פרקי אבות- ביאור פרק ה' משנה י'

"ביאור לפרקי אבות פרק ה משנה י". "ביאור למשנה י בפרק ה של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": "מהם ארבע המידות באדם"? "מה עשו אנשי סדום שנחרבה"? "מי היו ארבעת הדיינים היו בסדום"?, "אליעזר עבד אברהם בא לסדום", מנהג רע שהיו נוהגים אנשי סדום ותושייתו של אליעזר...

מסכת אבות
פרק ה משנה י

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם 
הָאוֹמֵר: 
"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם. 
"שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי" - עַם הָאָרֶץ. 
"שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ" - חָסִיד. 
"שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי" - רָשָׁע.


באור המשנה

ארבע מידות באדם - ישנם ארבעה סוגי התנהגות של בני אדם בעניין החסד והעזרה לזולת. ואלו הן:

א. האומר: "שלי שלי ושלך שלך" - איני רוצה להנותך משלי, והלוואי שלא תהנה אותי משלך. 
זו מידה בינונית - של בני אדם בינוניים. 
ויש אומרים: זו מידת סדום - שקרוב הדבר שהתנהגות זו תביאהו לידי מידת סדום. מתוך שהוא רגיל בכך שלא להנות אחרים ואפילו בדבר שאינו חסר כלום לא רוצה להנות את חברו. וזו הייתה מידת סדום, שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, אף על פי שהארץ הייתה רחבת ידיים לפניהם ולא היו חסרים כלום.

ב. "שלי שלך ושלך שלי" - שמהנה את חברו משלו, כדי שיוכל גם להנות משל חברו כשיצטרך לו. 
הרי זה עם הארץ - זוהי מידה שבה מתיישבת הארץ. בזכות שאחד מהנה ונהנה מהשני במידה שווה. אך אין זה חסיד לפי שנהנה מאחרים, וכבר נאמר: "ושונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז).

ג. "שלי שלך ושלך שלך" - המהנה את הבריות מנכסיו והוא עצמו לא נהנה מאחרים. 
הרי זה חסיד - שעושה לפנים משורת הדין.

ד. "שלי שלי ושלך שלי" - מי שנהנה מאחרים ולא מהנה אותם כלל. 
הרי זה רשע - לפי שנהנה מאחרים ולא מהנה אף אחד.


מעשי אבות

למדנו במשנתנו שהאומר: "שלי שלי ושלך שלך" – יש אומרים שזו מידת סדום. כלומר, שקרוב הדבר שיבוא לידי מידת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר, לא ירצה להנות את חבירו. וזו הייתה מידת סדום, שלא רצו להנות שום אדם מממונם, שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, אף על פי שהייתה הארץ רחבת ידיים לפניהם ולא היו חסרים כלום.

במסכת סנהדרין (קט:) מסופר שארבעה דיינים היו בסדום ואלו שמותיהם: שקראי, שקרוראי, זיפי, ומצלי דינא. והם תיקנו כל מיני תקנות ודינים שקריים ועקומים. 
כגון: מי שהיה מכה את אשת חבירו ומחמת זה הפילה הולד. אמרו לו: תן את אשתך למכה עד שתהיה מעוברת ממנו בחזרה. 
מי שחתך את אוזן חמורו של חבירו. אמרו לו: תנו לו את החמור עד שתצמח אוזנו, שזה ודאי שקר כי לעולם אי אפשר שתצמח אוזנו. 
מי שעשה לחבירו פצע. אמרו לו: תן לו שכר שלקח ממך דם (והקזת דם זהו דבר בריא לגוף) וכו'.


פעם אחת נזדמן אליעזר עבד אברהם לסדום, ופצעוהו. 
בא לדין לפני הדיין אמר לו הדיין: תן לו שכרו כי לקח ממך דם. 
לקח אליעזר מקל ופצע את הדיין. 
אמר הדיין לאליעזר: מה אתה עושה?! 
אמר לו: השכר שאתה צריך לתת לי בעד שלקחתי ממך דם, תן אותו לאיש הזה שלקח ממני דם, וכספי יישאר במקומו. 

נערה אחת הייתה בסדום, שהייתה רגילה להוציא לחם בכדה בעת שהלכה לשאוב מים, כדי שלא יבחינו בה אנשי המקום שיש לה לחם, ואת הלחם הזה הייתה נותנת לעניים. 
לאחר זמן נתגלה הדבר מה שהיא עושה. מה עשו אנשי סדום? הלכו וסכו אותה בדבש, והעמידו אותה על גג החומה ובאו הדבורים ועקצוה ומתה.

מסופר שם בגמרא שמיטה אחת הייתה בסדום שהיו ישנים עליה אורחים. ומפני שאנשי סדום שנאו אורחים ובשום פנים ואופן לא רצו שיכנס אורח למדינתם. 
הנהיגו אצלם מנהג רע והוא: אם היה האורח ארוך יותר מכפי גודל המיטה, היו מקצרים אותו בסכין. ואם האורח היה קטן בגובה והמיטה הייתה יותר ארוכה ממנו, היו מותחים את האורח עד שנתפרקו אבריו ומת.

פעם אחת נזדמן לשם אליעזר עבד אברהם, אמרו לו: בא ותישן על המיטה! אליעזר שידע מנהגם הרע אמר להם: נדר נדרתי מיום שמתה אימי שלא אישן על המיטה.

עוד מנהג רע שהיו נוהגים אנשי סדום הוא: 
שכל מי מביניהם שיזמין אורח לחתונה יפשיטו את בגדיו של אותו המזמין. 
יום אחד נזדמן אליעזר עבד אברהם לחתונה שערכו שם ולא נתנו לו לאכול. 
מה עשה אליעזר? הלך וישב בסוף השולחן ואכל ושתה, אמר לו הסועד שישב לידו: מי הזמינך שתבוא לכאן? אמר אליעזר לאותו האיש שישב לידו: אתה הזמנת אותי לכאן. 
ומיד כשאמר לו זאת ברח אותו האיש משם מפני שפחד שמא ישמעו זאת ויפשיטו ממנו את בגדיו. 
אחר כך ישב אליעזר אצל השני שהיה יושב שם, ואמר לו גם כן שהוא זה שהזמינו לחתונה, והיה גם הוא מפחד שלא ישמעו זאת אנשי המקום, וברח גם כן לבחוץ שלא ייקחו לו את בגדיו. 
וכך עשה אליעזר לכל אחד ואחד, עד שהלכו כולם ואכל הוא את כל הסעודה.


רבי יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר, לעני ולאביון ישרף באש.
פלוטית בתו של לוט הייתה נשואה לאחד מגדולי סדום. 
ראתה עני מרוד אחד ברחוב העיר וריחמה עליו. מה הייתה עושה? בכל יום כשהייתה יוצאת לשאוב מים הייתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת את אותו עני. 

אמרו אנשי סדום: העני הזה מאין הוא חי? 
התחילו לחקור ולדרוש עד שגילו הדבר והוציאו אותה להישרף. אמרה: אלוקי העולם, עשה משפטי ודיני מאנשי סדום! 
ועלתה צעקתה לפני כיסא הכבוד. אמר הקדוש ברוך הוא: "ארדה ואראה הכצעקתה הבאה אלי" (בראשית יח, כא) – אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה ופניה למטה 
(פרקי דרבי אליעזר כה).



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏