שמיטה- "ביעור פירות שביעית"

"דיני ביעור פירות שביעית" מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: המקור מן התורה לביעור פירות שביעית, "כיצד מבערים פירות שביעית?", "מאיזו כמות מבערים פירות שביעית?", דין כבושים ושימורים שהגיע זמן ביעורם. זמן הביעור של פירות שביעית, זמן ביעור היין, זמן ביעור האתרוג, דין ספק זמן הביעור, דין פירות שביעית שהכין מהם מרקחת, מה הדין אם עבר ולא הפקיר, ביעור הכסף, פירות של אוצר בית דין.

ביעור פירות שביעית

המקור מן התורה
נאמר בתורה (ויקרא כה ו ז): וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. ודרשו חז"ל: כל זמן שהפרי עדיין בעונתו והחיה אוכלת ממין זה בשדה, אז תאכיל לבהמתך בבית, וגם אתה רשאי לאכול מזה. אך כאשר הסתיימה עונת הפרי ואין החיה בשדה אוכלת ממנו, או אז אל תאכיל לבהמתך בבית, וגם אתה אל תאכל מזה. (תסג)

למשל: גדֵל בחצר ביתו עץ של תפוזים. בשנת השמיטה חנטו הפירות [ונעשו קדושים בקדושת שביעית], ובשנה השמינית בתחילת החורף כבר נעשו בשלים וראויים לאכילה. במשך החורף יכול הוא לקחת מהפירות ולאוכלם בקדושת שביעית, ויחד עם זאת כמובן מפקיר הוא את הפירות, וכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת מהתפוזים. אולם בסוף החורף, כאשר תמה עונת התפוזים, וכבר אין תפוזים על העצים, אסור לאף אדם להשאיר לעצמו מתפוזים אלו בביתו, אלא עליו לבערם. [ואמנם רשאי לשייר לעצמו כמות מועטת של ג' סעודות כדלהלן].


כיצד מבערים?
אין צריך לבער את הפירות ממש, אלא די להפקיר את הפירות, שכל הרוצה לקחת יבוא ויקח. וכיצד מפקיר? קורא לשלשה מחבריו, ואומר להם: "אחינו בני ישראל, כל מי שצריך ליטול, יבוא ויטול". ואם לא לקחו את הפירות, רשאי לקחתם ולאוכלם. וטוב להוציא את הפירות לפתח ביתו, אך מן הדין אינו חייב להוציאם ודי בזה שמודיע שמפקיר. תוספות, הרמב"ן, הסמ"ג, היראים, רבנו שמשון, הרא"ש, הרי"ד, רבנו פרץ, הר"ן, רבנו דוד בונפיד, מהר"ם בן חביב, מהרי"ט, מרן רבנו יוסף קארו, ועוד. (מאור ישראל חלק ב עמוד קד. תעד, תפ)


מאיזו כמות?
כאשר מפקיר, משייר לעצמו כמות של שלוש סעודות, והיינו שישער כמה אוכלים הוא ובני ביתו מפרי זה בשלוש סעודות, למשל: כמה תפוזים צריכים הוא ובני ביתו לקינוח בסוף הסעודה. וכמו כן, אם הוא רגיל לשתות יין בסעודה, ישער לפי רגילותו. ואם אינו רגיל, ישייר לעצמו כמות של שלוש רביעיות [כ-250 מ"ל]. נמצא שאם אין לו אלא כמות של ג' סעודות, אינו צריך להפקיר כלל. (דרך אמונה)

כבושים. שימורים.
צנצנות של כבושים או קופסאות שימורים שפתח אותם, אף על פי שהגיע זמן ביעורם, אינו צריך להפקירם, שכיון שהתחילו לאכול מהם, בודאי יגמרום מחשש שמא יתקלקלו, ואם כן נמצא שהרי הם כמבוערים. (רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ו ובכסף משנה שם)
והוא הדין בתבשיל שיש בו מפירות שביעית, שאין צריך לבערו, כיון שאי אפשר להשהותו כל כך מחשש שמא יתקלקל. (דרך אמונה)


זמן הביעור
כל פרי יש לו את זמן הביעור שלו. ולכן יש לעקוב אחר פרסום הרבנות הראשית ובתי הדין צדק של זמני הביעור של כל הפירות והירקות.

ביעור היין - לכתחילה יפקיר את היין בערב פסח. ואם שכח, רשאי להפקירו עד שביעי של פסח. וכשמפקיר בערב פסח, רשאי לשייר לו ולבני ביתו שיעור של ארבע כוסות לליל הסדר, ולצורך יום טוב. (תעט, תפו)

ביעור האתרוג - אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית, יש להקפיד לאחר חג הסוכות שלא לזרקם, וטוב לבשלם ולעשותם מרקחת [ריבה], ולאוכלם בקדושה. וישתדלו לאכלם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, שזה זמן ביעורם. ואם נשאר לו מהאתרוגים, טוב שיפקירם. [שהרי יש אומרים שאין צריך להפקירם מאחר וכל השנה, יש אתרוג בעץ]. ומכל מקום אם יש לו רק שני אתרוגים, אינו חייב להפקירם, כיון שאין בהם שיעור של שלוש סעודות. (מנחת שלמה, משמרת השביעית)


ספק זמן הביעור - פירות שאינו יודע בברור אימתי זמן ביעורם, יפקירם מיד כשמתחיל להסתפק, ויאמר שבכוונתו להשאירם הפקר ואינו רוצה לזכות בהם, עד שיעבור זמן הביעור. (תעח)

אחר ההפקר - מן הדין אינו חייב לנהוג קדושה בפירות לאחר שהפקירם. כן פסקו רבנו שמשון, הרא"ש, המאירי ועוד. ועיין מנחת שלמה. (תפו)


מרקחת פירות
פירות שביעית שהכין מהם מרקחת עם פירות אחרים, למשל: שזיפים של שביעית שרקחם עם משמשים של שישית, צריך להפקיר את המרקחת בהגיע זמן ביעור השזיפים, ואפילו רוב המרקחת היא מהמשמשים. [ואפילו יש פי שישים במשמשים מהשזיפים, אינו בטל, כי כלל גדול בידינו "דבר שיש לו מתירים, אפילו באלף לא בטל", שכיון שאפשר לאוכלו בהיתר גמור על ידי הפקר, למה שיאכל על ידי ביטול ברוב המשמשים]. ואם שני סוגי הפירות הם של שביעית, ואין זמן ביעורם שווה, בהגיע זמן הביעור של הפרי שהוא הרוב, יפקיר. ואם שניהם מעורבים בכמות שווה, יפקיר בהגיע זמן הביעור של הפרי הראשון. (רמב"ם שמיטה פ"ז הכ"ב, ורדב"ז שם)


עבר ולא הפקיר
אם עבר זמן הביעור ולא הפקיר את הפירות, נאסרו הפירות באכילה לכל אדם, וחייב לבערם ממש ולאבדם, באופן שלא יגיעו לשום אדם. אולם אם לא הפקיר את הפירות מחמת אונס ושכחה, יפקירם מיד, ויהיו הפירות מותרים באכילה. (תעג)

פירות של שביעית שעבר ולא הפקירם, ובישלם עם מאכל אחר, נאסרה כל התערובת באכילה, ואם יש פי שישים במאכל ההיתר נגד האיסור, מותר לאכלם. אולם אם בישלם עם אותו מין של פירות, אפילו יהיה פי אלף מפירות ההיתר נגד האיסור, נאסרה כל התערובת. (ר"מ שמיטה פ"ז הכ"ב)


ביעור הכסף
כבר בארנו לעיל שהמוכר פירות שביעית בהיתר, קונה בו מאכל ונוהג בו בקדושת שביעית, ואם לא קנה מאכל עד זמן הביעור, יש להפקיר את המעות. למשל: המוכר יין וקיבל כסף, יש להפקיר את הכסף בערב פסח שהוא זמן ביעור היין. (תעו)

וכמו כן אם קנה בכסף זה מאכל, אלא שלא גמר את המאכל, חייב לבערו. למשל: מכר יין, ובכסף שקיבל קנה דבש. אם נשאר לו מהדבש עד ערב פסח, חייב לבערו.


פירות של אוצר בית דין
כל האמור לעיל שצריך להפקיר את הפירות, הוא דווקא בפירות שלקח משדה של הפקר אבל פירות שלקחם מ'אוצר בית דין', אין צריך להפקירם, בין שלקחם קודם זמן הביעור, בין שלקחם לאחר זמן הביעור. (רמב"ן ויקרא כה ז. כרם שלמה. תלה)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏