פרקי אבות- ביאור פרק ה' משנה כא'

"ביאור לפרקי אבות פרק ה משנה כא". "ביאור למשנה כ בפרק ה של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", "שבעת ההבלים שאמר קהלת כנגד שבעת העולמות שאדם רואה בימי חייו". "מלך שהפך לקוף" לעומת מלך שנשאר מלך"... "על מה צריך האדם להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא לכשיתבגר ויזדקן"?, "מי היה הזקן הראשון"?...

מסכת אבות
פרק ה משנה כא

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים - לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר - לַמִּשְׁנָה, 
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה - לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה - לַתַּלְמוּד, 
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה - לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים - לִרְדּוֹף, 
בֶּן שְׁלשִׁים - לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים - לַבִּינָה, 
בֶּן חֲמִשִּׁים - לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים - לַזִקְנָה, 
בֶּן שִׁבְעִים - לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים - לַגְּבוּרָה, 
בֶּן תִּשְׁעִים - לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה - כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.


באור המשנה

הוא – רבי יהודה בן תימא, היה אומר: 

בן חמש שנים למקרא - כשהילד יהיה בגיל חמש יתחילו ללמדו את המקרא. דהיינו: חמישה חומשי תורה, נביאים וכתובים (ואת לימוד הקריאה ילמדוהו כבר מגיל ארבע).

ובן עשר למשנה - כלומר, לאחר שלמד חמש שנים מקרא, יתחילו ללמדו משניות.

בן שלש עשרה למצוות - כלומר, כשהילד מגיע לגיל שלש עשרה הוא כבר נחשב לגדול וחייב במצוות. ולמדים זאת מזה שכתוב: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו). וגבי שכם בן חמור כתוב: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו" (בראשית לד, כה). ולוי באותו פרק בן שלש עשרה שנה היה והתורה קראה לו: "איש".

בן חמש עשרה לתלמוד - ללימוד הגמרא. והכוונה לסברות ולטעמים, שהתנאים האחרונים היו מדקדקים בדברי התנאים שקדמו להם, לבארם ולהסבירם וליתן להם טעם – שהרי בימים ההם לא היתה עוד הגמרא שלנו (ספר המאור לרמב"ם).

בן שמונה עשרה לחופה - ולמדנו זאת מכך ששמונה עשרה פעמים כתוב: "אדם", מ"בראשית" עד "כי מאיש לוקחה זאת" (רש"י). ובמדרש מצאו רמז לכך שכתוב: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג), "והוא" בגימטריא שווה לשמונה עשרה .

בן עשרים לרדוף - אחר מזונותיו. לפי שלאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. ויש מפרשים פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו. לפי שאין בית דין של מעלה מענישין את מי שפחות מגיל עשרים. כפי שראינו אצל מתי מדבר שלא נענשו כל אלו שהיו פחותים מגיל עשרים.

בן שלשים לכח - שכן מוצאים אנו בלויים, שהתחילו בעבודת המשכן בהיותם בני שלושים. כמו שכתוב: "מבן שלושים שנה ומעלה... כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד" (במדבר ד, מז).
בן ארבעים לבינה - להבין דבר מתוך דבר. שרק לאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, אמר להם משה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה" (דברים כט, ג).
בן חמישים לעצה - לתת עצה לאחרים. כמו שנאמר בלויים: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו..." ומהו השירות שנותן להם? שמייעץ אותם ומלמדם לשמור משמרתם.

בן שישים לזקנה - כמו שנאמר: "תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו) "בכלח" בגימטריא שווה שישים.

בן שבעים לשיבה - כמו שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום: "וימת בשיבה טובה" (דברי הימים א כט, כח). וימי חייו היו שבעים שנה.

בן שמונים לגבורה - שכתוב: "ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ, י).

בן תשעים לשוח - הולך שחוח וכפוף. ורבינו יונה פירש שהוא מלשון "ישפוך שיחו". והיינו שכשהגיע האדם לגיל תשעים, ראוי להיות כל עסקו בתפילה ובתהילות ה' ולשוח בנפלאותיו ולתקן מידותיו ולבקש תורה ומצוות.
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם - שהרי כהו עיניו ונשתנו פניו, ומעיין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך (רש"י).


מעשי אבות

המאירי כתב שהתנא במשנתנו חילק את שנות האדם לתקופותיהן, כדי לזרז את האבות ללמד את בניהם בזמנם הראוי ובדרך אגב צירף גם מקרים הנמשכים ובאים בפרקי הזמן מצד הטבע. 

על הפסוק בתחילת ספר קהלת: 
"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב). 
דרש רבי שמואל בר רב יצחק, שנה אותה בשם רבי שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים שאמר קהלת הם כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בימי חייו: 

1. בן שנה – דומה למלך שנתון בעגלה והכל מחבקין ומנשקין אותו. 

2. בן שנתיים ושלש – דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, וכל מה שהוא מוצא נותן לתוך פיו. 

3. בן עשר – קופץ כגדי

4. בן עשריםכסוס צוהל, מייפה את עצמו ומבקש אשה. 

5. נשא אשה – ניתן עליו אוכף והרי הוא כחמור

6. הוליד בנים – מעז פניו ככלב להביא להם לחם ומזונות, וכל צרכי פרנסת אנשי ביתו. 

7. וכאשר הזקין, הרי הוא כקוף שנשתנה דמותו מכל הבריות. שואל על כל דבר ודבר ואוכל ושותה כמו תינוק, ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו. 

וכל הרעה הזאת והגנאי שיש באדם ככל שהוא מזקין זה מדובר בעמי הארץ שהם עסוקים בחיי העולם הזה בלבד. זה בחיפוש אשה וזה בבקשת פרנסה וכו'. וכאשר אמרו חכמים: זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתם טורפת עליהם" 
(סוף מסכת קינים). 

אבל בבני תורה בהם לא דיבר שלמה המלך דברי גנאי וכגון על דוד אביו ח"ו. שבו כתוב: "והמלך דוד זקן בא בימים" (מלכים-א א, א), אף על פי שהוא זקן, הוא מלך ביפיו ובטעמו. 

וכמו שאמרו חכמים: "אבל זקני תורה אינם כן, כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהן" (קהלת רבה א, ב).


למדנו במשנתנו שכשהאדם בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, כיון שכהו עיניו ונשתנו פניו, והוא משתטה והולך. 

ובעניין זה דרשו על הפסוק שבתהלים (לב, ו): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" – אמר רבי אבא: "לעת מצוא" זוהי הזקנה. שצריך כל אדם להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על זקנותו, שיהיו עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות. שבזמן שאדם מזקין הכל מסתלק ממנו 
(מדרש תנחומא מקץ).


נאמר בחומש בראשית (כד, א): 
"ואברהם זקן בא בימים"– עד אברהם אבינו לא היתה זקנה בעולם. ואברהם ובנו יצחק היו דומים מאוד זה לזה, מי שהיה רוצה להסיח עם אברהם היה משיח עם יצחק, עם יצחק – היה משיח עם אברהם. 

עד שבא אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ריבונו של עולם, צריך אתה להפריש בין אב לבן, בין נער לזקן, שיתכבד הזקן בנער. 

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, ממך אני מתחיל. הלך ולן באותו הלילה ועמד בבוקר. כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו: ריבונו של עולם, עשיתני דוגמא. 

אמר לו "עטרת תפארת שיבה" (משלי טז, לא) לכך נאמר: "ואברהם זקן" 
(מדרש תנחומא חיי שרה). 



ימיו וחייו של האדם קצרים הם כמו שנאמר: ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). אם תאמר כצל של כותל  - יש בו ממש, צילו של דקל – יש בו ממש. לאיזה צל? 
אמר רב הונא בשם רב אחא: לצל של עוף, שהוא עובר וצילו עובר... 
(קהלת רבה א).

 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏