמחה לאי"ש, והראשון לציון רבי מאיר פאניז'ל, שהתירו את המכירה, וערכו את חוזי המכירה לבעלי המשקים.

לקראת שנת השמיטה הבאה תרנ"ו, גדל הישוב החקלאי והתרחב עוד, ושיערו הרבנים שרוב החקלאים לא יעמדו בניסיון, וימשיכו לעבוד באדמות גם בלי היתר המכירה, לכך גם הרבנים שהתנגדו בשמיטה הקודמת למכירה, הסכימו להיתר המכירה באותה שנה, והצטרפו להיתר הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, והגאון רבי שמואל סלאנט בהשתדלותו של הגאון רבי נפתלי הרץ הלוי רבה של יפו.

לקראת שנת השמיטה הבאה תרס"ג, פנה שוב הגאון רבי נפתלי הרץ הלוי אל גדולי ירושלים לחדש את ההיתר, כיון שלא השתנה המצב לטובה. כרבה של ירושלים בפועל, כיהן אז הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים [האדר"ת], עקב זקנתו המופלגת של הגאון רבי שמואל סלנט. ועל דעתו של רבי שמואל סלנט השיב הגאון האדר"ת, כי הגאון רבי יהושע ליב דיסקין שהסכים להתיר בשמיטה הקודמת תרנ"ו, [נפטר בשנת תרנ"ח] ראוי לסמוך עליו גם בשמיטה זו. אך בינתיים נפטר הגאון רבי נפתלי הרץ הלוי, והטיפול בהיתר המכירה עבר לחתנו ממלא מקומו הגאון רבי יוסף צבי הלוי, ואכן ערך הוא את חוזה היתר המכירה.

לקראת שנת השמיטה הבאה תר"ע, התקיימה שוב אסיפה של רבני ירושלים, בה השתתף גם הגאון רבי שמואל סלאנט, שהיה כבר בסוף ימיו [נפטר כ"ט באב באותה שנה], ופרסמו שלא למכור את הקרקעות לגויים. לעומתם היו כמה רבנים שהסכימו עדיין על ההיתר, ומהם הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, וכך נערכו חוזי מכירת הקרקעות לקראת שנות השמיטה הבאות תרע"ז, תרפ"ד, תרצ"א. ומשם והלאה המשיכו כל הרבנים הראשיים לישראל, למכור בכל ערב שנת השמיטה את הקרקעות לגויים, כדי להציל את כל אותם מאות ואלפים חקלאים, שבודאי יעבדו בקרקע בשנת השמיטה גם בלי היתר מכירה. וכמו שכתב הגאון מקוטנא וז"ל: "על ידי פחזותם של הרבנים האוסרים, יצאה מכשלה גדולה שיעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם אף בלי היתר המכירה". עכ"ד. וגם הציבור הרחב, לצערנו אינו יודע להיזהר כראוי לאכול את הפירות בקדושת שביעית כדת וכדין, וכבר כתבו התוספות (סוכה לט ע"א), "ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית, שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית". וגם מאות חקלאים - זו פרנסתם היחידה, ואין להם כל אפשרות אחרת, לאכול לחם חוקם ולפרנס את בני ביתם. לכך עדיין נוטלים על שכמם הרבנים הראשיים את עול המכירה, למען הציל רבים מעוון, וכאמור.

נמצא שהיתר המכירה מתבסס על פי כמה מגדולי הרבנים, ומהם: הראש"ל רבי יעקב שאול אלישר בשו"ת שמחה לאי"ש, הראש"ל רבי מאיר פאניז'ל, הגאון רבי יצחק אלחנן, הגאון רבי יהושע מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו, הג"ר שמואל קלפפיש. מהר"ש מוהליבר גאב"ד ביאליסטוק, הגאון האדר"ת [רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים], הג"ר נפתלי הרץ הלוי, הגאון האבני נזר, הגאון רבי יהושע לאנג אב"ד סטוויסק, הגאון רבי יוסף ענגיל, רבי חיים אלעזר וואקס גאב"ד קאליש, רבי מרדכי אלישברג גאב"ד בויסק, הגאון מהר"ם רוביו אב"ד חברון, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הגאון רבי צבי פסח פראנק, הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי, הגאון רבי אהרון קוטלר, ועוד. (ה"ה קכו. ועיין יבי"א ח"י יורה דעה מסימן לז עד סימן מג, וחלק ח חושן משפט סימן ב)


ולהלן נביא כמה "בעיות הנמצאות בהיתר המכירה":

א. שביעית בזמן הזה.
ראשית, יש לדעת שלדעת כמה מהראשונים אין שביעית נוהגת בזמן הזה כלל לא מהתורה ולא מדברי חכמים, ומהם: בעל הלכות גדולות, רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, רבנו יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן), רבנו זרחיה הלוי בעל המאור, היראים, העיטור, התרומות, הריטב"א, וכתב המאירי: שהדבר מוכרח שאיסור עבודת הקרקע בשביעית בזמן הזה בטל, ואינו אלא ממדת חסידות לזכר בעלמא.

אך לעומתם דעת רוב הראשונים ששביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ומהם: רש"י, רבנו תם, הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, הר"ן, רבנו שמשון, ההשלמה, סמ"ג, סמ"ק, נמוקי יוסף, החינוך, מהר"י קורקוס, הטור, ועוד. ומגדולי האחרונים: מהרי"ט, מהרלנ"ח, המבי"ט, מהרשד"ם, ועל צבאם מרן רבנו יוסף קארו בבית יוסף יורה דעה סימן שלא, ובשו"ת אבקת רוכל ועוד. וכן פוסקים אנו להלכה כדעת רוב הראשונים ומרן השלחן ערוך ששביעית בזמן הזה מדרבנן. והנפקא מינה אם שביעית מדרבנן או מהתורה, שבדבר שבו אנו מסופקים, נפסוק להקל, כמבואר בגמרא עבודה זרה (ז ע"א). (יבי"א ח"י יו"ד סימן לז)


ב. הערמה במכירת הקרקעות.
לכאורה יש בעיה במכירה, כי אין זה אלא הערמה, שהרי אין דעתם של בעלי השדות למכור את קרקעותיהם בלב שלם לגוי. אלא דהנה בתרומת הדשן כתב, מי שיש בידו חמץ סמוך לפסח וקשה לו לבערו ונותנו לגוי במתנה גמורה, והישראל מכירו לאותו גוי ויודע בו שלא יגע בחמץ כלל, אלא ישמרהו עד לאחר הפסח ויחזירהו לו, יראה שמותר, רק שיתנהו לגוי ללא שום תנאי. 
וכתב עליו הבית יוסף, אף שאין לך הערמה גדולה מזו, התירו חז"ל, שסוף סוף נעשה הקנין כדת וכדין. ובאר החתם סופר, שהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק, כיון שהוא מוכר מכירה גמורה מהקניינים שהגוי קונה בהם. ואע"פ ששניהם יודעים בליבם שהחמץ יחזור לישראל לאחר הפסח, וגם אין בדעת הגוי לקנותו ממש, מכל מקום דברים שבלב אינם דברים. 
ורשאי הישראל לומר לו בפירוש, שאם ירצה לחזור ולמוכרו לו שוב לאחר הפסח, קרוב לודאי שיקחהו ממנו במחירו, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל, והמערער על זה ראוי לגערה, כן נראה לי ברור בעזה"י. עכת"ד החתם סופר. ואם כך הוא בחמץ שאיסורו מן התורה, קל וחומר בעבודות הקרקע בשמיטה שהיא מדרבנן. וכנהוג בכל המקומות למכור את אוזן הבהמות הטהורות לגוי, כדי להינצל מבעיית הבכורות, שאסרה אותם התורה בהנאה, כיון שמן הדין מותר להערים אפילו באיסור מן התורה, וכמבואר ברמב"ם בכמה מקומות, וכן פסקו רבים מהאחרונים ומהם: הגאון מליסא, זית רענן, הגאון מפלאצק בספרו מגן האלף, הפרי מגדים, בנין עולם, רבי ירוחם פישל פירלא בחיבורו על ספר המצוות לרס"ג, ברכת יוסף לנדא, צמח צדק, מהרש"ם, בית שלמה, מתת ידו, הגאון הנודע ביהודה בספרו תשובה מאהבה, ועוד. 

וכתב בשו"ת עטרת חכמים: שכן המנהג פשוט למכור לגוי קודם הפסח את הבהמות עם החמץ שדרכן לאכול במשך כל ימות השנה, והגוי מאכילן חמץ כל ימי הפסח, ואחר הפסח חוזר הישראל ולוקח אותם מן הנכרי. 
ולא חוששים להערמה, מאחר שמחמת האיסור גמר בדעתו להקנות. ואפילו אם לב המוכר פונה למחשבה לא נכונה, אין זה אלא דברים שבלב שאינם דברים לבטל המעשה של המכירה על ידי הקניינים כדת. ועינינו הרואות שכבר פשט ההיתר בכל מדינת פולין זה יותר ממאתיים שנה, על פי הוראת גאוני עולם שמימיהם אנו שותים יום יום, ואין כאן נדנוד איסור כלל ועיקר. עכ"ד. (יבי"א ח"י יו"ד סימן לח)


ג. לא תחנם.
ישנה עוד בעיה, שהרי נאמר בתורה 'לא תחנם', ודרשו חז"ל (עבודה זרה כ ע"א) לא תתן להם חניה בקרקע, דהיינו שאסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל, ואם כן היאך הרבנים הראשיים מוכרים את הקרקעות לגוי? והנה מרן גאון ירושלים [ראב"ד לפני כמאתיים שנה] הראשון לציון רבנו מיוחס בכר שמואל בספרו מזבח אדמה כתב, ראינו לגדולי ישראל מורנו הרב מוהרש"א ומהרמ"ם ועוד כמה וכמה גדולים, שמכרו חצרותיהם ובתיהם לגויים, והיינו משום שהאיסור הוא דוקא שלא למכור לגויים עובדי עבודה זרה, אבל לישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה, מותר. [כמו שכתבו הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז שישמעאלים אינם עובדי עובדה זרה, ושכן הורו כל הגאונים, תוספות רי"ד, הרשב"א, הטור, מהריק"ש, הרדב"ז, בית יוסף יו"ד קכג, קכד ועוד. הרמ"א יו"ד קמו ס"ה, ש"ך יו"ד קכד ס"ק יב, ט"ז שם, שו"ת הרא"ם, הראנ"ח, עין יצחק, דברי יציב ועוד] ובאמת שכן מוכח מהרמב"ם, התוספות, הראב"ד, הרשב"א, והמאירי. והסכימו לחילוק זה כמה מהפוסקים האחרונים, ומהם: הגאון רבי יצחק אלחנן, הגאון רבי אליהו קלצקין בשו"ת אמרי שפר, הגאון רבי ראובן רבו של רבי אברהם אלקלעי בעל זכור לאברהם, הגאון הרב קוק, הגאון רבי שאול ישראלי [חבר ביה"ד הגדול לערעורים], הגאון הרב פראנק ועוד. וגם במכירת הקרקעות בשמיטה, מקפידים הרבנים הראשיים למכור דווקא לגוי ישמעאלי שאין בזה איסור לא תחנם.

ובאמת שעוד ישוב יש לבעיה הנ"ל, כמו שכתב הגאון רבי יהושע מקוטנא, שלא אסרה תורה למכור קרקע לגוי כאשר כל המטרה היא לטובת היהודי, וחילוק זה מוכח גם מכמה ראשונים הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, כפתור ופרח, ועוד. וכן דעת מרן החיד"א, פתח הדביר, תורת יהונתן, הגאון מהר"ם רוביו אב"ד חברון, הגאון האדר"ת, הגאון רבי משה חסקין בספרו כלכלת שביעית, הגאון רבי יהושע לאנג אב"ד סטוויסק, הרב פראנק ועוד. ומעתה, מאחר וכל מכירת הקרקעות בשמיטה נעשית לטובת ישראל, אין כאן איסור לא תחנם. (יבי"א ח"י יו"ד סימן מא)


ד. אם יש קדושת שביעית בקרקע של גוי.
ישנה בעיה שהרי לכאורה גם אם מוכרים את הקרקעות לגוי, עדיין הפירות קדושים בקדושת שביעית, כיון שאין כח לגוי להפקיע את הקדושה שבקרקע, ואם כן מה הרווחנו במכירה, הלוא עדיין יצטרכו לשמור על קדושת הפירות, ועדין יהיה אסור לישראל לעבוד בקרקע. 

אך יש להבין, כי דעת כמה וכמה ראשונים שיש כח לגוי להפקיע קדושת הקרקע כל עוד שהיא ברשותו, וכן דעת רש"י, הערוך, רבנו חננאל, הרמב"ם, התרומה, רשב"ם, המאירי, ועוד. ומרן רבנו יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל (סימן כד) פלפל בזה, וסיים: הראיות שהביאו מהר"ש סיריליאו והמבי"ט לחייב בביעור את פירות הגוי של שביעית, כולם יש לדחותם ואדרבה יש ראיות לפטור, ומאחר שהמנהג פשוט להתיר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג דין ביעור בשביעית, וכו'. אך המבי"ט כתב שוב לקיים את דבריו הראשונים, וכתב עליו מרן באבקת רוכל (סימן כה): אמר יוסף קארו, אחר שכתב החכם ה"ר משה מטראני [המבי"ט] האגרת הזאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו, ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר השנים. נאם הצעיר יוסף קארו. ע"כ. 

נמצא שלדעת מרן אין בהם קדושת שביעית כלל, ולכן חייבים בתרומות ומעשרות אם גמר מלאכת הפרי היה ביד ישראל כמו בשאר השנים. וכן פסקו רבים מהאחרונים ומהם: הרדב"ז בתשובה, הרמ"א, מהר"ם גלאנטי, מהר"ם בן חביב, מהריט"ץ, מהרשד"ם, הלבוש, הפרישה, המהריק"ש, הגר"א, מרן החיד"א, פרי האדמה, הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר, הראשון לציון רבי מאיר פאניז'ל, הנצי"ב, בית יצחק שמעלקיס, פאת השלחן, אחיעזר, רבי שמואל סלאנט, הגאון מקוטנא, מהר"ם גימפל, רבי יצחק אלחנן, מהר"ש מוהליבר, הגאון רבי משה חסקין, רבי אליהו מני, ציץ הקודש, הגרי"מ טוקצינסקי, הגאון האבני נזר, הגרא"י קוק, הגאון רבי דוד מקרלין, ישכיל עבדי, רבי ישראל זאב מינצברג, הרב פראנק, הגאון רבי יעקב ישראל פישר, ועוד. (יבי"א ח"י יו"ד סימן מב)


ה. וציותי את ברכתי.
לכאורה יש להעיר היאך מקילים גם בגלל שעת הדחק לפרנסת החקלאים, הלוא מפורש בתורה: (ויקרא כה) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. ע"כ. אם כן מה הדאגה, הלוא התורה מבטיחה שיהיה שפע טובה וברכה ולא יחסר כל?!. 

אלא שכבר כתב הסמ"ע (חושן משפט סימן סז סק"א), שמה שהבטיחה התורה זה דוקא בשנים שדיני השמיטה נוהגים מן התורה, אבל בזמנינו שהשמיטה מדרבנן, לא הבטיחה התורה, וכן מוכח מהתוספות בגיטין (לו ע"ב). וכן כתב הגאון רבי יוסף ענגיל, וזה תמצית דבריו: 

בהיות ובתורה נברא העולם, לכן מה שמפורש בתורה ממילא הוא חוק בטבע הבריאה שהיתה כולה רק בתורה הקדושה, אולם לא הבטיח הכתוב אלא רק על זמן שהשביעית נוהגת מן התורה ויש קדושה בארץ, מה שאין כן עתה שהוא רק זכר לשביעית, אין עוד הבטחה מפורשת מן התורה, וכשם שהארץ התקטנה, ופסקה ברכת הארץ אחר החורבן, ולכן אם נאמר שיסמכו עתה על זה, נחשב סמיכה על הנס, והלכה פסוקה שלא סומכים על הנס. ע"כ. 

גם החזון איש כתב, ואפשר שיגרום החטא לקפח את הברכה, וגם הברכה אינה אלא לכלל ישראל, אבל היחיד יוכל ללקות. ולכן הניחו חז"ל כמה כרכים שלא קדשום, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא סמכו על הבטחת הברכה בשישית, אלא שראו שגברה עניות בישראל ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה, להימנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הגרא"י קוק. (יבי"א ח"י יו"ד סימן לט אות ד)


מעשה עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל

מעשה שהיה בחודש ניסן התשנ"ג [ערב שנת השמיטה], כשנבחרו הרבנים הראשיים לישראל, הגאון הרב אליהו בקשי דורון שליט"א והגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, ביקרו אצל כמה מגדולי ישראל, ומהם אצל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. 
בגמר השיחה, אמר להם הרב זצ"ל: "שנה הבאה היא שנת השמיטה, אבקש מכם תעמדו על היתר המכירה, למען הצלת הכלל של אותם חקלאים שיעבדו בקרקעות גם בלי היתר המכירה".


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏