שמיטה- שמיטת כספים

"מהי שמיטת כספים"?, החיוב במצוות שמיטת כספים כפי המובא במצוות הארץ בהלכה ובאגדה של הרב דוד שלום נקי: "על ידי קיום שמיטת כספים, באה מחילת עוונות לישראל". מדוע כל כך מגנה התורה את האדם שלא נותן מכספו לעניים, עד שהוא נקרא "בליעל" ו"רע עין", הלוא טבע האדם כך, להיות בהול על ממונו?, "משל ונמשל בעניין השמיטה" המבארים במה לקצץ...

שמיטת כספים

בסוף שנת השמיטה, מצווים אנו ב"שמיטת כספים". דהיינו, שכל החובות שחייב יהודי לרעהו, וכבר עבר זמן פירעונם - מתבטלים, ואין לו לגבות אותם. 

בנוסף לכך, מזהירה התורה, שאדם לא יימנע מלהלוות סמוך לשנת השמיטה, מחשש שמא תישמט ההלוואה.

 ככתוב (דברים טו):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ".


וכותב ספר החינוך: 
משורשי המצווה, לחזק ולקבוע בלבבנו מידת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מידת הכילות [קמצנות]. 

ואין נדיב בעולם, כאדם המלווה מעותיו, עם היותו יודע שהזמן קרוב להשמיט הלוואתו, ויתכן שעלול להפסידה, אם אולי יארע בו איזה מקרה שלא יוכל לתבוע הלוואתו קודם שנת השמיטה. 

וכל מבין דרכי התורה, ומשיג לדעת אפילו מעט בחן ערכה - ידע בברור, כי המפזר מממונו אל הצריכים - נוסף עוד, והחוסך ממונו מצדקה - אך למחסור. 

כי ה' ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליו. ומידת הכילות - מחיצה של ברזל בינה ובין הברכה. והנדיבות - חלק מחלקי הברכה, ישמע חכם ויוסף לקח. (מצוה תפ)

ומרן החיד"א כתב (נחל קדומים בהר): כי על ידי קיום שמיטת כספים, באה מחילת עוונות לישראל, והדבר בא במידה כנגד מידה: אם אין ישראל גובים שטרותיהם בשמיטה, אף הקב"ה לא יגבה עבירות שלהם, כי סגולת השמיטה שלא יגבה הקב"ה העבירות.

במה לקצץ?

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ..." - מדוע כל כך מגנה התורה את האדם שלא נותן מכספו לעניים, עד שהוא נקרא "בליעל" ו"רע עין", הלוא טבע האדם כך, להיות בהול על ממונו?

אומר המגיד מדובנא, משל למה הדבר דומה? 

סוחר אחד הפליג באוניה לצורך מסחרו, כשעימו סחורות רבות. הוא לקח עימו גם כמה ספרי קודש ללמוד בהם בדרך, וכן טלית ותפילין. 

והנה, באמצע ההפלגה, פרצה לפתע רוח סערה, ואיימה להטביע את הספינה. 

פנה רב החובל אל הסוחר ואמר לו: "אדוני, עליך להשליך מיד חלק מן הסחורות שלך, כדי להקל מן האוניה את משאה הכבד, כי לולא זה יש כאן סכנת חיים של ממש!".

נבהל הסוחר לשמע הסכנה, אך מצד שני חס על סחורותיו. מה עשה? מיהר ולקח את הטלית, התפילין וספרי הקדש, ונשא אותם כדי להטילם לתוך הים. 

פנה אליו משרתו ואמר: למה תעשה כך, וחטאת לאלוקים, הלוא אלה הם חיינו! הלוא טוב לך להפיל איזה חבילות מסחורותיך הכבדות, ובכך תפעל הרבה יותר להקל את משא האונייה!

והנמשל: 

כי ההוצאות הכספיות של האדם - מרובות הן: אוכל ושתייה, ביגוד והנעלה, משכנתא, ביטוח, שכירות, דלק, ארנונה, חשמל, גז, טלפון, טלפון נייד, שכר לימוד, חופשות וטיולים, נסיעות, מתנות, רהיטים, כלים, תכשיטים, וכו' וכו'... וכמובן, שחלק מכספו הוא מפריש גם לצדקה. 

והנה, האוברדרפט עולה, האשראי נגמר, הבנקים לוחצים, ו... זהו זה, אין ברירה, חייבים ליישר קו, להוריד מעט את הפרופיל, לשחרר לחץ, ובמילים ברורות: להקטין את ההוצאות! ואז, מבלי משים, הוא מלכסן מבט אל עבר כספי הצדקה: אולי שם אפשר קצת לקצץ?...

זוהי התביעה כלפי האדם: אם אומנם דחוק אתה בפרנסתך, מדוע דווקא "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", מדוע לקצץ דווקא בכספי הצדקה?!  (הבית היהודי)


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏