"מצות השמיטה"

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'..." - "מצוות השמיטה" - "גיבורי כח עושי דברו" מתוך החוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה" של הרב דוד שלום נקי שליט"א. המספר שבע מציין את החלק הרוחני שבעולם, את הקדושה. "הקשר בין יום השבת לשנת השמיטה". איך ילמד האדם לעדן את התנהגותו ולתת לאחרים ליהנות מרכושו?, בשנת השבע מתגלה החלק האלוקי הרוחני, שהוא המהות הפנימית האמיתית של עם ישראל.

"מצוות השמיטה" 

דברי אגדה
נאמר בתורה (ויקרא כה א-ד): 
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה', שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר..."

היודעים אנו איזו השלכה מעשית משמעותית יש לפסוקים הללו?

יושבים עם ישראל על אדמתם, לומדים תורה ועובדים את ה', אבל כמובן צריכים גם פרנסה, שהרי "אם אין קמח - אין תורה"... ובכן, ממה מתפרנסים?! 
אין ספק, כי ענף הכלכלה המרכזי הוא החקלאות. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" - עובדים את האדמה, מפיקים תוצרת, משווקים, סוחרים בפירות וירקות, וברוך ה' מתפרנסים.

והנה, כעבור שש שנים של עבודה ופרנסה, צריך האדם להשבית את עבודת האדמה. את כל שדותיו - תמצית עמלו, מקור פרנסתו - צריך הוא להפקיר, 'כל דכפין יתי ויכול' [כל מי שצריך, יבוא ויאכל]. 

גם לו עצמו מותר לקחת מפירותיו, אולם אך ורק בכמות הנצרכת לו ולבני ביתו לאכילה - ואין לו רשות לעשות בפירות שום סחורה! 
וכל זה נמשך - לא יום אחד, ולא יומיים, לא שבוע ולא שבועיים, גם לא חודש ולא חודשיים, כי אם שנה שלימה! 
מה יהיה?!, ממה יתפרנס?! אין ביטוח לאומי, ואין קופות גמל, לא הבטחת הכנסה, וגם לא דמי אבטלה...

חז"ל מעידים, כי אכן מצות השמיטה איננה מצווה פשוטה כלל, לקיומה נדרש כח עצום ורב! 

כפי שמובא במדרש (ילקוט תהלים קג): "גיבורי כח עושי דברו" - רב יצחק נפחא אומר: אלו שומרי שביעית. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבוע אחד, לחודש אחד. שמא לכל ימות השנה?! וזה רואה שדהו שוממה, כרמו שומם ושותק. 
יש לך גיבור חיל גדול מזה?!" 

ועוד אמרו (תנחומא תהלים קג כ): למה נקרא שמם גיבורי כח? שרואה ששדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרים, והגדרות פתוחים, ופירותיו נאכלים, וכובש את יצרו ואינו מדבר! היש לך גיבור גדול מזה?!

אכן גבורת נפש אמיתית. אולם, הגויים כנראה לא סבורים כך, הם חושבים קצת אחרת...

הם עושים מזה צחוק, בדיחה, ואפילו קרקס. כן, ממש קרקס. 

המדרש מספר על כך (איכה רבתי ג, ה): ברומי לפני כאלפיים שנה היו יודעים לעשות יופי של הצגות. הם היו מכניסים להצגה... גמל, לבוש שחורים, והשחקנים היו אומרים זה לזה: על מה הגמל מתאבל?" והיו עונים: "היהודים הללו, שומרי שביעית הם, ולא זרעו בשנה השביעית ולא צמח להם מאומה. ובלית ברירה כרסמו את קוצי הבר, ולא נותר לגמל כל מאכל..." חה חה חה... הקהל היה טופח על ברכיו, גועה בצחוק. זה הומור, זו בדיחה!...

נו, מה לעשות? אפשר להבין אותם. גויים הם, ואינם מסוגלים להבין את מה שמבין היהודי. מסתכלים הם על היהודי המשבית את שדהו למשך שנה תמימה, כביכול מקפח את פרנסתו, ומנקודת מבטם החומרנית נתפס היהודי כפרזיט ובטלן, ומהווה נושא לבדיחות והצגות [טוב, אז הלעג והבוז לכל דבר שבקדושה הם לא המצאה חדשנית של התקשורת ו"אומנות הבידור" בת ימינו, יש להם תקדימים עתיקי יומין... גם ברומי שימש הלעג כהסוואה לפחד ולחשש המוסתר, שמא האמת אינה נמצאת בחיים החומרניים והריקניים, אלא דווקא בצד שכנגד...].

אבל יהודי מבין, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. יהודי מבין, מה שמבין כל מלח פשוט באוניה: שבכל הפלגה, לפני שלומדים איך לתפעל את האוניה, יש לדעת תחילה מהו היעד. 

הן אמת, שאוניה שבורה לא תצליח להגיע אל היעד, ולכן יש צורך לתפעל אותה. אבל מה תועיל אוניה שלימה וטובה ומתופעלת היטב, אם היא אינה מגיעה אל היעד המבוקש?! ודאי שאפשר לוותר מראש על הפלגה כזאת, כשאין יעד וכיוון!

ולכן היהודי - לפני שהוא דואג 'מה יהיה עם הפרנסה' ו'מה עם הבריאות' וכו', הוא קודם כל שואל את עצמו 'לאן מובילים אותי החיים שלי'. כי מה טעם להסתובב במעגל חוזר של: 'לעבוד כדי להתפרנס', ו'להתפרנס כדי שיהיה מה לאכול', ו'לאכול כדי שיהיה כח לעבוד' וכמובן גם לבלות כדי... אולי כדי שיהיה כח להמשיך לחיות, ולחיות בשביל שנוכל לפרנס את הילדים, בשביל שהם יגדלו ויחיו, בשביל מה?... נו, טוב... לא משנה. ומרוב בילויים, החיים כבר מִתְבַּלִים, וחולפים בלי טיפת משמעות.

היהודי אינו מוכן לחיות בתוך מחול מטורף ומבולבל שכזה. הוא דואג לכך שחייו יהיו מֻנְחִים על פי מסלול נכון, אל תכלית ברורה, אמיתית ונצחית. אין הוא רוצה להעביר את החיים לריק! [הרי בעולם היו הרבה אנשים שחיו בטוב ובנעימים, היו בריאים ושמנים, והייתה להם פרנסה בשפע, ומשפחה מצוינת, אבל ההיסטוריה הוכיחה, שבסוף כולם מתו... אז מה יצא להם מכל זה?!] אז כדי ללכת על המסלול הנכון, מסתכל היהודי בהוראות היצרן של העולם, בתורה הקדושה שניתנה לנו באהבה מאת בורא העולם, ושם הוא מוצא תרי"ג ציוני דרך נפלאים המנחים אותו בדרכו בחיים.

אחד מציוני דרך אלו, היא מצות השמיטה.

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'..." - קידש הקב"ה את השביעי בימים ובשנים ובשמיטות. קידשו בימים - זו השבת, שנאמר (שמות כ): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך". קידשו בשנים - זו השמיטה, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'". קידשו בשמיטות - זה היובל [שמגיע אחרי שבע שמיטות, בשנת החמישים], שנאמר: "כי יובל היא קדש תהיה לכם". (רבנו בחיי, ויקרא כה ב)

המספר שבע מציין את החלק הרוחני שבעולם, את הקדושה. ניתן להמחיש זאת בכך, שלכל דבר גשמי הקיים בעולם יש ששה צדדים: ימין, שמאל, קדימה, אחור, מעלה ומטה. אלו הם הצדדים החומרניים של העולם, ואילו המספר שבע מציין את החלק הרוחני הקיים בעולם.

ניתן לראות זאת כבר בראשית הבריאה: ברא הקב"ה את עולמו בששה ימים, ובסיום היום השישי כבר היה העולם לכאורה מושלם: שמים וארץ, שמש, ירח וכוכבים, עצים וצמחים, בעלי חיים למיניהם, וכן בני אדם, היה בו לכאורה הכל, אך לא! למעשה היה חסר בו את העיקר!

למה היה העולם דומה? לגוף של אדם, לכאורה גוף ממש מושלם: יש בו מערכות משוכללות - מערכת הדם, מערכת השרירים, מערכת העצבים, מערכת הנשימה, מערכת העיכול ועוד. כל אבריו שלמים: הלב, המוח, הכליות, הכבד, הריאות, הידיים והרגליים - בכל מכל כל, לכאורה גוף מושלם בתכלית. אך לא, הגוף הזה אינו מתפקד כלל! מדוע? מה חסר לו? 
חסר בו העיקר: הנשמה. ללא נשמה, ללא רוח חיים, הגוף אינו אלא כעפר, ואין ערך לכל האברים והמערכות.

כך היה העולם בסיום היום השישי: לכאורה מושלם, אך היה חסר בו את העיקר: "כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת והתקיים העולם והתייסד... כי ביום שבת ברא ה' את נפש העולם... ובאמצעות יום השבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים". (אור החיים בראשית ב ב) וכן הוא בזוהר הקדוש (שמות פח ע"ב), כי ביום השבת יורד השפע של כל ששת ימי המעשה.

השבת היא נפש העולם - בששת ימי הבריאה. וגם בחייו של היהודי: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... שַׁבָּת לה'". (ויקרא כג ג) כל ששת הימים של היהודי יונקים את חיותם מיום השבת.

"מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון..." - ביום השבת מתנתק היהודי מחיי החולין שלו, מטרדות הפרנסה, מעמל המלאכה, ונשמתו מבקשת לה נתיבות עליונות, חפצים רוחניים. נועם אלוקי - "נשמה יתרה" - שרוי בתוכו. "אז תתענג על ה'..." - היום הזה אות הוא לאדם היהודי כי יש בנשמתו צורך ויכולת להתענג על ה'. אין הוא חלילה כבהמה אשר כל הנאותיה סובבים סביב סיפוקיה הגופניים. 

התרוממות הנפש הזו שמשיג היהודי ביום השבת - משפיעה עליו קדושה לכל ששת ימי השבוע.

וכשבת - בימים, כן השמיטה - בשנים.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... שַׁבָּת לה'".

ועל אותו משקל:
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'".

שש שנים עסוקים עם ישראל בעבודת אדמה. העבודה והמסחר מחייבים לעיתים תקיפות וקפדנות על קנין ורכוש פרטי. הם מלווים לא פעם אף בזעף ותחרות, עמל, לחץ ודאגה, ואפילו מביאים מבלי משים לחמדת עושר, לתאוות בצע, להרגשה של כוחי ועוצם ידי, ולשקיעה ברדיפה אחר הבלי העולם הזה.

ואז באה השנה השביעית, שבה מצווים עם ישראל להשבית את עבודת האדמה ולהפקיר את השדות. שנה זו מחנכת את האדם לערכי אמת נעלים: הוא לומד לעדן את התנהגותו, לתת לאחרים ליהנות מרכושו, ולוותר ולמחול לחייבים לו - "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו ב). הוא נוכח לדעת שלא כוחו ועוצם ידו מביאים לו את הפרנסה, כי אם ברכת ה' [כפי שיתבאר בהמשך אודות הבטחת הברכה המיוחדת לשומרי השביעית]. הוא עוזב את טרדות העולם הזה, ומתפנה להשקיע את ראשו ורובו בין כותלי בית המדרש, ללמוד את התורה הקדושה ביתר שאת - לא שיעור קצר בין מנחה לערבית, אלא "כולל יום שלם", לשקוע בעמל התורה, לחוש את מתיקותה, ולשאוב ממנה מלוא חופניים אהבת תורה ויראת שמים.

שבת לה'

כאן מתגלים חיים יהודיים זכים וטהורים במלוא תפארתם. חיי חברה נעלים מאנוכיות, חיי תורה, חיי אמונה. כאן בשנת השבע מתגלה החלק האלוקי הרוחני, שהוא המהות הפנימית האמיתית של עם ישראל.

השנה הזאת מטביעה חותם עמוק על שנים יבואו. כאשר ישוב העם לעבודת האדמה ולחיי חברה רגילים, הוא לא ישכח את אותם מסרים וערכים שהקנתה לו שנת השמיטה. גם בעת שיהיה העם עסוק ב'תפעול האוניה' ובאחזקתה, הוא לא ישכח - לסמן לעצמו את היעד.

מצטרפת לה מצווה זו - מצות השמיטה - לאוצר תמרורי הדרך הנפלאים, המדריכים את עם ישראל, מרוממים ומגביהים אותו טפח וטפחיים מעל הקרקע, מעל החומרנות, מעל חוקי הטבע הרגילים והמרוץ השוטף, אל חיים קדושים ומרוממים, עד שהם בבחינת מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ. אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, ומה יפה מאוד ירושתנו.

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏