פרקי אבות- ביאור פרק ב' משנה יב'

בפרק ב של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": מעשה ברבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן המוכיח את גדולתן, מעשה בבלוריא הגיורת שביקשה תשובה לשאלתה מרבן גמליאל ומשל לה משל.., "הזהירות בממון חבר" "סיפור עם רב הונא שהחמיצו לו 400 חביות יין"...

מסכת אבות
פרק ב משנה יב

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: 
יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, 
וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם.


באור המשנה

רבי יוסי אומר: 

א. יהי ממון חברך חביב עליך כשלך - כשם שאתה חס על ממונך שלא לאבדו, כך תחוס על ממון חברך.

ב. והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך - התקן עצמך במידות טובות כדי ללמוד את התורה הקדושה ואל תאמר כיוון שאבי וסבי היו חכמים, גם אני אהיה חכם, ואיני צריך לחזור אחריה ולעמול בה.

ג. וכל מעשיך יהיו לשם שמים - בכל מה שאתה עושה אף כשאתה עוסק בצרכי גופך כגון: אכילה ושתייה ומשא ומתן לא תהא כוונתך להנות גופך אלא לשם שמים, לעשות רצון הבורא.

וכן פסק מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רלא) שכל מה שיהנה האדם בעולם הזה, לא יכווין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) 

ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון: האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל כפי חיותו, לעבוד את בוראו וכו' ובסוף הסעיף כתב: וכשרואה דבר שיביאהו לידי עבודת הבורא יתברך - יעשהו, ואם לאו - לא יעשהו, ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד.


מעשי אבות

התנא רבי יוסי הכהן היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי אשר שיבח אותו רבו וקראו "חסיד", דהיינו, שמתנהג בכל דרכיו לפנים משורת הדין.

מעשה ברבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן שהלכו בדרך ועסקו במעשה מרכבה, ואותו היום היה בתקופת תמוז ונקשרו שמים בעבים, ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצים ובאים לשמוע, כבני אדם שמתקבצים ובאים לראות בשמחת חתן וכלה. הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים אלו שקרו לפני רבו רבן יוחנן בן זכאי, וכששמע זאת אמר: אשריכם ואשרי יולדתכם! אשרי עיני שכך ראו! 

ואף חלמתי שאני ואתם מסובין היינו על הר סיני, ויצאה עלינו בת קול מן השמים ואמרה: עלו לכאן! טרקלינים נאים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידכם ותלמידי תלמידכם מזומנים לכת השלישית של הכיתות היושבות לפני השכינה (חגיגה יד:).

מעשה בבלוריא הגיורת שביקשה מרבן גמליאל שיסביר לה על סתירה שיש בין שני מקראות, שמצד אחד כתוב בתורה: "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז) ומצד שני כתוב: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כח) כיצד מיישבים סתירה זו? נטפל לה רבי יוסי הכהן להשיב לה, 

אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? 

לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן לפרעון בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך שיפרע את חובו, והגיע הזמן ולא פרעו, כשבא לפייס את המלך על שנשבע בשמו ולא קיים את השבועה, 
אמר לו המלך: עלבוני מחול לך, אך לך ופייס את חברך. 

כך גם יישוב הסתירה שבין הפסוקים 

מה שנאמר: "ישא ה' פניו אליך" (שם) זה נאמר בעבירות שבין אדם למקום (להקדוש ברוך הוא) ומה שנאמר: "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז) זה מדובר על עבירות שבין אדם לחבירו שהקדוש ברוך הוא לא נושא לו פנים עד שילך ויפייס את חבירו (ראש השנה יז:).

למדנו במשנתנו מדברי רבי יוסי שיש לאדם להיזהר בממון חבירו כמו שהוא נזהר בממונו. בענין זה מסופר בגמרא על מר זוטרא החסיד ששהה באכסניא בדרך. ונגנב לו כוס עשוי מכסף, הוא ניסה לחפש את הגנב אך לא מצאו, ראה תלמיד אחד שרחץ את ידיו וניגבם בבגדו של חבירו, אמר בלבו כנראה שזהו הגנב, מאחר שלא איכפת לו לחוס על ממון חבירו. מה עשה? כפה אותו והלקהו עד שהודה לו שאמנם הוא זה שגנב את כוס הכסף (בבא מציעא כד.).

עוד בעניין זה מובא מעשה עם רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות של יין, נכנסו אצלו חכמים ואמרו לו: יפשפש מר במעשיו, אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם? 
אמרו לו: וכי חשוד הקדוש ברוך הוא שיעשה עם האדם דין בלא דין? 
אמר להם: אם יש מישהו ששמע עלי דבר שעשיתי שאינו הגון – יאמר לי. אמרו לו: כך שמענו, שאין מר נותן לאריסו ("אריס" זהו מי שעובד בקרקע חבירו בשכר חלק מן הפירות) את חלקו בזמורות הגפן, 
אמר להם: וכי מניח הוא לי מהן כלום! הרי הוא גונב ולוקח בלא ידיעתי מהם לפיכך אני לוקח ממנו את חלקו.

אמרו לו: זהו מה שאומרים הבריות: "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" 
פירוש: אחר הגנב גנוב וטעום טעם כלומר, בגלל שהוא גנב אתה לא צריך לגנוב ממנו.  אמר להם: הריני מקבל על עצמי מעכשיו לתת לו את חלקו המגיע לו בזמורות הגפן. יש אומרים: שבאותו רגע חביות החומץ נעשו יין, ויש אומרים: שנתייקר החומץ ונמכר בדמי יין (ברכות ה:).

ולא רק בממון חבירו צריך האדם להיזהר אלא גם בממונו של הגוי צריכים אנו  להיזהר מלהזיקו או לגוזלו. 
כמו שנאמר בתנא דבי אליהו (פרק כו:) לא נתנה התורה אלא על מנת לקדש את שמו הגדול שנאמר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג) 

מכאן אמרו חכמים: ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי סופו שגונב מישראל, והגוזל מגוי סופו שהוא גוזל מישראל, נשבע לגוי סופו שנשבע לישראל, מכחש לגוי סופו שמכחש לישראל, שופך דמים לגוי סופו ששופך דמים לישראל, ולא נתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש את שמו הגדול שנאמר: "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים" (ישעיה סו, יט), מהו אומר בסוף הענין? "והגידו את כבודי בגויים" (שם).

ועוד נאמר: "גזל את הנכרי ומת, אינו מתכפר לו, מפני חילול השם" (תוספות בבא קמא י.).

© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏