שמיטה- "אחדות וקירוב לבבות"

"מצות השמיטה מביאה לידי אחדות וקירוב לבבות" כפי המובא בחוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א. "שנת השמיטה מביאה אף להזדהות ושוויון בין שכבות העם". בעת הפקרת שדותיו העשיראומר: "מה נאכל בשנה השמינית?! וכך יזדהה וירחם על העני ויפרנסנו, ובזכות זה הקב"ה ירבה את פרנסתו שלא יבוא לכלל עניות...

ותרנות ונדיבות

"ואהבת לרעך כמוך" - זהו כלל גדול בתורה! (בראשית רבה כד). 

כידוע, כל נשמות ישראל חצובות מתחת כיסא הכבוד, עם ישראל כולו חטיבה אחת, ורק מתוך אחדות שלימה, נוכל להמליך עלינו את הקב"ה. וכדי להרגיל אותנו במידת האחדות, ציווה אותנו ה' יתברך מצוות רבות להיטיב איש לרעהו, כמו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידן תתעורר בינינו אהבה ואחווה שלום וריעות.

מצות השמיטה אף היא מביאה לידי אחדות וקירוב לבבות. בשנת השמיטה פותח היהודי את שערי השדות, ונותן לאחרים לקחת פירות וליהנות מיגיע כפיו. אין זה קל, יש כאן התעלות גדולה מעל האנוכיות הטבעית המושרשת באדם! 
זאת ועוד, בסוף השנה השביעית מצווה הוא ב"שמיטת כספים" - להשמיט ולמחוק את כל החובות שחייבים לו, לוותר על המגיע לו!

שנת השמיטה מביאה אף להזדהות ושויון בין שכבות העם. 

כפי שכותב ה'מעם לועז': 
הטעם של המצווה הזאת, כדי שידע העשיר, כמה צער יש לו לעני שחייו תלויים לו מנגד בכל עת ובכל שעה, ועיניו נשואות תמיד לשמים לבקש אוכלו. ובערב יאמר מי יתן בוקר, ובבוקר יאמר מי יתן ערב. ותמיד הוא נע ונד וחושב איך אמצא לחמי לאשתי ובני, ולא עוברת שעה שאיננו מצטער. 

ואילו העשיר תמיד שמח וטוב לב בשדותיו ובכרמיו ובדגנו שמוציאים שדותיו, אינו נותן דעתו לעני, ואינו חש כלל בצערו. לכן ציוה הקב"ה שיעשו שמיטה בשנה השביעית, ולא יעבדו את השדה ויניחוה הפקר, כדי שהעשיר יצטער ויחשוב, כיצד אתפרנס בשנה השמינית, ומהיכן אמצא לחמי. ואז יאמר בלבו: אני שדואג לפרנסתי שנה אחת בלבד, כבר חושכות עיני, כל שכן העני ששרוי בדאגה תמיד! 
ואז העשיר יזדהה וירחם על העני ויפרנסנו, ובזכות זה הקב"ה ירבה את פרנסתו שלא יבוא לכלל עניות.


וכן כותב ספר החינוך (מצוה פד): 
"... ועוד יש תועלת נוספת בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כמו הנותן מבלי לחכות לתגמול... כי האדם המוכן לתת ולהפקיר לכל העולם את כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל השנה, ורגיל בכך הוא ומשפחתו בשנת השמיטה כל ימיו - לא תשתרש בו לעולם מידת הקמצנות, ולא תחסר לו מדת הביטחון".

וכתב בספר שער בת רבים (תחילת פרשת בהר): 
פן יאמר האדם - "שלי שלי, ואין לאחרים חלק בשלי!", ויתגאה בעושרו לומר שהכול בכוחו ועוצם ידו, לכן ציווה ה' לשבות בשביעית, ולהפקיר הפירות הפקר לכל, ובזה יבוא אל האמת, שמה שיש לו אינו שלו, רק לה' הארץ ומלואה, ונתן לנו על אופן שיהיו הכל שווים בה, כי כולנו בנים לה', וממקור אחד יצאנו, ובזה תשפל גאוותו ויוביש תאוותו, ולא יתגאה העשיר על העני.


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏