שמיטה- הצילו, שביתה!

"סיפורים לשנת השמיטה", סיפורים מופלאים על גבורתם של שומרי השמיטה המובאים "בחוברת מצוות הארץ בהלכה ובאגדה": "השמיטה בקוממיות" סיפור שסיפר רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, ובנוסף "סיפור על שנת השמיטה" ואיך קרה שנרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית: "הפרדס בקוממיות לא עבד בכל השנה השביעית והצליח".

"וציותי את ברכתי"

הצילו, שביתה!
רבותי, הטו נא אוזן לחדשות הבאות, ותחילה עיקרן: "החל משבוע הבא, תהא שביתה כללית בכל ענף החקלאות. מעריכים, כי השביתה תימשך במשך שנה שלימה".

איך זה נשמע לכם? אתם בטח נלחצים, לא מאמינים. בכל ענף החקלאות?! כן, כן. פאניקה של ממש. חייבים לאגור מזון: חיטה, אורז, קטניות. רק שלא יתליע. 
ומה עם פירות וירקות? אולי נקנה בקופסאות שימורים? ו... רגע אחד, זה בעצם לא הכל. צריך גם קמח, שמן, יין, סוכר, חומץ - כל אלו מיוצרים מתוצרת חקלאית. 
מה יהיה?! איך אפשר לאגור כל כך הרבה מוצרים למשך שנה שלימה, ויותר - עד שיתאושש המשק מן השביתה?! 

מה ממשיכים לומר שם, בחדשות? אולי שם נמצא איזה פתרון? 
ובכן:

"כלכלנים צופים קריסה בענפי משק נוספים. בשלב ראשון, בעקבות המחסור החמור בתבואה ובמזון מן הצומח, ייפגע ענף המשק החי - הרפתות, הלולים והחוות למיניהן - ילכו ויתדלדלו מיום ליום. קריסת ענף המשק החי תביא למחסור בבשר, עופות, ביצים ומוצרי חלב. בשלב הבא, בעקבות מחסור בכותנה, בפשתן ובצמר, ייפגע אף ענף הטקסטיל. קריסת ענפי הכלכלה המרכזיים תביא ככל הנראה לידי משבר כלכלי חמור".

פרשנות כלכלית 'מפוכחת'
איך זה נשמע? דמיוני? ברומי לפני כאלפיים שנה, הבינו שהתסריט הזה בהחלט לא דמיוני. הם הבינו, שזה מה שאכן הולך לקרות ליהודים, המשביתים את שדותיהם במשך כל שנת השמיטה. 
המדרש מספר על כך (איכה רבתי ג, ה): ברומי לפני כאלפיים שנה היו יודעים לעשות יופי של הצגות. הם היו מכניסים להצגה... גמל, לבוש שחורים, והשחקנים היו אומרים זה לזה: על מה הגמל מתאבל?" והיו עונים: "היהודים הללו, שומרי שביעית הם, ולא זרעו בשנה השביעית ולא צמח להם מאומה. 

ובלית ברירה כרסמו את קוצי הבר, ולא נותר לגמל כל מאכל..." חה חה חה... הקהל היה טופח על ברכיו, גועה בצחוק. זה הומור, זו בדיחה!...

מבחינה טבעית - הם צודקים. בפרט בהתחשב בעובדה שבימים ההם היו אפשרויות היבוא מצומצמות מאוד, שכן לא היתה תחבורה מפותחת. השבתת ענף החקלאות של עם שלם למשך שנה שלימה, הייתה יכולה בהחלט להביא לידי תוצאות כלכליות חמורות ומרחיקות לכת.

וציותי את ברכתי!
והנה - מבטיח ה' יתברך לעמו - שלא כן הוא! אין להם מה לדאוג כלל! למרות השביתה הכללית של החקלאות, לא יהיה חלילה מחסור בפרנסה, ולא עוד - אלא ששביתה זו תביא תועלת וצמיחה במשק! זה מובטח במפורש בתורה (ויקרא כה יח-כב):

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ: וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ? - וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תּאכְלוּ יָשָׁן".

מבטיח הקב"ה בתורה במפורש, שלא יהיה מחסור כלל! היבול של השנה השישית יהיה כה מבורך, עד שיספיק לשנים הבאות: לשנת השמיטה עצמה, וגם לתקופה שלאחריה - עד אשר יצמח יבול חדש.

יש כאן למעשה פלא בתוך פלא. הרי ידוע, שמבחינה מקצועית, יש להוביר את האדמה [לתת לה מנוחה והפסקה] כל שנתיים-שלוש. והנה מבטיח הקב"ה, שבזכות שישמרו את שנת השמיטה, לא יצטרכו להוביר את השדה כלל, כמו שנאמר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ..." - ללא צורך בהפסקה כלל. ולא עוד, אלא שדווקא בשנה השישית כאשר כבר כוח האדמה לכאורה נחלש - דווקא אז תוציא האדמה יבול גדוש ומבורך בכפליים. (כלי יקר. אור החיים)

ואגב, ברכה זו היא אחת ההוכחות לכך שהתורה היא מן השמים, ולא הומצאה חלילה על ידי משה רבנו או כל אדם אחר. כי איזה אדם היה מוכן להסתכן ולהבטיח הבטחה כה גורפת? רק בורא עולם, שבידיו כל מערכות הטבע, יכול להבטיח זאת (כתב סופר ויקרא כה). ואכן במשך כאלף וארבע מאות שנה ישב עם ישראל על אדמתו [440 שנה עד לבניית בית המקדש הראשון. 410 שנה ימי הבית הראשון, 420 שנה ימי הבית השני. וכן כל תקופת התנאים שאחריו], ובמחזוריות קבועה של שבע שנים, בהגיע השנה השישית הפלא הזה חזר על עצמו! הוי אומר כמאתיים פעמים - בעקביות, חזו ישראל בנס המופלא!

היו ניסים - בדורנו!
אומנם הבטחת "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה כא) - מתייחסת לזמן שהשמיטה נוהגת מן התורה, כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם. אולם ודאי, שגם כיום כשהשמיטה נוהגת מדרבנן, ובפרט כשעושים מסירות נפש, אין מפסידים חלילה משמירתה, שהרי "אמר הקב"ה: שמעו לי, שאין אדם שומע לי - ומפסיד!" (מדרש רבה דברים פרשה ד)

בזמנינו, ברוך ה', שומרים המוני חקלאים את דיני השמיטה, ורבבות מקפידים לקנות אך ורק בחנויות המורשות, מתוך בטחון בה' יתברך, וידיעה ודאית, שאין מפסידים משמירת המצוות בהידור, אלא רק מרוויחים מכך!

פעם - לפני כחמישים שנה - זה לא היה פשוט בכלל! החקלאים החרדים נזקקו לגבורה נפשית רבה לעמוד איתנים ומחושלים - והם ניצחו בתוקף אמונתם, וראו ניסים מופלאים!

סיפר רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל:

לאחר שנת השמיטה תשי"ב לא היו להם חיטים לזריעה, אלא חיטים שצמחו בישובים חילוניים בשנת השמיטה - ומהם לא רצו לזרוע. 

לאחר מאמצים מרובים, מצאו בקיבוץ אחד של "השומר הצעיר" גרעיני חיטה מלפני שנתיים, גרעינים שבורים ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה. המוכרים עצמם צחקו עליהם, והזהירום שלא יזרעו חיטים אלו - חבל על המאמץ, ועל הנזק: עשרים אלף לירות של אז! 

ראש ענף הפלחה של המושב, רבי יחיאל וייס, לא ידע לשית עצה בנפשו. בצר לו פנה אל רב המושב, רבי בנימין מנדלסון, שהשיב לו בדברים נמרצים: אם אין על פי ההלכה חיטים אחרות, הוֵי מאמין בחי העולמים וזורע. ר' יחיאל מילא אחר דבריו בתום לב, וקנה את הזרעים.

כעת רצו תושבי המושב למהר לזרוע את החיטים, לפני בוא עונת הגשמים. הם פנו אל מרן החזון איש זצ"ל בשאלה: שנה שלימה לא חרשנו ולא זרענו, והגשמים ממשמשים ובאים. האם מותר לנו לחרוש בחול המועד סוכות, לקראת זריעת החורף, לפני בוא הגשמים?"

ענה להם החזון איש: וכי מי אמר שתאחרו את עונת הגשמים? אולי תקדימו אותה יותר מדאי, ואז יגרם לכם הפסד דווקא בגלל העבודה בחול המועד!"

קיבלו אנשי המושב את דעתו, ולא חרשו במועד. כל הישובים בסביבה כבר חרשו את השדות בסוף השנה הקודמת - שנת השמיטה, וזרעו מיד בתחילת שנת תשי"ג, אך הגשמים בוששו מלהגיע, וכל הזרעים נרקבו בקרקע היבשה. ואילו חקלאי קוממיות זרעו רק בחודש חשוון בעיצומו של החורף, ובסביבות חנוכה החלו לרדת גשמי ברכה, והחיטים השבורים והמתולעים גדלו, הצליחו ועשו פרי לתפארת, וזאת בזמן שבכל הסביבה לא היה יבול כלל - ויהי לנס!

כאשר נודע הפלא ברבים, באו נציגי קיבוץ "השומר הצעיר" וטענה בפיהם: היתכן?! היבול הצליח, משמע שהזריעה היתה טובה, ובכן עליכם להוסיף לנו על המחיר ששילמתם לנו עבור הזרעים. השיבו אנשי קוממות: הקב"ה שלח את ברכתו למקדשי שביעית, מה לכם ולברכה זו? ולבסוף הובא הדבר להכרעת רבי בנימין מנדלסון, אנשי הקיבוץ הסכימו הפעם לקבל את פסק דינו, והוא קבע שעל פי ההלכה יוסיפו אנשי קוממיות לקיבוץ שליש על הסכום ששולם בעד הזרעים. (פאר הדור, הובא ב"מעיין השבוע")

הפרדס שהצליח
חמש שנים לאחר מכן - בשנת תשי"ז, החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה ישובים, ביניהם גם קוממיות. אבל הישוב החרדי העמיד תנאי: שיתחייבו לשמור את כל הלכות השמיטה לפי הוראת הרב. הסוכנות סירבה, והישוב עמד על דעתו, למרות שבעבודת הפרדס היו אמורות להתפרנס כמה משפחות, ובכך תהיה רווחה למושב.

לבסוף, דיבר הרב עם מנהל הפרדסים, מר ויגודסקי, והסביר לו בדברים נרגשים היוצאים מן הלב, כמה חשובה מצוה זו וכמה נכונים הם למסור את נפשם עליה, והלה התפעל והסכים כי דיני השמיטה יישמרו כהלכתם בפרדס בקוממיות, והשקיעו בו כחצי מליון לירות.

שנת השמיטה הגיעה, והרב נתן את ההוראות המדויקות. מנהלי הפרדס, אגרונומים מנוסים, הזהירו את הרב, שלדעתם הוא מסכן את קיום הפרדס, והסכום העצום שהושקע בו עלול לרדת לטמיון. הרב עצמו נשא עיניו למרום ואמר: "רבונו של עולם, בזכות שמירת המצוה, תעזור לנו שלא יתחלל שם שמים על ידינו. שלא יאמרו, שהחרדים המיטו על ראשם שואה כלכלית בגלל דבקותם במצוות"!

לקראת סוף שנת השמיטה, בא ויגודסקי מנהל הפרדסים אל הרב, ואמר לו: "אני אחראי מטעם הסוכנות על שנים עשר פרדסים, שבכולם עבדו כרגיל, מלבד הפרדס בקוממיות, שבו שמרו על הוראות הרב בקפדנות, ולא עשו בו את הדרוש לפי דעתנו. והנה, הפרדס בקוממיות הצליח הרבה יותר מכל שאר הפרדסים! אמור נא לי, מהו סוד הדבר?!

סיפר הרב: "ואמרתי לו, שה'אני מאמין' הראשון הוא, שהבורא יתברך הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. וכיון שאנו עשינו את רצונו בפרדס - הצליח ה' יתברך את הפרדס!" 
וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית: "הפרדס בקוממיות לא עבד בכל השנה השביעית והצליח".

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏