פרקי אבות- ביאור פרק ב' משנה ח'

"ביאור לפרקי אבות פרק ב משנה ח". "ביאור למשנה ח בפרק ב של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": מעשה ברבי חנינא בן דוסא "מפני מה החמירה התורה בגנב שמשלם כפל וארבעה וחמשה יותר מהגזלן"?, מימרות ועצות בשם רבי יוחנן לגביי מיתתו של האדם והזמן המומלץ...

מסכת אבות
פרק ב משנה ח

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. 
הוּא הָיָה אוֹמֵר: 
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. 

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, 
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. 

הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן: 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס - בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. 
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. 
רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן - חָסִיד. 
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל - יְרֵא חֵטְא. 
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ - מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. 

הוּא הָיָה אוֹמֵר: 
אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, 
וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה - מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. 

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: 
אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם 
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, 
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה - מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.


באור המשנה

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך - כלומר, גם אם למדת הרבה תורה אל תתגאה על כך ותאמר הרבה תורה למדתי, כי לכך נוצרת - ומחויב אתה ללמוד את התורה כמו שכתוב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) ומי שעושה את מה שהוא מחויב לעשות אין לו מה להתגאות על כך.

ישנו פירוש נוסף לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי והוא: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך - "טובה" זוהי התורה כלומר, אל תשמור את התורה שלמדת לעצמך אלא תלמדנה גם לאחרים, כי לכך נוצרת - ללמוד על מנת ללמד.


חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סוד שאינו מאבד טיפה - כבור מטויח בסיד, שאינו מאבד כלום מהיין או מהמים הנמצאים בתוכו, כך גם רבי אליעזר  בן הורקנוס אינו שוכח דבר מתלמודו.

רבי יהושע - בן חנניה - אשרי יולדתו - מאושר הוא במידות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדה אותו, ויש אומרים: על שם שאמו גרמה לו שיהא חכם, שהייתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם, ומיום שנולד לא הוציאה את עריסתו מבית המדרש כדי שיכנסו רק דברי תורה בתוך אוזניו.

רב יוסי הכהן - חסיד - שמתנהג לפנים משורת הדין.
רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא - מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבוא לידי חטא.

ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר - היה בעל שכל חריף והבנה עמוקה, מבין דבר מתוך דבר ומוסיף על מה שלמד מרבו, כמעיין שמימיו מתגברים ומתחדשים תמיד.

הוא - רבן יוחנן בן זכאי. היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה כלומר, אם נשקול את חכמתו של אליעזר בן הורקנוס בכף המאזניים מול חכמתם של שאר החכמים. מכריע את כולם - חכמתו גדולה הרבה יותר מחכמתם.

אבא שאול אומר משמו - של רבן יוחנן בן זכאי, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם - לפי שהיה חריף גדול בלימוד התורה וזה יותר חשוב מאשר רק לזכור את הלימוד.


מעשי אבות

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי התנאים בדור שלפני חורבן בית המקדש ובעשרות שנים שלאחריו. מתלמידיו של הלל הזקן.

מסופר בגמרא במסכת סוכה (כח.) שהיו שמונים תלמידים להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון ועשרים בינוניים, גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזירות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין ומשלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול זה מעשה מרכבה ודבר קטן זה הוויות דאביי ורבא.

פעם אחת חלה הלל הזקן ונכנסו כל תלמידיו לבקרו, עמד לו רבן יוחנן בן זכאי בחצר מרוב ענוותנותו, אמר להם: היכן הוא הקטן שבכם שהוא אב לחכמה ואב לדורות? ואין צורך לומר הגדול שבכם, אמרו לו: הרי הוא בחצר, אמר להם: יכנס, כיון שנכנס אמר עליו את הפסוק (משלי ח, כא): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (ירושלמי נדרים פ"ה, ה"ו).

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שאמר, אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסים וכל הימים דיו, אינם מספיקים כדי לכתוב את כל התורה שלמדתי מרבותי, ואף על פי כן לא החסרתי מהם אלא כמו הזבוב הטובל בים הגדול ואינו מחסרו אלא כלשהו (מסכת סופרים פט"ז ה"ח).

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם לבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי ולא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפים ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים (סוכה כח.).

כשאספסיינוס קיסר צר שלש שנים על ירושלים על מנת להחריבה, היו בירושלים שלשה עשירים גדולים: 
אחד בשם נקדימון בן גוריון, והשני בשם כלבא שבוע, והשלישי בשם בן ציצית הכסת. 

אמר אחד משלשת העשירים האלו: אני אזון ואפרנס את תושבי ירושלים שמצויים במצור על ידי כך שאחלק להם חיטים ושעורים, ואחד אמר שיפרנס אותם ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר שיתן להם עצים כדי שיוכלו להתחמם ולבשל בהם. והיה בידי שלשת העשירים האלו לפרנס את בני העיר ירושלים בכל הדברים הנזכרים למשך עשרים ואחת שנה. 

אך היו שם בירושלים אנשים ריקים ופוחזים, וכשבקשו חכמים לצאת מירושלים ולעשות שלום עם הרומאים, לא הניחום אלו הפוחזים ואמרו: אדרבא, נצא ונעשה עמהם מלחמה, אמרו להם החכמים: לא יעלה בידכם לנצח אותם, עמדו אלו האנשים הפוחזים שרצו לעשות עמהם מלחמה, ושרפו את כל האוצרות שהיו בהם תבואה וכן שרפו את אוצרות העצים כדי שהעם יהיה מוכרח לצאת למלחמה, ונעשה רעב גדול בעיר.

אבא סיקרא ראש הבריונים של ירושלים היה, ובן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. שלח רבן יוחנן בן זכאי שליח לקרוא לו שיבוא אליו בצנעא. בא אליו, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: עד מתי אין אתם מניחים אותנו לעשות שלום עם שונאינו הרומאים, ואתם הורגים את בני העיר ברעב? אמר לו אבא סיקרא: מה אעשה? אם אומר להם איזה דבר, הם מיד יהרגו אותי. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: מצא איזו תקנה עבורי שיניחוני לצאת מן העיר, ייתכן שאוכל לעשות הצלה מועטת.

אמר לו אבא סיקרא: עשה עצמך כאילו אתה חולה, ותגרום לכך שיתפרסם הדבר ויבואו כולם לבקרך, אחר כך תביא איזה דבר מסריח כמו נבלה ושים זאת במיטתך עמך, שיאמרו: מת הוא וכבר מסריח, ויאמרו שכבודו נפטר.

ויכנסו התלמידים אליך, ולא יכנס שום איש אחר, שלא ירגישו בו שהוא קל לשאת אותו, כי המה יודעים שאיש חי הוא קל יותר ממת. ויסברו הבריונים שמת, ויניחו לשאת אותו אל מחוץ לעיר לקבורה. 

עשה כן. 

נכנס אצלו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר. כשבאו לפתח העיר וביקשו לצאת, רצו הבריונים לדקרו ברומחים, כי אמרו שמא מערים הוא שהוא מת, ובאמת הוא חי. אמר להם אבא סיקרא: יאמרו הרומאים עליכם, שאפילו את רבם דקרו! רצו לדחפו, אולי יצעק. אמר להם אבא סיקרא: יאמרו הרומאים, את רבם דחפו! פתחו לו הדלת ויצא.

כשהגיע לשם, אמר רבן יוחנן בן זכאי: שלום עליך המלך! שלום עליך המלך! 
אמר לו הקיסר: אתה מתחייב שתי הריגות: אחת – עבור שאין אני מלך ואתה קראת לי מלך, שנית – אם מלך אני, למה לא באת אלי עד עתה? 
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: מה שאתה אומר שאין אתה מלך – אמת הוא שאתה עתיד להיות מלך, כי אם אין אתה מלך לא הייתה עיר הקודש ירושלים נמסרת בידך, שכתוב: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י, לד), "והלבנון" – זהו בית המקדש ונקרא כך לפי שמלבין עוונותיהם של  ישראל "ואדיר" – זהו מלך, כמו שכתוב (ירמיה ל, כא): "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" (הרי שאדיר הוא מושל). 

ומה שאמרת אם מלך אתה למה לא באתי אליך עד עתה, כי האנשים הרשעים שיש בינינו המה לא הניחו לי לבוא אליך.

אמר לו הקיסר: מי שיש לו חבית עם דבש, ונחש אחד כרוך ודבוק ולהוט אחריה, ואין יכולים לקחת הדבש מן החבית – מה עושים? וכי לא שוברים את החבית כדי שילך הנחש? 
כך היה לכם לעשות, להשחית חומת העיר ולשרפה באש, כדי להשליך את הבריונים מעליה. 

שתק רבן יחנן בן זכאי, קרא עליו רב יוסף – ויש אומרים, רבי עקיבא – זה הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), כי היה לו להשיב לקיסר כך: לוקחים צבת, ומורידים את הנחש מן החבית והורגים אותו, ואת החבית מניחים ולא שוברים: כמו כן עשיתי אני, שהמתנתי עד שאנשיה הרעים יכלו, ולא אצטרך לשחת את העיר וכעת באתי אליך. 

תוך כדי דיבורם, בא שליח מרומי, ואמר לו: מלך רומי מת, וחשובי רומי רוצים למנות אותך להיות מלך עליהם. היה נועל מנעליו, ונעל מנעל ראשון, ורצה לנעול את המנעל השני, ולא היה המנעל עולה עליו. רצה לחלוץ ולשלוף מאתו את המנעל שעלה עליו, ולא יכל להסיר אותו. אמר: מה זה? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אל תצטער על זה, כי "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל), והגיעה לך בשורה טובה לכן נתדשנה לך העצם. 

לכן עשה כך, שיבוא איש אחד שהוא שונא לך ויעבור לפניך, ועל ידי זה תכחש העצם, כי כן כתוב: "ורוח נכאה תייבש גרם" (משלי יז, כב), ותוכל לנעול המנעל. עשה כן – ונעל המנעל. אמר לו: ומאחר שאיש חכם ונבון אתה, למה לא באת אלי עד עתה? אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: וכי לא אמרתי לך פעם אחת את הטעם? אמר לו: הרי גם אני אמרתי לך תשובה על טעמך.

אמר לו המלך: אני אלך מכאן, ואשלח איש אחד לכאן במקומי, לכן שאל ממני שאלה ואמלא שאלתך ובקשתך. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: תן לי את העיר יבנה, שלא תחריבנה ולא תהרוג את החכמים שבה, וכן שלא תהרוג את משפחתו של רבן גמליאל, כדי שלא תיכלה שולטנות בית דוד (כי רבן גמליאל בא מבית דוד), וגם תתן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק, שלא היה יכול לבלוע אוכל, לפי שנתקצרו מעיו בתעניתו (כמו שנכתוב לקמן בפרק ד, משנה ה). 

קרא רב יוסף – ויש אומרים, רבי עקיבא – על רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מד, כה), כי היה לו לבקש מלפניו שיניח כעת ולא יעשה מלחמה על ירושלים. אמנם רבן יוחנן בן זכאי לא ביקש מאיתו שיעשה לו כל כך, כי אמר: אפשר לא ימלא שאלתי על הכל ולא תהיה אפילו הצלה מועטת, לכן ביקש מאיתו שיעשה לו על כל פנים זאת, כדי שתהיה הצלה מועטת (גיטין נו:).

שנו רבותינו: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה הגורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר המערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי ואמר: 

היכל היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך, יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך הנביא זכריה בן עדו (זכריה יא, א): "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (יומא לט:).

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה (נערה) אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, 
אמרה לו: רבי פרנסני, אמר לה: בתי, בת מי את? שתקה, שוב אמר לה בת מי את? 

אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני (נקדימון היה אחד מעשירי ירושלים בתקופת הבית השני). 

אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כך מושלים משל בירושלים: "מלח ממון חסר" כלומר, מי שרוצה למלוח ממונו, דהיינו, לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה, כי חסרונו זהו קיומו, ויש אומרים: "מלח ממון – חסד", כלומר: שיעשה עם הממון חסד להלוותו לאחרים שנזקקים, ואז יוכלו המעות להתקיים. אבל אבי לא עשה צדקה כראוי, לכן כלה ממונו. שאל אותה רבן יוחנן בן זכאי והממון של חותנך איה הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה, לפי שנתערבו המעות בו, וגם הם לא נתנו צדקה כראוי.

אמרה לו: רבי, אתה זוכר שחתמת על כתובתי? אמר לתלמידיו: זוכר אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ ממה שנתן לה חותנה, בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: 

אשריכם ישראל! בזמן שעושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרם ביד אומה שפלה (היינו ערביים, וקרא להם אומה שפלה לפי ששוכנים באהלים במדבר) ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה.

ובאמת היה נקדימון בן גוריון עושה צדקה, כי מנהגו היה: כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, היו מציעים תחתיו בגדים של משי ללכת עליהם, והיו עניים באים ומקפלים אותם מאחוריו וזוכים בהם, אמנם יש אומרים: שעשה זאת רק לשם כבוד, ויש אומרים: שלא נתן מספיק צדקה לפי גודל עושרו, כמו שאומר המשל: "לפום גמלא – שיחנא" כלומר, לפי כח הגמל יטענו עליו משא, כמו כן הוא היה עשיר גדול ואדיר והיה צריך לתת ולפזר בצורה גדולה יותר (כתובות סו:).

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים שיחיה! 
הניח רבי חנינא ראשו בין ברכיו, וביקש עליו רחמים – וחיה. 

אמר רבן יוחנן בן זכאי: אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום, לא היו משגיחים עליו (אמר זאת על עצמו), 
אמרה לו אשתו: וכי הוא גדול ממך? 
אמר לה: לא, אלא שהוא דומה כעבד לפני המלך שנכנס ויוצא בלי רשות ואני דומה כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפניו תמיד (ברכות לד:).

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: 
מפני מה החמירה התורה בגנב שמשלם כפל וארבעה וחמשה יותר מהגזלן? 

אמר להם: זה השווה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מעלה כאילו אינה רואה ואוזן של מעלה כאילו אינה שומעת, שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי ידענו" (ישעיהו כט, טו).

אמר רבי מאיר: 
משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה? 

לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך ואחד לא זימן את בני העיר, ולא זימן את בני המלך, איזה מהם ענשו מרובה? הווי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך (ב"ק עט:).
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי, שראה בחלומו במוצאי ראש השנה, שבני אחותו יצטרכו להפסיד בשנה זו שבע מאות דינרים, מה עשה? 
הלך וכפה אותם בדברים כל השנה שיתנו כסף לצדקה ונשאר אצלם עוד שבעה עשר דינרים שלא גבה מהם מן הסך של השבע מאות דינרים.

כשהגיע ערב יום הכיפורים, הם קיבלו צו לבוא אל הקיסר, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: אל תדאגו, לא תפסידו הרבה כסף, אתם רק תצטרכו לשלם לו שבעה עשר דינרים בלבד. 

וכך היה, כשחזרו מן הקיסר באו לרבן יוחנן בן זכאי ואמרו לו: מניין ידעת כל זאת? 
אמר להם: כך ראיתי בחלומי. 
אמרו לו: ולמה לא אמרת לנו מתחילה שכך חלמת והיינו נותנין את הכל? 
אמר להם: כי רציתי שתעשו את המצווה לשמה (בבא בתרא י.).

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק (ברכות יז.).

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה את בית המקדש חרב, אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום בו היו מתכפרים עוונותיהם של ישראל, אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, ואיזו? זו גמילות חסדים שנאמר (הושע ו, ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח" (אבות דרבי נתן פרק ו).

מלבד חמשת תלמידיו החשובים המופיעים במשנתנו שהם: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניא, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך, ישבו לפניו עוד רבים מחכמי הדור כמו רבי חנינא בן דוסא, רבן גמליאל דיבנה, רבי אלעזר המודעי ורבי נחוניה בן הקנה (בבא בתרא י:).

רבן יוחנן בן זכאי הוא היחיד מבין כל חכמי ישראל שזכה לתואר "רבן" אף שלא היה ממשפחת הנשיאים של בית הלל, בזכות תורתו וחכמתו.

כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? 

אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין מאסרו מאסר עולם, ואם ממיתני, אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשוחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשוחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה? 

אמרו לו: רבינו ברכנו! אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו: עד כאן (ולא יותר)! אמר להם: ולוואי! תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. 

בשעת פטירתו אמר לתלמידיו: פנו את הכלים מהבית על מנת שלא יטמאו, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא, רש"י פירש: שבא אליו ללוותו (ברכות כח:).

רבן יוחנן בן זכאי חי מאה ועשרים שנה: בין השנים 3833 – 3713 (73 לספירה – 47 לפנה"ס), ארבעים שנה עסק בפרקמטיא (סחורה), ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד (ראש השנה לא:). הוא נפטר כחמש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני. והוא טמון עם חלק מתלמידיו המובחרים בעיר טבריה ליד קברו של הרמב"ם.
משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה (סוטה מט.). 

הוא היה אומר

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מבכל הארצות כולן? מפני שביתו של אברהם משם, משלו משל למה הדבר דומה? לאישה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה? משלחה לבית אביה (תוספתא בבא קמא).

על הפסוק בתורה: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז) אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו (ואין הגנב מתבזה בכך) – ישלם קנס פי חמישה אבל שה שהרכיבו על כתפו (והתבזה הגנב על ידי כך) – ישלם קנס פי ארבעה (בבא קמא עט:).

אמר רבן יוחנן בן זכאי: כשם שקרבן חטאת מכפר על ישראל, כך הצדקה מכפרת על אומות העולם (בבא בתרא י:). 

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: 

אדם שמת מתוך הישוב (דהיינו, שהיה מיושב בדעתו בשעת מיתתו ויכל להתוודות) – סימן יפה לו, אך אם מת מתוך הטירוף – סימן רע לו. 
מתוך הדיבור – סימן יפה לו, מתוך השתיקה – סימן רע לו, 
מתוך דברי תורה – סימן יפה לו, מתוך דבר סחורה – סימן רע לו, 
מתוך דבר מצווה – סימן יפה לו, 
מתוך דבר בטלה – סימן רע לו, 

מתוך שמחה – סימן יפה לו, מתוך עצבות – סימן רע לו, מתוך שחוק – סימן יפה לו, מתוך בכיה – סימן רע לו (אלא אם כן זוהי בכיה של מצוה כגון: מתוך חרטה על עוונותיו).

מת בערב שבת – סימן יפה לו (רש"י פירש: לפי שנכנס למנוחה מיד)  
מת במוצאי שבת – סימן רע לו, 
מת בערב יום הכיפורים – סימן רע לו (לפי שלא הספיק להתוודות על חטאיו) 
מת במוצאי יום הכיפורים – סימן יפה לו, ופירש רש"י: לפי שנמחלו עוונותיו סימן יפה לו 
(אבות דרבי נתן פרק כה, כתובות קג:).
 









© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏