פרקי אבות- ביאור פרק א' משנה יג'

בפרק א של מסכת אבות" מתוך "ספר מעשי אבות של הרב דוד חדד": "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו", "מהי הסגולה לחכמה"? סיפור מופלא על מהרש"ל (הרב שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז שחי לפני כ-430 שנה) ואברהם מוכר הירקות שהפך למחליפו בזכות צניעותו, סיפור על רבי טרפון שמעולם לא רצה ליהנות מכתרה של תורה...

מסכת אבות
פרק א משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר: תרגום לעברית
נְגַד שְׁמָא - אֲבַד שְׁמֵהּ.          מי שנמשך שמו למרחוק – נאבד שמו.
וּדְלָא מוֹסִיף - יָסֵיף.        ומי שאינו מוסיף על לימודו – ישכח מה שלמד.
וּדְלָא יָלֵיף - קְטָלָא חַיָּב.        ומי שאינו לומד תורה – חייב מיתה.
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֳלָף.   והמשתמש בכתר תורה – עובר מהעולם.


באור המשנה

הוא היה אומר - הילל 
נגד שמא - המושך לו שם, כלומר מי שרוצה לגדל ולרומם את שמו בעולם, כדי לזכות בכבוד רב, 
אבד שמה - הריהו מאבד את שמו שקנה לו מכבר, שהואיל ורדף אחר הכבוד שאינו ראוי לו, הריהו מאבד גם את כבודו שזכה לו, ש"כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו",.

ודלא מוסיף - מי שאינו מוסיף בלימוד התורה, יסיף - יסוף מפיו מה שכבר למד כלומר, ישכח את כל מה שלמד. וכן נאמר במסכת אבות דרבי נתן: אם שנה אדם מסכת אחת או שתיים או שלש, ואינו מוסיף עליהן סופו שמשכח את הראשונות. וכן אומרת התורה: אם יום תעזבני יומיים אעזבך (ירושלמי סוף ברכות).

ודלא יליף - מי שאינו לומד תורה כלל, קטלא  חייב - חייב מיתה, כלומר: הואיל ואינו לומד תורה אין לו זכות לחיים.
ודאשתמש בתגא - מי שמשתמש בתורה לשם הנאתו ותועלתו, כאדם המשתמש בכלי תשמישו ואומנותו, 
חלף - יחלוף מן העולם.


מעשי אבות

למדנו מדברי הלל במשנתנו ש"נגד שמא – אבד שמה", מי שרוצה למשוך לו שם כלומר, מי שרוצה לגדל את שמו בעולם כדי לזכות בכבוד רב הריהו מאבד את כבודו שקנה לו כבר, לפי ש"כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו", וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין קו.): 
"גמלא בעי קרנא, אודנא דהוו ליה גזיזי מניה", כלומר: הגמל תבע מהבורא, שייתן לו קרניים כפי גודלו, כמו שיש אפילו לבריות קטנות ממנו, ומה הרוויח בתביעתו, גנזו לו אף את האוזניים, כאשר עיננו הרואות, שאוזניו קטנות ביחס אליו, כך המבקש גדולה וכבוד יחסר ממנו גם מעט הכבוד שיש לו, כי גאוות אדם תשפילנו, וכל המתגאה הרי הוא תועבה, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה).

ונאמר בירושלמי (ברכות פ"ה): ברית כרותה, שכל העוסק בתורה בצינעא מחכים, שנאמר: "ואת צנועים חכמה"

ובעניין זה מובא מעשה שהיה בימי הרב מהרש"ל (הרב שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז שחי לפני כ-430 שנה) שליד בית מדרשו היה איש אחד, שהיה מוכר ירקות בחנות, והיה גם ישן בחנות וכולם היו קוראים אותו רבי אברהם מוכר הירקות והיה עוסק בתורה בצינעא ובהתמדה גדולה, ודבר אין לו עם שום אדם.

לילה אחד נתקשה המהרש"ל בסוגיא עמוקה אחת, וכשקם ללכת לביתו, עבר ליד חנותו של אברהם מוכר הירקות ושמע אותו שהוא לומד את הסוגיא ההיא ומפרש אותה בטוב טעם ודעת והיה מקשיב לו בכל דבריו. 

למחרת שלח המהרש"ל לקרוא לו, ושאל אותו איזו שאלה מסובכת בש"ס, והשיב לו, כי הוא עם הארץ ואינו מבין כלום בתורה ובגמרא, ורק אחרי שגזר עליו המהרש"ל לומר לו את האמת ולענות לו על שאלתו, פתח את פיו בחכמה ובבקיאות רבה כמעין המתגבר הפלא ופלא, אך הוא התחנן לפני המהרש"ל שיישאר הדבר בסוד ולא יודיע הדבר. ונמשך הדבר כמה פעמים שהיה המהרש"ל מפלפל עמו, והיה נושא ונותן עמו, ומצא ממנו קורת רוח מרובה לפי שהיה אדם גדול ועצום בתורה.

כאשר נתבקש המהרש"ל בישיבה של מעלה, ציווה לקהל עדתו שייקחו את הרב רבי אברהם מוכר הירקות שיחליף את מקומו ויהיה רבה של העיר, כי אין כמוהו בכל הארץ, ואחר כך על ידי הפצרות רבות נאות רבי אברהם לבקשתם, ונתקיימה צוואת המהרש"ל (שם הגדולים מערכת א אות עו).

עוד למדנו במשנתנו ש"דלא יליף קטלא חייב" כלומר, שמי שאינו לומד כלל תורה חייב מיתה לפי שאין לו זכות לחיים, וכן דרשו חכמים: הנפש והתורה נמשלו לנר, הנפש – שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) והתורה – שנאמר: "כי נר מצווה ותורה אור" (שם) 
אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנשמה – אם שמרת את שלי, אני משמר את שלך ואם כיבית את נרי – אני מכבה את נרך (ויקרא רבה).

נאמר עוד במשנה: "ודאשתמש בתגא – חלף" 
פירוש: המשתמש בכתר התורה לשם הנאתו ותועלתו, כאדם המשתמש בכלי תשמישו ואומנותו, יחלוף מן העולם כמו שמבואר במסכתנו להלן (פרק ד, משנה ה): 
"כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם". 

ובעניין זה מסופר במסכת נדרים: על רבי טרפון שמעולם לא רצה ליהנות מכתרה של תורה, יום אחד הוא ירד לפרדס שלו, ואכל ממנו תאנים, בא האריס ומצאו ולא הכיר את רבי טרפון, אמר האריס: זהו שגונב מן הפירות בכל השנה, התחיל האריס לחבוט בו במקל, ואחר כך שם אותו בתוך שק, ואמר להטביעו בנהר, ראה רבי טרפון שהוא בסכנה, אמר לו לאריס, לך ואמור בביתו של רבי טרפון שיכינו לו תכריכים. 
כששמע כך האריס, הוציאו, ונשתטח לפניו והתחיל לבכות ולצווח, רבי מחול לי, אמר לו, יבוא עלי (לשון שבועה), אם לא על כל מקל ומקל שחבטת בי הייתי מוחל לך, על ראשון ראשון... 

אמרו משום רבי חנניא בן גמליאל שכל ימיו של רבי טרפון היה מצטער ומתענה על הדבר הזה ואומר: "אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה".


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏