שמיטה- שנת היובל

שנת היובל. "מהי שנת היובל?" כפי המובא בחוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א: שילוח העבדים, חומרת מצות שילוח העבדים,נחלת הארץ: כיצד התבצעה החלוקה?,הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים!,הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים!, רמז לעבודת האדם בעולם הזה אשרי אדם שמנצל את זמנו לעסק התורה ולקיום המצוות ומעשים טובים, וכל המוסיף מוסיפים לו, אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד

שנת היובל

מהי שנת היובל?

נאמר בתורה (ויקרא כה ח-יא):
"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹות שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים... וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יושְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

אחת לחמישים שנה, כעבור שבע שמיטות, מגיעה שנת היובל. 
בשנה זו - מושבתת עבודת האדמה, והשדות מופקרים, כמו בשנות השמיטה. 
ובנוסף לכך, מתרחש בארץ ישראל מהפך של ממש: כל השדות והבתים שנמכרו במהלך ה- 50 שנה האחרונות, חוזרות לבעליהן הקודמים. 

וכמו כן כל העבדים משתחררים מאדוניהם ויוצאים לחופשי, כמבואר להלן בהרחבה.

בתחילת השנה, היו הסנהדרין [חכמי בית הדין הגדול] מתקבצים כדי לקדש את השנה, והיו מברכים "לקדש שנים". אח"כ היו הסנהדרין תוקעים בשופר, וכן כל אחד ואחד מעם ישראל תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ. (החינוך מצווה של"ב)

מראש השנה עד יום הכיפורים, עדיין לא היו העבדים נפטרים לבתיהם, אך גם לא משתעבדים לאדוניהם. אלא אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית הדין בשופר, ואז נפטרו עבדים לבתיהם, ושדות חוזרות לבעליהם. (ראש השנה ח ע"ב)

שנת ה"יובל" נקראת כך על שם תקיעת השופר, שבה היו מקדשים את השנה, וקוראים לעבדים להשתחרר, ולשדות לחזור לבעליהם. [השופר נקרא "יובל", כמו בפסוק (יהושע ו ד): "וְשִׁבְעָה כהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים"].

וכן נקראת שנת ה"יובל", על שם הדרור והשִׁיבָה, שבה יוּבַל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו.

שילוח העבדים
"עבד" הוא מושג שכיום כבר כמעט לא מכירים אותו. "עבד" זו מציאות כואבת, קשה, של אדם המנותק על פי רוב ממשפחתו, ומשועבד כל כולו לאדוניו, משולל זכויות אנושיות.

אדם יהודי - במהותו, אינו מתאים להיות עבד, כל שאיפתו היא להיות "עבד ה'" בלבד, ללא תלות ושעבוד לגורמים אחרים. אולם לעיתים, מציאות של "עבד עברי" [יהודי] - הכרחית היא, בשני מצבים:

א. נמכר מפני דוחקו - אדם יהודי נקלע למצב כלכלי דחוק מאוד, ואין לו ברירה אלא למכור את עצמו לעבד כדי להתפרנס.
ב. נמכר בגניבתו - אדם יהודי התפתה לגנוב, ולפי דין תורה עליו לשלם כפליים ממה שגנב, אך אם אין לו כסף לשלם, מוכרים אותו בית הדין לעבד, כדי להשיב את הכסף לבעליו.

התורה חסה מאוד על כבודו של העבד העברי, וציותה על אדונו לכבדו עד מאוד ולא לרדות בו, עד שאמרו חז"ל (ערכין ל עמוד ב): "כל הקונה עבד עברי - כאילו קונה אדון לעצמו!".

כמובן שכל מציאותו של היהודי כעבד - היא רק בדיעבד, ולא מלכתחילה. לפיכך גם הגבילה התורה את תקופת העבדות, ולאחר שש שנים של עבודה, בשנה השביעית, יוצא העבד לחופשי. וכן אם הגיעה שנת היובל, אף לפני שש שנים, יוצא העבד לחופשי.

במקרה שנקשר העבד אל אדונו, ואינו רוצה לצאת בשנה השביעית, לוקח אותו אדונו לבית הדין, ורוצע את אוזנו במרצע על הדלת, ואז הוא נשאר עבד עד שנת היובל, אך לא יותר מכך. [ומובא במדרש (ילקוט שמעוני דברים יד), שאלו את רבן יוחנן בן זכאי: מדוע רוצעים את העבד דווקא באוזן? אמר להם: אמר הקב"ה, אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים!" - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים! והלך זה וקנה אדון לעצמו - לכן ירצע באוזנו].

שנת היובל היא אפוא, השנה שבה יוצאים כל העבדים כולם לחופשי, שבים לבתיהם, ושבים להיות עבדי ה' יתברך בלבד, כמו שנאמר (ויקרא כה לט-מג):

 "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבד בּוֹ עֲבדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ... וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹוקיךָ".


חומרת מצות שילוח העבדים

מספר שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון, בימי צדקיהו המלך, חטאו ישראל בכך שלא קיימו את ציווי התורה לשחרר את העבדים לחופשי בתום שש שנים או בשנת היובל. 

בשנה השביעית למלכות צדקיהו, כינס המלך צדקיהו את העם והשרים, ויחד כרתו ברית נאמנה שבה החליטו שכולם משחררים את עבדיהם, ומקבלים על עצמם שלא לרדות עוד באחיהם. אולם קיום הברית לא ארך זמן רב. למעשה, כוונתם הנסתרת בכריתת הברית הייתה מפחד אויבם נבוכדנצר: הם חששו, שהעבדים הממורמרים והמדוכאים ילכו ויעזרו לנבוכדנצר, כדי להשתחרר מעבדותם (מלבי"ם ירמה לד יא). 

אולם זמן מה לאחר כריתת הברית, שבו ישראל והחזירו את העבדים לרשותם, והמשיכו לרדות בהם, בניגוד למצות התורה.

הוכיח אותם ירמיהו הנביא וכה אמר להם (ירמהו לד יג-יז):
 "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם, וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".

עד כדי כך החמיר ה' יתברך במצות שילוח העבדים! כי היהודי, כאמור, עבד הוא לה' יתברך בלבד, ולא לשום גורם אחר. ולואי ונזכה להיות עבדי ה' אמיתיים, שזוהי החֵרות האמיתית ביותר, וזה השבח הגדול ביותר לאדם היהודי!


נחלת הארץ
כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, חולקה הארץ לשנים עשר חלקים, וכל שבט קיבל נחלה מסויימת. חלוקה זו לא היתה מקרית או שרירותית כלל וכלל, אלא על פי רצון ה'. כל שבט - ייעד לו ה' נחלה המיועדת לו בלבד, ואין לשנות את הנחלות כלל, כמו שנאמר (במדבר לו ז): "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כיצד התבצעה החלוקה? - על פי הגורל, ועל פי רוח הקודש גם יחד [הגורל התבצע כדי שלא יגידו העם, שהמנהיגים חילקו את הארץ בשרירות לב]. כיצד?

חילקו את ארץ ישראל ל-12 תחומים, סימנו כל חלק בפתק, והכניסו את כל הפתקים לתוך קלפי. כמו כן לקחו 12 פתקים נוספים, שבהם כתבו את שמות השבטים, והכניסו אותם לתוך קלפי אחר. עמד אלעזר הכהן, כשהוא לבוש ב'אורים ותומים', וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי שבטים וקלפי תחומים מונחים לפניו. 

היה אלעזר הכהן מכוון ברוח הקודש ואומר בקול רם: "אם זבולון עולה - תחום עכו עולה עמו". טרף [ערבב את הפתקים] בקלפי של שמות השבטים, ואכן עלה בידו זבולון, טרף בקלפי של התחומים - ועלה בידו תחום עכו! שוב היה מכוון ברוח הקדש ואומר: "אם נפתלי עולה, תחום גינוסר עולה עמו". טרף בקלפי של שבטים, ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומים - ועלה תחום גינוסר. 

וכן כל שבט ושבט. ולאחר מכן חילקו נחלת כל שבט לכל משפחות השבט.

חלוקה זו נקבעה לשעה ולדורות, ואין לשנות אותה. לכן אין לאדם מישראל למכור את נחלתו לאיש זר. ואם נאלץ לעשות זאת מפני שהיה דחוק מאוד, יש מצוה לקרובי משפחתו "לפדות" את הנחלה ולהחזיר אותה למשפחה [על ידי תשלום כסף המכירה, בקיזוז דמי השנים שהשתמש בהם הקונה]. וכן, אם במשך הזמן השיג בעל הנחלה כסף, עליו לפדות את הנחלה ולהחזיר אותה לרשותו.

 ובכל מקרה, אם לא נפדתה הנחלה - בשנת היובל חוזרת היא לבעליה, ככתוב בתורה (ויקרא כה כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי... כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".


הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים!

משורשי המצווה: רצה ה' יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ. ובזה גם ירחיקו עצמם שלא יגזלו מקרקע של חברם ולא יחמדוה בלבם בדעתם, כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. 

וענין זה דומה למה שנוהגים לעשות המלכים, שלוקחים מפעם לפעם מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה שרצה ה' יתברך שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ, וכן כל עבד איש יצא ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם, פן ימרדו השרים בהם, ואילו האל יתברך ציוה לעמו כן - לזכותם להיטיב להם. (החינוך מצוה של)

וכן אמרו רבותינו ז"ל (מסכת אבות ג טז)
"הַכּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים!" ומפרש תפארת ישראל: הכל נתון בערבון - כל מה שיש לו לאדם בעולמו, אינו בטוח בקיומו, שהרי הוא ניתן לו רק כערבון, כדי לפרוע את חובותיו בעולם הזה, ולקיים מצוות ומעשים טובים. 

ומצודה פרוסה על כל החיים - העולם הוא כמו מצודה [מלכודת] ששמים לפני הציפור, ומפזרים עליה גרעינים, והיא משתוקקת להיכנס. 

כך האדם בעולם הזה יש לו הרבה פתיונות המושכים אותו לשקוע בהבלי העולם, וצריך הוא להזהר שלא ללכת שולל אחריהם ולהלכד במלכודתם, אלא לזכור תמיד את תפקידו וייעודו.

מצות היובל עוזרת ליהודי לקבוע בלבו, שאין האדמה נקנית לאדם קנין פרטי עולמי. "כי עפר אתה - ואל עפר תשוב", הכל רק בערבון, לתקופה זמנית. לכן לא כדאי להקדיש את חיינו לעבודת האדמה והחומריות, ובודאי לא משתלם לריב, לגזול וכו'. כי "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה!"


רמז לימות עולם
אמרו רבותינו ז"ל כי במצות היובל יש סוד גדול ונשגב, ויש בה רמז לכל השתלשלות ימי העולם. כפי שאומר החינוך (מצוה של): "ועוד שמעתי מחכמים, שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמזו כל ימי עולם ושניו". וכן כתב הרמב"ן (ויקרא כה ב): "והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה... וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה... וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו, בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן...".
 
ומסביר ה"אור החיים" הקדוש (ויקרא כה), כי במצות היובל יש רמז לגלות וגאולת עם ישראל, על פי הפסוקים: 


"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".

ה' יתברך כביכול "מָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" - הוא בית המקדש, ששם השרה את שכינתו, ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות. וכיצד תהיה גאולתו ובנייתו של בית המקדש? - "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל..." - קרוביו ואחיו של הקב"ה [כביכול] הם הצדיקים, והם אלה אשר יעוררו את לב העם לשוב בתשובה שלימה אל ה', וכך תהיה גאולה ותקומה לבית המקדש.

אולם אם חס ושלום - "לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל" - אין איש שם על לב, ואין מי שיצליח להשיב את האומה אל אביה שבשמים, האם חלילה אבדה התקווה?
 לא ולא! 
אלא "וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ" - מראה הקב"ה לבניו אהוביו את ידו החזקה, מביא עליהם יסורים וגלות, ובזה יהיה תיקון לאומה (דב"ר ב כג). "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ..." - ה' יעשה חשבון עם בניו ויתן להם יסורים ו"חבלי משיח" בדיוק כפי חובם, עד שיתכפרו כל עוונותיהם, ואז "וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ"- ישוב לבית המקדש, וישיב את בניו אהוביו לארצו ולנחלתו. "וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ" - אם יראה האדון ה', כי אין כח בעם לסבול יסורים עוד, וחובותיהם רבו למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל, או אז - "וְהָיָה מִמְכָּרוֹ... עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל", שהוא זמן המוגבל לגאולה, "וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" - כי קץ הגלות ישנו, אפילו אם יהיו ישראל רשעים גמורים חס ושלום, ולא יוכלו לפרוע את חובותיהם. ובבוא הגואל, יטע ה' בתוכנו אורו יתברך, גם יקומו שוכני עפר, וישובו כל אחד אל אחוזת אבותיו, הוא אור העולם בית המקדש כוננו ידיו יתברך". 

ויהי רצון שנזכה לגאולה השלימה - מתוך שמחה והתקרבות לה' יתברך, במהרה בימינו אמן.


רמז לעבודת האדם בעולם הזה
אומר ה"כלי יקר" (ויקרא כה), כי בשנות היובל יש רמז ודמיון לחיי האדם בעולם הזה. כיצד?

חי האדם בעולם הזה כשבעים שנה [כנאמר (תהלים צ י): "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם - שִׁבְעִים שָׁנָה"], מתוכם - בעשרים השנה הראשונות, עדיין "אין אור שכלו שלם להבין במושכלות" [ולכן אינו בר עונשים עדיין בבית דין של מעלה]. 

ואם כן ימי חייו העיקריים של האדם הם חמישים שנה, ועליהם נאמר: "וְסָפַרְתָּ לְךָ!" - תספור לך לטובתך את שנותיך, תקנה בהם תורה ומעשים טובים, ויהיו לך כל ימיך בדברים רוחניים. אבל אם תכלה בהבל ימיך, לאסוף ולכנוס רכוש, ולהעביר את הזמן בהתעסקות בהבלי העולם הזה, אזי כאשר תגיע שנת החמישים - עת פטירתו של האדם מן העולם הזה, תצטרך לעזוב את כל מה שקנית ורכשת, ולא יישאר בידך מאומה, כפי שאמרו חז"ל (אבות ו ט): "בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם - לֹא כֶסֶף, וְלֹא זָהָב, וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד!"

על כן, אשרי אדם שמנצל את זמנו לעסק התורה ולקיום המצוות ומעשים טובים, וכל המוסיף מוסיפים לו, אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏