שבועות- "סיפור מגילת רות"

"מגילת רות הסיפור המלא" שלב אחרי שלב על פי מדרשי חז"ל מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לשבועות. "סיפורה של מגילת רות" בדרך מיוחדת החל מתקופת השופטים, על אלימלך ומשפחתו, "למה נענש אלימלך"?, עורפה ורות, מיתת מחלון וכליון, סיום הרעב והיציאה לדרך, בועז - שופט ישראל, "רות בשדה בועז", "מעלותיה של רות", רות יורדת אל הגורן, רות חוזרת לבית נעמי, מצות ייבום וגאולת השדה, מפרץ עד דוד.

"סיפור מגילת רות"

תקופת השופטים

לאחר שנפטר יהושוע בן נון, שהיה מנהיגם של עם ישראל מכניסתם לארץ, הגיעה תקופת השופטים. השופטים הם שהנהיגו את העם, אולם לא הhיתה להם סמכות של מלך, ולכן פעמים ומצבם של ישראל היה מעורער ולא יציב, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מדינית.

היו האנשים מזלזלים בשופטים ולא מקבלים את דבריהם. אם היה השופט אומר לאדם: "טול קיסם מבין שיניך", כלומר, תתקן חטא מסוים שיש בך, היה עונה לו אותו אדם: "טול קורה מבין עיניך", כלומר לפני שאתה אומר לי לתקן את עצמי, תתקן אתה את עצמך תחילה – לך יש חטא חמור וגדול הרבה יותר, כמו קורה עבה. 

כך שפט הדור את שופטיו, ולא קיבל את סמכותם. לכן היו אנשי המעלה שבדור נמנעים מלהיות שופטים, כי אמרו מה לנו ולצרה הזאת, כשהתוצאות כמות שהן. 

כתוצאה מכך התמנו לעיתים שופטים שאינם הגונים, שלא היו שופטים את העם כראוי. וכשהיו באים אצלם להתדיין, הם לא היו משתדלים לעשות פשרה בין בעלי הדין, וגרמו לכך שהתרבו המריבות והויכוחים.


כשיש שלום בעולם - יש שובע, כמו שנאמר: "השם גבולך שלום - חלב חיטים ישביעך". אך כאשר יש מריבות ומחלוקות, אין ויתורים ואין פשרות, מגיע רעב. כמו שאמרו חז"ל: "בעוון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין - חרב באה לעולם, ובצורת באה, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים". ומכיון שבדור זה הדין היה מעוות, ואיש הישר בעיניו יעשה, לכן בא רעב.



אלימלך ומשפחתו
באותו דור היה איש חשוב, ושמו אלימלך. אלימלך היה תושב ותיק בעיר בית לחם, אדם גדול בתורה, עשיר ומכובד, מבניו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה. אשתו היתה נעמי - אשה צדיקה, נאה, ונעימה במעשיה. 

היא הייתה מאספת צדקה לעניים ומדברת אליהם דברי פיוס ונועם. שני בנים היו להם – מחלון וכליון, אשר היו אף הם חשובים וגדולים בתורה.




"למה נקרא שמו אלימלך"? 
שהיה אומר: אלי תבוא המלוכה. שהרי היה משבט יהודה וממשפחת נחשון בן עמינדב נשיא השבט, ולכן היה סבור שממנו ומזרעו יצאו מלכים. אך הוא לא זכה לכך, מפני שלא דאג לישראל במצבם הקשה. 

הוא לא ידע כי עיקר המלכות תלויה במידת הצדקה והרחמים כלפי העם, כמו שראינו בדוד המלך, שנאמר בו: "ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן... לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו", שזכה להיות מלך מפני שידע להתנהג כראוי לגדיים, בחסד וברחמים, וכל שכן שנהג ברחמים כלפי עם ישראל.


הלך זרזיר אצל עורב
כשהגיעו שנות הרעב, אמר אלימלך: אם בימים רגילים היו תמיד ויכוחים ומריבות, והיה הדור שופט את שופטיו, אם כן עכשיו - בימי רעב ומצוקה, מה יהיה? ודאי תימלא הארץ חמס, שודדים וגנבים, ומי יאמר להם מה תעשה ומה תפעל? עוד חשב אלימלך בליבו: עכשיו יתחילו כל ישראל לבוא אלי לבקש נדבות, מוטב שאעזוב את הארץ, ואברח מכל זה.

אכן עזב אלימלך בחשאי את ארץ ישראל, והלך עם משפחתו לארץ מואב. אמרו חז"ל: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. כלומר: לא לחינם הלך אלימלך למואב, שאף המואבים הם צרי עין, שאכן מסיבה זו נאסרו לבוא בקהל ה' - שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים בעוברם דרך ארצם בצאתם ממצרים.



מידת הדין מקטרגת

הגיע אלימלך עם משפחתו אל ארץ מואב, ורצה תחילה להתיישב בעיר הגדולה. כנראה ששם היו אפשרויות המסחר טובות יותר. 

אולם הוא ראה שהערים הגדולות פרוצות מאוד בגילוי עריות וחוסר צניעות, ולכן מיד עזב את המקום והלך לגור באחת העיירות הקטנות. גם בהיותם בארץ נוכריה לא שינו אלימלך ובני משפחתו את שמם, ולא עשו כדרך אנשים רבים שמתביישים בשמם היהודי בהיותם בגלות, אלא נשאו בגאון את יהדותם.

אולם כל צידקותו של אלימלך, לא עמדה לו להינצל מפני מידת הדין שקטרגה עליו. אמרו חז"ל: באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, והיו בית דין של מעלה ניצבים לפניו.

הסתיר הקב"ה את אלימלך וגונן עליו מפני מידת הדין, משום שהיה צדיק. עד שבאה מידת הדין והזכירה אותו, ומיד נגזרה מיתה עליו ועל בניו.


ו"למה נענש אלימלך"

מפני שהפיל את ליבם של ישראל עליהם, ולא תמך בהם בתקופה הקשה. היה עליו לדאוג לעניי עירו, לפרנסם ולעודדם, ולא לברוח, שהבורח מראה שהוא מחוסר בטחון בה' יתברך, המפרנס בכל מקום, ומערער גם את הביטחון בה' של שאר בני אדם. 

כמו כן הייתה עליו הקפדה על כך שעזב את ארץ ישראל, הארץ הקדושה אשר תמיד עיני ה' בה, ויצא אל ארץ נוכרייה, מלאה תועבות של עבודה זרה וגילוי עריות. 

ואכן זמן קצר לאחר בואם, מת אבימלך. אולם מחלון וכליון נותרו עדיין בחיים, מפני שהקב"ה האריך אפו והמתין אולי הם יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל. לעומתם, עונשו של אבימלך היה מיידי, מפני שהוא גרם צער גדול לעם ישראל.


"עורפה ורות"

לאחר שמת אלימלך, נשאו בניו נשים מואביות. כי כל עוד שהיה בחיים, לא העזו לעשות מעשה כזה. אולם לאחר שמת ונשארה נעמי לבדה, לא הייתה יכולה נעמי למחות בידם. ללמדנו שאם אדם דר בין האומות, סופו שמתבולל בהם. 

אפילו צדיקים גדולים, כמו מחלון וכליון, אינם יכולים לומר: אנו חזקים באמונתנו, נשמור על עצמנו ולא נושפע מן הסביבה, כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך!

כיון שהיו מחלון וכליון אנשים חשובים ומפורסמים, לקחו להם בנות חשובות ובעלות מעמד – את בנותיו של עגלון מלך מואב. 

מחלון נשא את רות (אשר שמה המקורי היה גָלִית), וכליון נשא את עורפה. למרות היותן נוכריות, היו רות ועורפה בעלות מידות טובות, ובמשך תקופת נישואיהן למדו את אורחות היהדות, אם כי לא התגיירו עדיין.


מיתת מחלון וכליון

עשר שנים השתקעו מחלון וכליון בארץ מואב. תחילה חשבו לבוא לתקופה קצרה, אולם, כדרכם של אנשים העוזבים את הארץ, התארכה התקופה ונמשכה עוד ועוד. כל אותו הזמן היה הקב"ה מצפה וממתין אולי יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל. הקב"ה אף שלח להם סימנים ואיתותים. 

בתחילה מתו סוסיהם, לאחר מכן מתו חמוריהם וגמליהם, אך מחלון וכליון לא השכילו לקבל את המסר, וכעבור עשר שנים מתו הם עצמם.

הגמרא אומרת (מסכת בבא בתרא דף צא עמוד ב), כי שמותם האמיתיים של מחלון וכליון, היו 'יואש' ו'שרף', כמו שמוזכר בספר דברי הימים. ולמה נקרא שמם מחלון וכליון? כיון שנמחו וכלו מן העולם. 

אפילו ילדים לא הותירו אחריהם, וכך אבד זכרם. אולם כפי שנראה בהמשך, זכה מחלון שהוקם שמו על נחלתו על ידי אשתו רות. וזה רמוז בשמו: מחלון מלשון מחילה, שנמחלו לו עוונותיו, ונותר לו זכר.


חשבון נפש

אבלות ודוויות נותרו נעמי, רות ועורפה לבדן, ללא משען וללא תמיכה כלכלית. כבד במיוחד היה אבלה של נעמי, אשר פטירת בניה בלא שהותירו אחריהם ילדים, העלתה בליבה מחדש את כאב הפטירה של בעלה אלימלך, אשר עכשיו כאילו מת מחדש, כיון שלא נותר לו שום זכר ושארית בעולם. 

היה צערה גדול כאילו מתו כולם ביום אחד.

במשך ימי האבל עשתה נעמי חשבון נפש לעצמה, והתחרטה על כך שעזבה את ארץ ישראל. היא הצדיקה עליה את מידת הדין, והחליטה שמיד בתום השבעה היא חוזרת לארץ ישראל.

ואכן מיד בתום שבעת ימי האבל, הזדרזה נעמי למצווה. היא קמה השכם בבוקר, עוד לפני שאנשים מתעוררים משנתם, והתכוננה ללכת. 

היא לא רצתה להישאר אפילו רגע אחד נוסף, מחשש שמא יבואו שכנותיה ויפצירו בה להישאר שם עוד יום או יומיים, עד שיכינו לה צידה לדרך ויעשו עמה חסד ללוותה, כי היתה אשה חשובה. 

כשראו אותה כלותיה קמה והולכת, הזדרזו אף הן לקום עמה. הן לא רצו להותיר אותה גלמודה ובודדה, וגם גדול היה חשקן להידבק בתורת ה', אשר אותה זכו להכיר מקרוב בתקופת נישואיהן, ולעמוד על יקרת מצוותיה, נועם דרכיה, ואמיתת דבריה.


תם הרעב

שמעה נעמי "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם", תם הרעב בארץ ישראל. וממי שמעה את הבשורה? היא ראתה רוכלים, שבאו מארץ ישראל, ומסתובבים בעיירות למכור תכשיטים, בשמים ומיני סדקית. 

הבינה נעמי שאם אנשים מרשים לעצמם להסתחר בדברים כאלו, סימן שתם הרעב. כי כל עוד שהיה רעב, לא נתן איש דעתו לקנות תכשיטים ובשמים, שהרי כולם דאגו לפת לחם. ועכשיו שבאו רוכלים, הבינה כי פקד ה' את עמו.

ובתרגום יונתן נאמר, ששמעה זאת מפי מלאך ה', שנגלה אליה בשדה ובישר לה כי פקד ה' את עמו. 

אמרה נעמי: "בשלומם יהיה לי שלום, ובכללם אתברך". היה ליבה סמוך ובטוח שיעזור לה ה' לבוא אל ארץ מולדתה בשלום ובמנוחה, ולכן לא חיכתה שיכינו לה צידה לדרך.


יוצאים לדרך

יוצאת נעמי לדרכה עם כלותיה. יציאתה מן העיר עשתה רושם על העיר, שהצדיק הוא הודה והדרה של העיר - הוא מיישר את היושבים שם להיטיב דרכיהם ומעשיהם, כדי ליהנות מזיו השכינה לעולם הבא. 

בזכות הצדיק זוכה המקום גם לשבח גשמי, ברכת הארץ והתבואה. ואכן כל זמן שהיתה נעמי בעיר, השפיעה עליהם, שהתרחקו מן העריות והפריצות, ועכשיו שהלכה - שבו לסורם ולמעשיהם המקולקלים.

הלכו נעמי וכלותיה בדרך, כשהן מחוסרות כל. אפילו מנעלים לא היו לרגליהן, והלכו יחפות. הן הלכו בלי לנוח אף לרגע, כי עז היה חפצן להגיע אל ארץ ישראל. למרות שטבע האדם להתבייש לשוב לעיר מולדתו לאחר שנפל וירד, בכל זאת ראתה בזה נעמי ככפרה על כך שיצאה מארץ ישראל, וקיבלה יסורים אלו באהבה. 

היא וכלותיה אפילו לא המתינו עד שיזדמנו שיירות שילכו עימהן, אלא הלכו בודדות בדרך, מרוב חשקן לשוב אל ארץ יהודה.


פרשת דרכים

כך הלכו והלכו, עד שהגיעו לפרשת דרכים, המובילה אל ארץ יהודה. כאן פנתה נעמי אל כלותיה ואמרה להן: "לֵכְנָה שּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ. יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי". הוכחתן את מסירותכן כלפי מעל ומעבר. 

עשיתן חסד עם בעליכן המתים - שטיפלתם בתכריכיהם ובקבורתם. 

ואף עמדי עשיתן חסד - שויתרתן על סכום הכסף שמגיע לכן בעד כתובתכן, והשתתפתם בצערי, וטרחתן ללוות אותי.

פעמים רבות כלה מכבדת את חמותה מפני אהבת בעלה וכבודו, אבל אתן הוכחתן שאתן דואגות לי ועושות עמי חסד, אף אחרי מות בעליכן.

החסד שעשיתן עמי, הוא כמו החסד שעושים עם המתים - "חסד של אמת", שכשם שהמתים אינם יכולים להחזיר לכן תמורה על חסדיכן, כך אני איני יכולה להשיב לכן כגמולכן הטוב, כיון שאני מחוסרת כל. 

לא נותר לי אלא לברך אתכן: "יעש ה' עמכם חסד", ה' ישלם לכן שכר פעולתכן. והחסד של ה' הוא חסד מושלם, לא כמו חסד של בשר ודם, שמתנתו מועטה וחרפתו רבה, אלא יתן ה' לכן מידו המלאה הרחבה והפתוחה.

ועתה בנותי לכנה לדרככן, תינשאנה שוב, ותבנינה את חייכן מחדש, חבל לכן ללכת עמי ולהרוס בכך את עתידכן.


אתך נשוב לעמך

רות ועורפה שומעות את דבריה ומתפרצות בבכי. עורפה בכתה בעיקר בגלל עצם הפרידה מחמותה, שקשתה עליה בגלל היחסים הקרובים והחמימים שביניהן, ואילו רות בכתה כיון שרצתה באמת בכל ליבה להידבק בה ובתורת ה'.

"וַתּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ". אמרו לה: אל תצטערי שנשארת בודדה וגלמודה, אלא אתך נשוב לעמך, לא נעזוב אותך לבדך. אנו גם רוצות להיות בחברתך, כדי שתדריכי אותנו ביראת שמים וביהדות, כי רק אתך נוכל לשוב לעמך ולהתגייר, ולבדינו איננו יודעות כיצד לעשות זאת.

בוחן ליבות וכליות ידע, כי רות אמרה את הדברים בכל ליבה, ואילו עורפה אמרה זאת מן השפה ולחוץ.


העוד לי בנים במעי?!

פנתה אליהן נעמי ואמרה: לשם מה תבואו איתי? האם יש לי בנים נוספים שתתחתנו עמם?! ואולי רוצות אתן לחכות שאנשא ואלד ילדים נוספים? הלוא כבר זקנתי מלהינשא! ואפילו אם הייתי צעירה לימים והיתה לי עוד תקוה ללדת, אולי אלד דווקא בנות ולא בנים? וגם אם אלד בנים - האם בגללם תישארנה עגונות תקופה כל כך ארוכה? ובסיום התקופה, לאחר שיגדלו הבנים, יתכן שלא ירצו כלל להינשא לכן בהיותכן נשים מואביות.

אף שמן הדין אתן מותרות, עם כל זה אפשר שלא ירצו לסמוך על כך. ועוד שיאמרו שאתן עקרות, ששהיתן עשר שנים עם מחלון וכליון ולא ילדתן. ושמא לא ירצו בכן בהיותכן גדולות בשנים, כמעט זקנות.

ואולי תאמרו, לא נישא איש לכבוד בעלינו הנפטרים ולכבוד חמותנו. בזה לא תעשו לי שום טובה! אם תעשו כן, יותר משאתן תצטערו ותמררו את חייכן, תגרמו לי צער וכאב, בראותי עד כמה סובלות אתן בגללי, ושום תועלת לא תצמח לי מכך. לכנה בנותי לדרככן, כי כבר סבלתן די עמדי, והתמררו חייכן אצלי. יודעת אני כי עוונותי גרמו למיתת בני, ולא בכן האשמה.

קראה להן נעמי "בנותי" ולא "כלותי", לרמוז להן שהיא מרחמת עליהן כאם המרחמת על בנותיה, ואינה רוצה שתשארנה עגונות. ולא כחמות המקפידה בליבה על כלתה, כשחוזרת ונישאת לאיש אחר לאחר שנתאלמנה מבנה.


"כוחן של דמעות"

כששומעות רות ועורפה דברים אלו, היוצאים מלב חם ואוהב, ועומדות על יקרת נפשה ומתיקות דבריה ומידותיה הטובות של חמותן, הן מגבירות את בכייתן, עד שתשש כוחן מרוב בכייה.

אמרו חז"ל: בזכות ארבע דמעות שהורידה עורפה, זכתה שיצאו ממנה ארבעה גיבורים גדולים, והם: סף, מדין, גלית וישבי.


נתפרדה החבילה

"וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּה" - כאן נפרדות דרכי הכלות. עורפה נשקה לחמותה והלכה לדרכה, פנתה עורף. ואילו רות - ראתה את דברי חמותה, והחליטה בכל ליבה להדבק בתורת ה'. היא קבלה על עצמה להוסיף עוד רו"ת (606) מצוות על שבע מצוות בני נח (קבלה עליה כל תרי"ג מצוות – 613 מצוות). וזאת מפני שהיה לה רתת ואימה מפני הקב"ה.

לעורפה נולד גֹלְיָת הרשע, אשר חרף וגידף מערכות אלוקים חיים (כפי שיסופר להלן), ואילו מרות יצא דוד מלך ישראל, אשר הפיל את גלית והרג אותו, והביא תשועה גדולה לעם ישראל. על כך אמרו חז"ל: "יבואו בני הנשוקה (עורפה שנשקה את חמותה), ויפלו ביד בני הדבוקה (רות שדבקה בתורתה)".

פנתה נעמי ואמרה לרות: אומנם את מפצירה בי שאת רוצה להישאר עמי, אך אולי את עושה כן מפני שאת מתביישת ממני. עכשיו אין לך מה להתבייש, הנה אחותך כבר חזרה, שובי גם את. אחותך עכשיו בודאי תינשא לאדם חשוב ותבנה את חייה מחדש, לכי אף את בעקבותיה.


רצון ברזל

אמרה רות לנעמי: דבריך פוגעים בי כחיצים, לא דיברתי אחד בפה ואחד בלב כפי שאת סבורה, אלא החלטתי כבר באופן ברור ואמיתי כי ברצוני להתגייר ולהסתופף בנחלת ה' בכל מחיר. מבקשת אני ממך שתסכימי לי להתלוות אליך, כדי שתדריכי אותי בתורה ובמצוות.


שמאל דוחה

ראתה נעמי כי כנים דברי רות, והחלה לספר לה על התורה והמצוות, על פרטי הדינים המרובים, ועל העונשים הקשים הכתובים בתורה לעוברים על מצוות ה'. נעמי רצתה שרות תדע את הדברים הללו מראש, כדי שלפיהם תשקול את החלטתה מחדש. 

זאת ועוד, נהגה נעמי כפי ההלכה האומרת, שאם בא גר להתגייר, דוחים אותו כמה פעמים, ומודיעים לו מקצת עונשים, כדי שאם ירצה לחזור בו - יחזור. ואם בכל זאת הוא מתאמץ להדבק בה', לא דוחים אותו יותר.


ספרה לה נעמי תחילה על מצות השבת, כיון שזוהי מצוה בסיסית מאוד ביהדות, המביעה את האמונה בה', אחדותו ויכולתו, שברא את העולם יש מאין. וכך הוסיפה לבאר לה עוד פרטי דינים רבים, ורות הביעה נכונות כנה לעמוד בכולם.

אמרה נעמי: דעי לך ביתי, כי אין דרכן של בנות ישראל ללכת לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות, לכל מיני סרטים ומועדונים, כפי שהורגלת בבית אביך. אמרה לה רות: "באשר תלכי אלך!"

אמרה נעמי: אין דרכם של ישראל ללון בבית שאין בו מזוזה. אמרה לה: "באשר תליני אלין".

אמרה נעמי: מצווים אנו על תרי"ג מצוות! ענתה רות ואמרה: אני מקבלת עלי את כל המצוות בחפץ לב - "עמך עמי"!

עוד הוסיפה נעמי ואמרה: אסור לנו לעבוד עבודת כוכבים, כפי שהורגלת. אמרה רות: "אלוהיך אלוהי!"

לבסוף אמרה לה נעמי: דעי לך כי יש בתורה ארבע מיתות בית דין, שהם מיתות קשות מאוד, הבאות על העוברים על מצוות ה' כחילול שבת ועוד. אמרה רות: "באשר תמותי אמות"! ויהי רצון שלא אכשל בחטא אלא אמות מיתה טבעית.

הביעה רות אף את רצונה לזכות להיקבר בארץ ישראל ואמרה, "ושם אקבר"! שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח.


ימין מקרבת

ראתה נעמי שככל שהיא מדברת אליה, כך היא מוסיפה לעמוד על דבריה, ולא מרככת את דעתה כדרך הבריות. אמרה: עכשיו, כאשר רות מקבלת עליה את הגרות בלב שלם, היא זקוקה ליותר כוחות נפשיים, ולכן יש לחזקה ולעודדה. ומכאן ואילך נהגה עמה בימין מקרבת, והודיעה לה על השכר לעולם הבא הצפון לצדיקים.

מעתה משווה הכתוב את רות לנעמי - "ותלכנה שתיהם" - להראות כמה חביבים ואהובים הגרים לפני הקב"ה.


בדרך לבית לחם

ממשיכות נעמי ורות בדרכן. נעמי מבוגרת ורות צעירה, ובכל זאת התאמצה רות להדביק את קצב ההליכה של נעמי, מפני שתשש כוחה של רות כאשר קיבלה עליה עול תורה ומצוות. כשהן עודן בדרך, הגיע יום טוב הראשון של פסח. 

אולם נעמי ורות לא שובתות מהליכתן אף ביום זה, מפני שהיה כאן חשש של פיקוח נפש - גשמי ורוחני. 

גשמי - משום שלא היתה להן פת לחם, והיה עליהן למהר להגיע לארץ יהודה להחיות את נפשן. 

ורוחני - כיון שהיה חשש שמא יבואו שליחים מבית המלוכה ויאלצו את רות לשוב לארצה. כך המשיכו בהליכתן בלי הפסק, ושמר עליהן הקב"ה, שלא פגעו בהם אנשים בדרך, עד שבאו לבית לחם.


ותהום כל העיר
ביום ט"ז בניסן, למחרת יום טוב ראשון של פסח, הגיעו נעמי ורות לבית לחם. "מצווה גוררת מצווה" - בזכות זריזותן לקיים מצות ישיבת ארץ ישראל, שלא התמהמהו אף לרגע, זכו עכשיו להיות שותפות במצווה נוספת - מצות קצירת העומר, שחלה בדיוק ביום זה. מצווה זו הייתה נעשית "בעסק גדול", וכל העיירות הסמוכות התקבצו ובאו לבית לחם להשתתף במצווה.

באותו יום נפטרה אשתו של בועז. בועז, בן אחיו של אלימלך, היה אחד מגדולי הדור. ומכיון שנפטרה אשתו, הלכו כולם לגמול עמה חסד של אמת וללוותה.

וכך הייתה העיר בית לחם הומה מאנשים כאשר הגיעו לשם נעמי ורות. ומכיון שהיתה נעמי אשה חשובה ומוכרת מאוד, התקבצו כל נשות העיר לקבל את פניה.

הזאת נעמי?!
"ותאמרנה הזאת נעמי" - הנשים, שדרכן להסתכל על חברותיהן, הסתכלו בפליאה על נעמי, ולא האמינו למראה עיניהן. האם זאת נעמי שהכרנו בעבר?! הלוא בעבר היתה מהלכת בנעליים מוזהבות, ועכשיו - יחפה. בעבר היתה לובשת בגדי רקמה ומשי, ועכשיו מתכסה בבלויי סחבות. בעבר היו פניה אדומות מרוב מאכל ומשתה, ועכשיו פניה מוריקות מן הרעבון.

ענתה להן נעמי ואמרה: הנה מדרך העולם - אדם שהתברך בבנים ועושר, ואבד לו העושר, מתנחם הוא לכל הפחות בבניו. ואם אבדו לו בניו, והוא לכל הפחות בריא, הרי יש לו כח לסבול את צערו. אבל אם גם בריאותו רופפת, הרי הוא כשבר כלי. ולכן אל תקראנה לי נעמי, לשון נעימות, אלא קראנה לי "מרה", לשון מרירות וסבל.

צידוק הדין
אולם ראתה נעמי שיש בדברי הנשים כעין תרעומת ותמיהה על הקב"ה חס ושלום, כיצד אשה צדיקה ונעימה במעשיה סובלת כל כך, כאילו אין דין ואין דיין חלילה. ולכן אמרה להן: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה', לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי".


משל למה הדבר דומה? 

לאדם שהייתה לו פרה סוררת וסרבנית, שלא רצתה לעבוד בשדה. הוצרך בעל הפרה להכות אותה כדי שתעבוד - בלי מכות היא לא הייתה עובדת. במשך הזמן, נמאס לו לאותו אדם מן הפרה הסוררת, והחליט למכור אותה. 

הוא הוביל אותה אל השוק, והכריז: פרה זו חרוצה עד מאוד, חורשת היא בזריזות, ועושה מלאכתה באמונה. באו אנשים, בדקו את הפרה, והנה כולה חבולה ומוכה. פנו אל בעליה ואמרו לו: אם חורשת טוב היא - מכות אלו לשם מה הם?!

כך פנתה נעמי ואמרה לבנות עירה: אם אתן רואות אותי שאני חבולה ומיוסרת, סימן הוא שאין מעשי נאים ונעימים כפי שאתם סבורים. העובדה שה' המר לי וייסר אותי מעידה על פגם במעשי, ולכן אין ראוי לי השם נעמי, אלא "מרה", שמריתי את פי ה'.

מדגישה נעמי ואומרת: "ה' ענה בי". ה' - מבטא את מידת החסד והרחמים של הקב"ה. הקב"ה מצד רחמיו "ענה בי" - כל עניינו לא היה אלא בי, למעני ולטובתי. כל הטובות והרעות המקיפות את האדם הן רק בדמיון, אדם חושב שהקב"ה עושה לו רע חס ושלום, אבל לעתיד יתברר לנו שמן ה"רע" הזה צמחו טובות גדולות, הכל למעננו ולטובתנו. כדברי הפסוק: "לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".



בועז - שופט ישראל
למשפחתו של אלימלך יש קרוב משפחה בשם בועז. היה בועז גדול הדור, אשר שפט והנהיג את ישראל מבחינה רוחנית ומבחינה מדינית. שמו המקורי היה "אִבְצָן", שהיה אב צאן קדושים, הם עם ישראל. 

אולם כינו אותו "בועז" לרמז על אישיותו המרוממת: בועז - בו עוז ותעצומות, שהיה גבור הכובש את יצרו, כפי שהפסוק מעיד עליו: "איש גבור חיל", ואיזהו גבור - הכובש את יצרו. גם לרמוז, בעז - שעזב את יצרו. כמו כן נרמז בשמו עזוזו ומעלתו, שממנו יצאה מלכות דוד.

אומרים חז"ל: אלימלך, שלמון [- אביו של בועז], טוב [שם אדם שיוזכר בהמשך], ואביה של נעמי - כולם אחים היו, בניו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה. ואם כן בועז הוא בן אחיו של אלימלך, וגם בן דוֹד של נעמי.


מתנות עניים

נעמי הצדקת יכולה הייתה לבקש מבועז תמיכה כלכלית, ובועז בוודאי היה נותן לה ביד רחבה, אולם היא לא רצתה ליהנות ממתנות בשר ודם, ולכן חיפשה דרך להתפרנס בעצמה. כיצד?

בתקופה בה הגיעו נעמי ורות, החלה תקופת הקציר, בה קוצרים את התבואה מן השדות. הקב"ה, שרחמיו על כל מעשיו, ציווה בתורתנו על הקוצרים שלוש מצוות, המכונות: "מתנות עניים", והן: לקט, שכחה ופאה.

לקט - אם בשעת הקצירה נופלת שיבולת אחת או שתיים, אין הקוצר רשאי לאוספן, אלא עליו להשאירן בשדה, והעניים מלקטים אותן לעצמם, כמו שנאמר: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, ט). אולם אם נפלו שלושה שבולים או יותר, רשאי הקוצר לאוספן.

שכחה - אם שכח הקוצר עומר (חבילת שבולים) בשדה, אין הוא יכול לקחתו, אלא עליו להשאירו לעניים. שנאמר: "כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים כד, יט)

פאה - על הקוצר להותיר בפינת השדה תבואה לעניים, שנאמר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצר" (ויקרא יט, ט).

החליטו נעמי ורות כי הן תתפרנסנה מ"מתנות עניים" אלו, המגיעות לעניים בצדק וביושר על פי דין תורתנו הקדושה.


טוהר מידות
רות, בעלת המידות הנאצלות, לא רצתה להיות למשא על חמותה, רצתה היא בעצמה ללכת לשדה ללקט את השיבולים. אך מכיון שהייתה מכבדת את חמותה, לא עשתה דבר בלי לשאול אותה. היא פנתה אל נעמי ואמרה לה: לא כדאי שתלכי את ללקט שבולים בשדה, משום שאת אשה מוכרת וחשובה, ואין זה לפי כבודך ומעלתך. אולם אני מואביה - אינה מוכרת כאן, ואין לי בושה ללכת ללקט.

וכדי להשקיט יותר את לב חמותה, הוסיפה ואמרה: דעי לך, כי השבולים שאלקט, יותר חביבים לי מן האבנים הטובות שהיו לי בבית אבי מלך מואב, ביודעי עד כמה גדולה היא זכותי שזכיתי להסתופף בנחלת ה', ובתורתו - תורת אמת.

עוד הוסיפה רות: אלך "אחר אשר אמצא חן בעיניו" - אחפש בעל שדה אשר יש בעיניו "חן" - יש לו עין טובה במה שמלקטים העניים. וכן יש לו "חן" של קדושה בעיניים,  שאינו מסתכל על נשים אלא מחשבתו בתורה.

אקפיד גם על כך, שכל מה שאלקט יהיה לפי ההלכה, ולכן אלקטה "בשבולים" - ב' שבולים ולא יותר, כפי שלימדת אותי, ששלוש שבולים אינן לקט, ולא אקח לי.

ענתה נעמי ואמרה: "לכי בתי" - את יקרה לי כבת, ואיני רוצה למעט בערכך. אבל כיון שעכשיו זהו צורך השעה, לכי בתי.


"רות בשדה בועז"

הלכה רות וחיפשה שדה שיש בו קוצרים הגונים. בלכתה, עשתה לעצמה סימנים כדי לזכור את הדרך חזרה, שלא תצטרך לשאול את העוברים ושבים להיכן ללכת, שמא ירבו עמה בדיבורים. "רגלי חסידיו ישמור" - זימן אותה הקב"ה לשדה של בועז שופט ישראל, שהיו כולם צדיקים, ולא לשדה אחר, שלא יכשלו בה בני אדם בגלל היותה יפת תואר ויפת מראה.

בהגיעה אל השדה, נהגה רות בחכמה: היא הלכה תחילה לסוף השדה בלי ללקט כלום, כדי שלא יהיה לה טורח בנשיאת השיבולים, ורק בחזרתה ליקטה. היא הקפידה ללכת "אחרי הקוצרים", ולא לפניהם, כדי שלא יכשלו בה. 

כמו כן בחרה לה רות מתוך שלוש מתנות העניים דווקא את ה"לקט". היא חששה לקחת "שכחה" שמא באמת בעל השדה לא שכח את העומר, אלא הניחו שיקח לאחר זמן. וכן לא רצתה לקצור מן ה"פאה", משום ששם התקבצו עניים רבים, ולא רצתה להתערב ביניהם משום צניעות. לכן "ותלקט" רק את השבולים המפוזרות פה ושם.


שם שמים מורגל בפיהם

רות ליקטה בשדה של בועז במשך ששה ימים, אך בועז עדיין לא בא לשדה, מחמת שהיה שרוי בשבעת ימי האבלות על אשתו.

"והנה" - בהשגחת ה' יתברך, מגיע בועז אל השדה, אף על פי שלא היה רגיל לבוא כל כך, היה זה ביום השבעה, בו קם מאבלו על אשתו.

הוא הגיע לשדה לאחר ששהה בבית לחם, שם ישבו הסנהדרין מבית דינו של שמואל הנביא. בבית המדרש, תקנו בועז ובית דינו תקנה "לשאול בשם", כלומר: כשהאדם שואל את חברו לשלום, יזכיר את שם ה', כדי להרגיל שם שמים בפי הבריות, על מנת לחזק את האמונה בהשגחת ה' על ברואיו, כמו שנאמר (ירמיה לב, יט): "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם". כאשר הגיע בועז אל השדה, קיים הוא עצמו את התקנה תחילה, ואמר לקוצרים: "ה' עמכם". השיבו לו: "יברכך ה'".

עניו וצנוע היה בועז, אף על פי שבא וראה את שדהו מלאה תבואה, ונעריו עמלים בחריצות לקצור, לא בא לידי גאווה וזחיחות הדעת, אלא זכר שהכול חסד ה' המושפע עליו. הוא הקדים בשלומם של הקוצרים ולא חיכה שהם יברכוהו תחילה, אף על פי שהם פחותים ממנו.

בדבריו לקוצרים "ה' עמכם" הזכיר להם: אל תסתנוורו מכל השפע הסובב אתכם. כל טובות העולם הזה אינם חשובים כלל בפני עצמם, אלא זכרו את ה', שהמטרה שלנו בקצירת התבואה היא כדי שנוכל לעבוד את ה' ונהיה פנויים בתורה במשך כל ימות השנה.

כמו כן בשעה שאתם קוצרים, תזכרו שה' ציוה על לקט, שכחה ופאה. ותזכרו שאין לגעור בעניים אלא לתת להם בעין יפה ובסבר פנים יפות. כך יהיה ה' עמכם - השכינה תהיה שרויה ביניכם, ותעשו נחת רוח לקב"ה. ענו הקוצרים ואמרו: "יברכך ה'" - אכן אנו נזהרים לקיים מצוות אלו, ובזכותן יברכך ה', כמו שאמרו חז"ל: "עשר תעשר, בשביל שתתעשר".

במילים אלו אף רמזו לו, שה' יברך אותו להקים את ביתו מחדש ולשאת אשה. שהרי אמרו חז"ל: "השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה". יהי רצון שישלח לך ה' "ברכה" - אשה הגונה.

הם ענו לו בקיצור, כדי לא להתבטל ממלאכתם. שהרי אמרו חז"ל: "כל אדם העוסק במלאכתו אצל אחרים, אל יאריך אפילו בדברי שלום".


דברי חכמה וצניעות
כאשר רואה בועז את רות, הוא שואל את נערו: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזּאת?". ועלינו להבין, מדוע הוא מתעניין באשה זרה? וכי דרכו של בועז לשאול בנערות, חס ושלום?!

אלא ראה בועז ברות דברי חכמה וצניעות מיוחדים. חכמה - שהייתה מלקטת רק שתי שבולים, וזה מראה על ידיעותיה בהלכה. וצניעות - שכל הנשים האחרות היו מתכופפות ומלקטות, ואילו רות הייתה מלקטת את השיבולים העומדות - בעמידה, ואת השיבולים הנמוכות, הייתה מלקטת בישיבה בלי להתכופף, כדי להישאר צנועה. וכן כל הנשים נוהגות קלות ראש עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה. כל הנשים מלקטות גם משל בעל השדה, וזו אינה מלקטת אלא מן ההפקר. לפיכך שאל עליה.

ובזוהר הקדוש מובא: שראה בועז את ענוותנותה, ושהייתה לה עין טובה, וכל מה שליקטה שרתה בו ברכה. ורוח הקודש שרתה עליה. לכן שאל למי הנערה הזו.

"מעלותיה של רות"
הבין הנער כי אולי יש בדעתו של בועז לשאת אותה לאשה. ענה ואמר לו: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב". מנה הנער את מעלותיה של רות:

ראשית לכל היא "נערה" בת ארבעים שראויה להוליד (צעירה ביחס לבועז שהיה אז בן 80). ומכיון שמתו כל בניו של בועז, לכן ראוי שישא אשה צעירה שתוליד לו ילדים, כדי להותיר לו שם בארץ. 

מלבד זאת הרי היא "מואבייה", וכבר נתחדשה ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", שדווקא המואבים הזכרים אינם באים בקהל ה', אך המואביות יכולות להתגייר ולהסתופף בנחלת ה'. 

ובנוסף לכל הרי היא "שבה עם נעמי משדה מואב" - עזבה את כל הטוב שהיה לה בשדה מואב, ובאה עם נעמי הגלמודה והענייה. זה מראה על טוב ליבה ומידותיה הנאצלות, וכן על כך שהתגיירותה הייתה לשם שמים, ולא לתועלת גשמית.

מקפידה היא ללקט "אחרי הקוצרים" ונוהגת בצניעות. כבר כמה ימים שהיא מלקטת בשדה אצלנו, ולא ראינו אפילו אחת מאצבעותיה.

אל תלכי ללקט בשדה אחר!
כששומע בועז דברים אלו, פונה הוא אל רות ואומר לה: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקט בְּשָׂדֶה אַחֵר!" תבואי תמיד אך ורק אל השדה הזאת, כיון שיודע אני שנערי כשרים, ובשדה הזה עיני פקוחות עליהם.

כמו כן ציוויתי על הנערים שלא יעכבו בעדך, אם תרצי לשתות מן הכלים, מן המים שהם מילאו. ועדיף שתקחי ישר מן הכלים ולא תבקשי מהם רשות, כדי שלא תצטרכי להכנס עמהם בדיבורים.

ומובא במדרש, שהיו אלו מים מיוחדים, שמשם היו שואבים רוח הקודש, כי נשאבו לפסח בנקיות ובטהרה יתרה. ראה בועז ברות ששורה עליה רוח הקודש, ובמבט עיניה היתה התבואה מתברכת, לכן רצה שתלך מחיל אל חיל ברוח הקודש, ותתעלה עוד ועוד.

כששומעת רות את דברי החסד של בועז, היא שׂחה לפניו כאות הכרת הטוב, ושואלת: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנכִי נָכְרִיָּה?!" הלוא אני נוכריה מארץ מואב, והתורה אומרת על עמון ומואב: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג. ז) - ואם כן כיצד זכיתי לדברי שבח וברכה כאלה?

באותו רגע נשכחה מבועז ההלכה, המתירה את הנשים המואביות לבוא בקהל ה'.  מיד יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' - עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית!".

דברי נחמה ופיוס
משיב לה בועז: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" - שני דברים טובים שמעתי עליך: האחד - הוגד לי על הטובה שגמלת עם חמותך, שזה מראה שאין לך תכונת צרות העין של המואבים. והשני - הוגד לי שהתגיירת בזמן שהיית יכולה לשכון בטח בארצך. משמע שאת טובת מזג וטובת נפש - נוחה לשמים ונוחה לבריות.

ומובא בתרגום: הוגד לי על ידי בת קול שכאשר גזר ה' על מואב שלא יבואו בקהל ה', לא גזר אלא על הזכרים, ולא על הנקבות. ועוד הוגד לי בנבואה, שעתידים לצאת ממך מלכים ונביאים בגלל החסד והטובה שעשית עם חמותך, שפרנסת אותה אחר שנפטר בעלך, ועזבת את אביך ואמך וארצך ובאת להתגייר.

דעי לך, כי הנסיון שעמדת בו גדול מן הנסיון של אברהם אבינו. אברהם נצטווה מפי ה': "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". ואילו את הלכת מיוזמתך ומרצונך. ועוד שנעמי הפצירה בך הפצרות מרובות להשאר, ובכל זאת התעקשת ללכת עמה.

כל כך גדול הוא שכרך, שאין ביכולת אדם לשלם לך, ולכן: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

את קיימת מצות "גמילות חסדים", שהיא אחת המצוות ש"אדם אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא". לכן "ישלם ה' פעלך" - בעולם הזה. אך יחד עם זאת, לא יקוזז לך מן הקרן בעולם הבא, אלא "תהא משכורתך שלמה מעם ה'", שתזכי ליהנות מזיו שכינתו. כמו שאמרו חז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

במילים "משכורתך שלמה" - רמז לה בועז שתזכה לאריכות ימים, ותראה את שלמה המלך מצאצאיה. ואכן נאמר על שלמה (מלכים א. ב יט): "וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ" - אמרו רבותינו: שם כסא לאִמָּהּ של מלכות, שהיא רות.

אומרת רות לבועז: דבריך מנחמים אותי ומשיבים את לבי. עד עכשיו הייתי מסופקת אם אני ראויה לבוא בקהל ה'. הייתי חוששת שמא לא אהיה אפילו כאחת משפחותיך הכנעניות, שכשהן יוצאות לחרות מותרות להנשא לישראל, ואילו אני לא אזכה אפילו לכך, שאולי איני ראויה בכלל לבוא בקהל. 

אך עכשיו ניחמת אותי, ולא רק שבשרת לי כי ראויה אני לבוא בקהל, אלא גם הוספת שיהא חלקי לעולם הבא במחיצת האמהות הקדושות שרה, רבקה, רחל ולאה.


יאכלו ענווים וישבעו

כאשר הגיעה שעת האוכל, הזמין אותה בועז לבוא לאכול לשבור את רעבונה. הוא פונה אליה ואומר: "גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחמֶץ" - הוא מייעץ לה לטבול את הפת בחומץ, שהוא טוב לימות השרב.

אולם רות מפני צניעותה התביישה לגשת וישבה רק "מִצַּד הַקּצְרִים". כשראה זאת בועז, הושיט לה ביד לחם קלוי, כדרך שהמארח נותן בעצמו לאורחים שמתביישים. "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי" - לקח 'צביטה' מן הפת בראשי אצבעותיו, והושיט לה חתיכה לא גדולה. אמרו חז"ל: או שהיתה ברכה שרויה באצבעותיו של בועז, או ברכה שרתה במעיה של אותה צדקת, שהרי נאמר: "וַתּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּתַר".

צדקה בכבוד
מיד כשסיימה רות לאכול, היא קמה בזריזות להמשיך במלאכת לקיטת השבולים.  לאחר שהתרחקה, פנה בועז אל נעריו ואמר להם: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלא תַכְלִימוּה, וְגַם שׁל תָּשׁלּוּ [תשכחו] לָהּ מִן הַצְּבָתִים [עומרים] וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה" - אתם תעשו כאילו אתם שוכחים עומרים, והיא תלקט אותם. התחכם בועז לתת לה בצנעה ובדרך מכובדת, מכיון שהיתה רות עניה בת טובים, המורגלת בחיי עושר, ומתביישת בקבלת לחם חסד.


טוב עין הוא יבורך

אולם רות הצדקת הרגישה בזה, לא רצתה ליהנות מן ההטבות המיוחדות שניתנו לה. "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב" - היא לקטה כשאר העניים, ולכן ארכה המלאכה זמן מרובה עד הערב. "וַתַּחְבּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה" - בסיום העבודה היא החליטה לחבוט את השבולים, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהקש והמוץ, ולהביא הביתה תבואה נקיה מפסולת, שלא להטריח את נעמי במלאכה זו, וגם כדי שתוכל לשאת בקלות את התבואה, ולא תצטרך ללכת ולבוא כמה פעמים.

"וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂערִים" - ברכה שרתה במעשי ידיה, שבלקט של יום אחד, מצאה "איפה", כמות גדולה המספקת לעשרה ימים.


כאשר הגיעה רות לבית עם התבואה, התפלאה נעמי לראות כמות כה גדולה. היא חששה שמא ליקטה רות שבולים שלא לפי הדין. לכן מיד הוציאה רות את האוכל אשר הותירה מאכילתה, והראתה לה שגם במה שאכלה שרתה הברכה. ומכאן שגם הכמות הגדולה של השיבולים היא מברכת ה' עליה.

רות דאגה להביא לחמותה את האוכל שהותירה, כי בוודאי רעבה היא וזקוקה לאוכל מיידי, ולא הניחה לה להמתין עד שיוכנו השיבולים לאכילה.

פנתה נעמי לרות ואמרה לה: "יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ!" את כל כך זריזה וחרוצה, והברכה שרויה במעשי ידיך. מי שיכירך וישא אותך לאשה, יתברך באשת חיל אשר לחם עצלות לא תאכל!

לשאלת נעמי, היכן ליקטה, עונה לה רות: "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּעַז" מכאן שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית, שמזכה אותו במצות הצדקה. ובפרט שהיא זיכתה את בועז בחסד גדול ביותר, לתת לחם לעני רעב, שזאת מעלה גדולה יותר של צדקה, בבחינת: "הלוא פרוס לרעב לחמך".

כששומעת נעמי שה' זימן את כלתה אל שדה בועז, היא מודה לה' ומחזקת אותה שתתחבר אך ורק עם נערותיו, שהן צנועות ויראות שמים. היא אף מבשרת לרות שבועז הוא קרוב משפחה שלהם, ולכן מצוה עליו לייבם אותה - להינשא לה, כדי להקים שם למחלון בעלה, שנפטר ללא ילדים.   

במשך כל תקופת הקציר, ממשיכה רות ללכת ללקט בשדהו של בועז. "עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂערִים וּקְצִיר הַחִטִּים" - עד שעוברים שלושה חודשים. בשלב זה הגיע הזמן שרות יכולה להינשא, 
כפי שאומרת הגמרא (מסכת יבמות דף לה עמוד א): הגיורת שנתגיירה, צריכה להמתין שלושה חודשים כדי להיות ראויה לנישואין.



מנוח אשר ייטב לך
עברו שלושה חודשים מאז שהתגיירה רות, כעת יכולה רות להינשא ולהקים בית. אילו היתה נעמי דורשת את טובת עצמה, היתה מעדיפה כי רות תשאר בביתה ותשמש אותה לעת זיקנותה, אולם נעמי דורשת את טובתה של כלתה, ומחפשת לה עתיד ומנוחה, שהרי אין לאשה מנוחה אלא בבית בעלה.

היא פונה אל רות ואומרת לה: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" - כמו בתי את, ודורשת אני אך ורק את טובתך. לכן הטי אוזן ושמעי לדברי. דעי לך, שגם אם אומר לך דברים שיהיו תמוהים בעיניך ולא יתקבלו על דעתך, הרי הכל אך ורק לטובתך.


מצות ייבום

נאמר בתורה: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים פרק כה פסוקים ה - ו)

אומרת התורה הקדושה, כי אם מת אדם בלא שהותיר אחריו ילדים, נפשו אינה מוצאת מנוחה מוחלטת בעולם הבא. לכן מצוה על אחיו להשתדל להותיר לאחיהם המת שם ושארית בארץ, שלא ימחה שמו מישראל, ובזה תנוח נפשו בצרור החיים. וכיצד יעשו זאת? על ידי "יבום" - שינשא אחד האחים לאשת האח שמת, והילד שיוולד יהיה מיוחס אל האח המת. ואז: "ברא מזכה אבא" - כלומר: אותו בן יזכה את ה"אב" (האח המת) בעולם הבא.

מן התורה דין "ייבום" חל רק על אחי המת, ולא על יתר קרוביו. אבל המנהג היה בזמנם, שמי שמת בלי זרע, היה אפילו אדם אחר מקרוביו נושא את אשתו, כדי
להקים לו שם ושארית.

פונה נעמי ואומרת לרות: הנה בועז הוא קרוב משפחה שלנו, ועל ידו יכולה את להיבנות ולהקים שם לבעלך המת. מלבד זאת בועז הוא האיש הראוי לך ביותר, יודעת את על מידותיו הנאצלות, נדיבות ליבו וצדקותו, וגם הוא מכיר בערכך. לכן הקשיבי לכל אשר אומר אליך:

עכשיו תמה תקופת הקציר, והגיעה העת לזרות את התבואה ברוח. גם בועז צריך היום לזרות את תבואתו, אך משום שזוהי עבודה מייגעת, יעדיף בועז לעשות אותה בשעות הערב והלילה, ולא בשעות היום החמות. בסיום עבודתו, לא יחזור בועז לביתו אלא יישן בשדה, כי גנאי הוא לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה. כמו כן, הדור פרוץ בגנבה ובגזל, ובעלי שדות רבים ישנים בשדותיהם כדי לשומרם. לכן ודאי שאף בועז יישן הלילה בשדה.

דעי לך כי דווקא עכשיו, לאחר זריית התבואה, כאשר ליבו של בועז שמח וטוב עליו, זהו עת רצון ושמחה המתאים ביותר לנישואין. לכן אל תתמהמהי יום נוסף. לכי עוד הלילה הזה אל שדה בועז, תתוודעי אליו, ותאמרי לו את אשר בלבבך, והוא ברוב חכמתו ידע כיצד לגלגל את הדברים הלאה.

כמובן שתעשי זאת בחכמה ובתבונה. עליך להכין את עצמך מבחינה רוחנית, על ידי שתסירי מלבך כליל את טינופת העבודה זרה שדבקה בך. כמו כן תקבלי על עצמך מצוות וצדקות, כדי שתהיי ראויה להינשא לאדם כה חשוב וצדיק כמו בועז.

בהגיעך, ודאי יהיו שם עדיין הפועלים עסוקים במלאכתם. לכן מצאי לך מקום מסתור, המתיני עד שירד הלילה ותסתיים העבודה. ולאחר שבועז יחזק את ליבו באכילה ושתיה וילך לישון, תצאי ממחבואך ותתוודעי אליו. ובעזרת ה' קרובה ישועתך לבוא.


חתום פה שטן

תמיהה גדולה תמהים אנו על נעמי, מדוע ציותה לרות לעשות את הדברים בדרך זו?! הלוא בועז יודע ומכיר בערכה הרם של רות, יכולה הייתה נעמי לשוחח עם בועז על העניין, או אולי לשלוח איזה שליח שידבר אתו בעניין זה, וכך להסדיר את הדברים בצורה מכובדת ונאותה. מה עומד מאחורי מעשיה של נעמי הצדקת?

ראתה נעמי ברוח הקודש, כי מנישואין אלה, של בועז ורות, עתידה לצאת שושלת המלוכה של עם ישראל: דוד מלך ישראל ומלך המשיח. כוח עצום של קדושה יש לנישואין אלו. ובמקום שבו שורה הקדושה, שם רוצה השטן להיאחז ולקטרג ביתר שאת, ובכוחו חס ושלום להרוס ולסלק את הקדושה.

רצה הקב"ה להסוות את העניין מעיניו של השטן. הוא שם בליבה של נעמי, להדריך את רות לעשות מעשה שבמבט שטחי הוא נראה לא הגון ולא נאה, כדי שהשטן לא ימצא עניין לקטרג בו. וכך תיווצר מלכות בית דוד ומלך המשיח ללא הפרעות ומקטרגים.

זאת ועוד, ראתה כאן נעמי שהלילה הזה הוא עת רצון. אמרה נעמי לרות שלא תחשוש שמא תבוא עליה קללה, כי הלילה הוא עת שמחתו של בועז, ורוח הקודש שורה עליו. זהו הזמן המוכשר והראוי להורדת נשמות מלכות בית דוד, ומהם משיח צדקנו. לכן אין לדחות זאת כלל וכלל!


רות יורדת אל הגורן

כששומעת רות את דברי נעמי, היא פונה ואומרת לה: "כּל אֲשֶׁר תּאמְרִי אלי אעשה" אע"פ שאיני מבינה את טעם הדבר, ואף על פי שאני מעצמי לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה, בכל זאת אעשה, כיון שיצאו הדברים מפיך.

ואכן: "וַתֵּרֶד הַגּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ", ועל כל דבר ודבר, אמרה: 'הריני עושה מצוות חמותי'. "ותרד הגורן" - כל כוונתה הייתה לא לתועלת עצמה, אלא להעמיד צדיקים וחסידים שראויים לשבת בסנהדרין שישבה כחצי גורן עגולה. וכן את שלמה המלך, שבנה את בית המקדש בגורן של ארוונה היבוסי.


אכילתו של צדיק

עומדת רות במחבואה ומצפה. ואכן, כפי שאמרה לה נעמי, לאחר שסיים בועז את מלאכת זריית התבואה, הוא ישב לאכול ולשתות. אכילה זו הייתה לאחר תקופה ארוכה שבה לא אכל בועז לשובע. כל תקופת הרעב, היה בועז מסתפק באכילה מועטת בלבד. 

אף על פי שהיה עשיר, והיה יכול להרשות לעצמו לאכול בשפע, רצה לשתף את עצמו בצער הציבור. רק עכשיו, כשהסתיימה תקופת הרעב, התבואה גדלה, וכולם קצרו את תבואתם ויכלו לאכול לשובע, יכל בועז אף הוא לאכול לשובע נפשו. "וַיִּיטַב לִבּו" - עסק בדברי תורה וברך על מזונו, והודה לה' על כך שקיבל את תפילתו והוריד שפע לעולם.

רות מתוודעת אל בועז
לאחר שאכל, שתה, וברך את ה', הלך לישון בקצה ערימת התבואה. כדרך הצדיקים, שלא מחפשים להם תענוגות, קיים בעצמו: "על הארץ תישן". כאשר נרדם, באה רות "בַלָּט" - בנחת, ונזהרה שלא ליגע בו ושלא לשכב לצדו, אלא למרגלות רגליו ובריחוק.

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" - בחצות הלילה התכונן בועז לקום כדרכו בקודש לעסוק בתורה, כפי שעשה בעתיד אף נינו דוד המלך, כמו שנאמר בתהילים: "חצות לילה אקום להודות לך". אולם מה מאוד נבהל בועז בראותו כי "הִנֵּה אִשָּׁה שׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו". 

הוא נתקל בניסיון קשה, ולכן חרד חרדה גדולה עד מאוד. אמר בועז בליבו: עכשיו שעת חצות, שהקב"ה נכנס עם הצדיקים בגן עדן, וכיצד אחטא לאלוקים בעת כזאת?! כך התגבר וכבש את יצרו.

הוא פנה לרות ושאל "מִי אָתְ?" - האם את מותרת או אסורה? פנויה או נשואה? טמאה או טהורה?

ענתה לו רות: אני רות. מותרת אני לך, פנויה וטהורה. ובאתי אליך לשם נישואין. "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" - פרוס עלי את הטלית, כדרך שפורסים בשעת חופה וקידושין ושבע ברכות, ובכך אחסה בצל כנפיך, כמו האפרוחים החוסים בכנפי אמותיהם. "כִּי גאֵל אָתָּה" וביכולתך להקים שם למחלון בעלי.


אשת חיל את!

שומע בועז את דברי רות, רואה הוא ברוח קדשו כי צדיקה היא ועתיד דוד מלך ישראל לצאת ממנה, מכיר הוא בטוהר כוונותיה, ולכן פונה בועז ואומר לה: "בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" - חסד גדול רוצה את לעשות עם בעלך מחלון להקים לו שם, ולשם כך את מוכנה להינשא לאדם זקן כמוני, ואין לבך מתפתה להינשא לבחור צעיר. 

דעי לך כי החסד האחרון הזה שאת עושה להקים שם למחלון בעלך, גדול יותר מן החסד הראשון שעשית עמו, שטפלת בקבורתו ובתכריכיו.

"וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי" - אל תחששי שמא לא ארצה להינשא לך בגלל היותי שופט ישראל ואילו את נוכריה ובלתי מיוחסת, "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" - יש לך יחוס עצמי על ידי מידותייך הנאצלות ומעשייך הטובים.

ראויה היא רות לבועז, שהרי עליה נאמר: "אשת חיל", ועל בועז העיד הכתוב: "איש גבור חיל", ומשניהם יצא דוד מלך ישראל, שנאמר עליו "יודע נגן וגיבור חיל" - במלחמתה של תורה.

אבל, אומר בועז לרות, יש אדם שהוא קרוב משפחה לבעלך יותר ממני, שמו הוא: "טוב". ולו זכות הקדימה, כיון שהוא אח של אלימלך, בעוד שאני בן אחיו. ולכן ליני הלילה כאן בשדה, ובבוקר אשאל את טוב אם רוצה הוא לישא אותך. ואם לא ירצה, אני אשא אותך.

בזמנו עדיין לא גזרו על איסור ייחוד עם פנויה, אלא דווקא עם אשת איש. מאוחר יותר, דוד המלך ובית דינו גזרו אף על הייחוד עם פנויה. לכן נשארה רות ללון בשדה. ומיד בבוקר, עוד בטרם האיר היום לגמרי, כשעדיין לא ניתן היה להכיר איש את רעהו, זרז בועז את רות שתקום ותלך לביתה, כדי שלא יראו אותה בשדהו, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל" - שלא לעורר עליו חשד.

אומרים חז"ל, שכל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו, והתפלל ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה. יהי רצון מלפניך, אל יוודע כי באה האשה אל הגורן, שלא יתחלל שם שמים חס ושלום.

בועז לא רצה לשלוח את רות ריקם לביתה, אלא נתן בידה תבואה. הוא רצה שאם יפגוש אותה אדם בדרך ויראה אותה יוצאת משדהו, יבחין כי יש בידה תבואה, ויבין מכך שהיא באה אליו לבקש צדקה. 

נתן לה בועז שישית סאה שעורים, שזהו שיעור סעודה אחת, לרמוז לה, שהדבר יגמר עוד היום, ואת סעודת הערב תאכל כבר בבית בעלה. כמו כן המספר שש מרמז על שש מעלותיו של דוד המלך, שיצא מחלציה: יודע נגן בכנור, גבור חיל, איש מלחמה, נבון דבר [מבין כל דבר חכמה], איש תואר, וה' עימו. מעלות אלו אף מרומזות בסמל "מגן דוד", שיש לו שש פינות.


רות חוזרת לבית נעמי

יוצאת רות בזריזות מן השדה, ומגיעה לבית נעמי עוד בטרם האיר היום. היא מספרת לנעמי את קורותיה, ונעמי משיבה לה: "שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפּל דָּבָר" - שבי בבית, כי בועז בוודאי יטפל לך בעניין, ואם יבוא לקרוא לך תהיי מוכנה ומזומנת בבית.



הבא להיטהר מסייעים אותו
צדיק אומר ועושה. מיד באותו בוקר, קם בועז לסדר את עניינה של רות. הוא פנה ועלה אל שער הסנהדרין לדון בעניין. אולם אין הוא רוצה ליזום את הדיון מעצמו, ולכנס את חכמי הסנהדרין, כדי שלא ייראה כאילו יש לו נגיעה ורצון אישי בעניין. 
לכן ישב הוא והמתין בפתח השער עד שיעבור 'טוב', והוא ידבר עמו, ומתוך כך יעלה עניינה של רות על סדר היום, יבוררו הדברים ויועמדו על מקומם.

והנה, הפלא ופלא, מיד ביושבו בשער הסנהדרין, עבר שם טוב. אומרים חז"ל: וכי היה טוב עומד אחורי השער? כיצד הזדמן לשם בדיוק ברגע המתאים? אלא אפילו היה טוב בסוף העולם, היה הקב"ה מטיסו, כדי שלא ישב אותו צדיק ויצטער בהמתנתו. 

על כך נאמר: "ותגזור אומר ויקם לך", כיון שאמר בועז לרות "והיה בבוקר...", קיים הקב"ה דברו ומיד בבוקר זימן לו את טוב. 

אמר רבי ברכיה: בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי.

הכתוב אינו מכנה את טוב בשמו, אלא "פְּלֹנִי אַלְמנִי" (תרגום: "כסי וטמיר") מלשון הסתרה וההעלמה, שנסתר ונעלם ממנו מה נזדמן לו על ידי הקב"ה להקים שושלת מלכות ישראל, והוא חשש פן ישחית נחלתו.

לפני שמתחיל בועז לדבר עם טוב, הוא מכנס במקום עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, ואומר להם לשבת עמו. היתה זו הכנה לקראת הבאות, לכנס מנין למעמד האירוסין והנישואין, שהרי אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה.

ואז פונה בועז לטוב ומדבר עמו לגאול את השדה של אלימלך. מהי גאולת שדה?

גאולת השדה
נאמר בתורה: (ויקרא פרק כה פסוק כה) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גאֲלוֹ הַקָּרב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו".

בשעה שחילקו ישראל את הארץ, חילק אותה יהושוע לשנים עשר השבטים על פי הגורל, כל שבט נטל את החלק אשר עלה בגורלו. החלוקה שיצאה בגורל לא הייתה מקרית, אלא הייתה על פי רצון ה' - כל שבט ייעד לו הקב"ה מקום מסויים בארץ ישראל, ומקום הנחלות צריך להישאר קבוע לדורי דורות. 

לכן מאז אותה חלוקה, אין אדם רשאי למכור את שדהו.

אך אם שרוי האדם בדוחק גדול, עד שאין לו כסף כלל אפילו למזונות, יכול הוא למכור את נחלתו, אולם גם אז המכירה לא חלה לצמיתות, ובשנת היובל חוזרת הנחלה לבעליה המקוריים.

גם לאחר שמכר האדם את שדהו, אם במשך הזמן, לפני שהגיעה שנת היובל, השתפר מצבו הכלכלי והזדמן לו כסף, מצווה עליו "לפדות" את שדהו ולהחזירו לרשותו (על ידי שישלם לקונה את כסף המכירה בקיזוז השנים שחלפו, בהן השתמש הקונה בשדה). כמו כן אם יש לאותו עני קרוב משפחה עשיר, יכול אף הוא 'לגאול' את השדה ולפדותו מיד הקונה, ובכך לא ייפול השדה ביד זר.


להקים שם המת על נחלתו

פונה בועז ואומר לטוב: נעמי מכרה את השדה של אלימלך מחמת דוחקה, שהרי באה ממואב אפילו ללא נעליים לרגליה. מצווה עלינו, קרובי משפחתה, לפדות את השדה, כי אין ראוי לזר שיכנס לנחלת אבות. אולם אתה קודם לי במצווה זו מכיון שאתה קרוב לאלימלך יותר ממני, שאתה אחיו ואילו אני בן אחיו. 

מסכים טוב ואומר: אכן מוכן אני לגאול את נחלתו של אלימלך.

מוסיף בועז ואומר: דע לך, כי ביום שבו אתה קונה את הנחלה, עליך לקנות אף את רות אשת מחלון ולהינשא לה, כי רות אינה רוצה למכור את השדה, אלא אך ורק למי שיתרצה להנשא לה. זאת משום שהיא רוצה "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" -  שאם יוולד בן הוא יירש את נחלת המת. כמו כן, בכל פעם שתבוא רות אל השדה, יאמרו זו אשת מחלון, ועל ידי כך ייזכר שם מחלון.

עד כה לא הזכיר בועז את רות, כי אמר: אולי לא ירצה טוב לגאול את השדה, ולמה אבייש את רות לדון עליה ברבים מי מוכן להינשא לה. אולם לאחר שהסכים טוב לגאול את השדה, הוצרך בועז להוסיף ולספר לטוב אף על בקשתה של רות.

לא אוכל לגאול!
ברגע ששומע טוב תנאי זה, הוא מסתייג מיד מן העניין. בסתר ליבו היה חושש לשאת אשה מואבייה, כי עדיין לא התחזקה ההלכה המתירה את המואביות לבוא בקהל ה', והיה חושש פן יוציאו לעז על נישואיו, שנשא אשה מואבייה ולכן אמר "לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי".

אמנם יש מפרשים שטוב לא אמר לבועז את אשר בלבבו, אלא פנה לבועז ואמר: איני יכול להינשא לרות, מכיון שכבר יש לי אשה ובנים. איני רוצה שיהיו לי בביתי שתי נשים, שהרי מטבע האישה שכל עוד היא יחידה לבעלה, הרי היא מכבדת אותו ומייקרת אותו. אבל אם באה "צרתה" - אשה נוספת, הופכת אהבתה לשנאה, וכך חיי לא יהיו חיים, ואשחית את נחלתי - משפחתי. לכן מוטב שתגאל אתה, שהרי לך אין לא אשה ולא ילדים.

חליצת הנעל
שומע בועז את הדברים, ורוצה לתת להם תוקף הלכתי. בזמנם היה נהוג, שאדם שרוצה למכור לחברו חפץ מסויים או לעשות עמו עסק חליפין, היה המוכר חולץ את נעלו ונותן אותה לקונה. 

היה זה מעשה סמלי המבטא את הקניין, שהרי במקרים רבים, כמו במכירת שדה, בית או תבואה, לא ניתן להעביר את הסחורה עצמה מיד ליד, והעברת הנעל מיד ליד היא המסמלת את עניין המכירה. מעשה זה היה מעיד על כך שהמכירה שרירה וקיימת.

אף כאן שולף טוב את נעלו ונותן אותה לבועז. בכך מוותר הוא על זכותו לגאול את השדה. מכריז בועז ואומר לזקנים ולכל העם אשר התקבצו שם: "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי". 

מיד הביאו את רות, והוא קידש אותה וברך ברכת חתנים. וכיון שרות היתה מואביה רצה בועז שיעשה הדבר בפרסום גדול ובנוכחות הסנהדרין, כדי שלא יהיה פקפוק על ההלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".


שמחה מעורבת בעצב

לאחר מעמד הנישואין, מברכים אותו הזקנים והעם: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל  בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" - כשם שרחל ולאה באו מבית של עבודה זרה, ובכל זאת עזבו את גלולי אביהן וזכו לבנות את בית ישראל, כך תזכה אתה עם רות לבנות בית נאמן בישראל.

לקח בועז את רות לאשה, "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" - היה כאן סיוע אלוקי מיוחד: עשר שנים שהתה עם מחלון ולא נפקדה, ואילו כאן נישאה לזקן ונפקדה מיד. "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן" - בזכותה יותר מאשר בזכותו, מכיון שהתאמצה על הדבר יותר.

אולם השמחה התערבה בעצב ובאבל: אותו לילה, שבו כינס בועז את רות אל ביתו, לילו האחרון היה, ולמחרת בבוקר השכימו הכל להלווייתו, כי מת.


טעות גורלית?!

אומרים המפרשים, כי עם פטירתו של בועז, עלה בלב הזקנים והעם החשש הגדול, שמא חס ושלום לא כיוונו הם לאמיתה של תורה, וטעו הם בכך שהתירו את רות המואבייה לבוא בקהל ה'. 

אולי חס ושלום בעטיה של רות נפטר בועז?! ושמא הבן שייוולד פסול הוא מלבוא בקהל ה'?! לכן מכאן ואילך כבר לא מוזכרים הזקנים והעם, לא רצו הם להמשיך לקחת חלק בעניינה של רות.

רק הקב"ה ידע את האמת. בועז - לא היו כתובות לו שנים אלו בספר החיים. ובכל זאת עיכב הקב"ה את פטירתו והותירו בחיים אך ורק כדי שישא את רות, ויעמיד את מלכות ישראל. בזכות רות חי בועז עד יום זה. וברגע שמילא את רצון ה', מיד הלך לעולמו.

רבים אמרו, הלוואי שלא יצא ולד מן הנישואין האלה. ואילו הקב"ה היה מצפה לאותו ולד - מתי יצא.


ברכת הנשים

כשנולד בן לרות, לא שמחו בו העם והזקנים. רק הנשים והשכנות, מפני רחמנותן הרבה, טיפלו ברך הנולד, ובאו בדברי תנחומים ופיוס אל נעמי. הן אפילו לא מזכירות שזהו בנה של רות, אלא "יולד בן לנעמי" - הן מייחסות אותו לנעמי.

ומכיון שברכו הנשים את הבן - לכך נתן הקב"ה רוח הקודש בפיותיהן, ועשה את דבריהן כדברי תורה, אשר נכתבו בספר מספרי התנ"ך לדורות עולם:

"וַתּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" - למרות שנפטר בעלך, בכל זאת זכית שלא השבית ה' לך גואל, ויהיה הבן כאביו.

"ויקרא שמו בישראל" - תמיד יהיה שמו שגור בפי האנשים, ויצטרכו לו לדין ולעצה.

"וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶש" - הבן מזכה את אביו ואמו בעולם הבא, בפרט אם עסקו בחינוכו לתורה וליראת שמים. "וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂבָתֵך" - פה בעולם הזה.

כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'
קראו לו הנשים "עובד", וכשגדל ראו כולם כי אכן עובד הוא את ה' בכל לבבו ובכל נפשו. מכאן הסיקו אנשי הדור שאולי בכל זאת עשה בועז מעשה הגון בכך שלקח את רות. דעה זו נתחזקה יותר לאחר שהוליד עובד את בנו ישי, והכל ראו את אישיותו של ישי, שאפילו לחלוחית של חטא לא היתה בו. 

שהרי היה הוא אחד מארבעה שזכו למות ללא חטא כלל לכל אורך שנות חייהם, ומתו רק בעטיו של נחש [דהיינו בעוון שאכלו אדם הראשון וחוה אשתו מעץ הדעת, בהסתת הנחש, ונתקלל האדם בעונש מיתה]. אז אמרו, רוח ה' דיבר בבועז ובזקנים, שטיהרו את רות לבוא בקהל ה'.


מפרץ עד דוד

לסיום המגילה, מובא יחוסו של דוד המלך, החל מפרץ בן יהודה בנו של יעקב אבינו ע"ה. התחיל הכתוב לייחס את דוד דווקא מפרץ, שאף לידתו מיהודה ותמר הייתה בצורה לא רגילה כמו נשואי רות ובועז, להראות לנו כי הקב"ה שומר ומחשב כבר דורות רבים כיצד להוציא את המשיח, מבלי לתת לשטן לקטרג.

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ" - אמרו חז"ל: המילה "תולדות" תמיד כתובה במקרא בכתיב חסר: תלדות, תלדת או תולדת. חוץ משני מקראות: "אלה תולדות השמים והארץ" ו"אלה תולדות פרץ". שבשעה שברא הקב"ה את העולם לא היה מלאך המוות בעולם, ובשביל כך הוא מלא (התולדות נשארים חיים וקיימים). וכיון שחטאו אדם וחוה חיסר הקב"ה כל תולדות שבמקרא. 

כיון שנולד פרץ, נעשה תולדות שלו מלא, כיון שהמשיח יעמוד ממנו, ובימיו הקב"ה מבליע את המוות שנאמר, "בלע המות לנצח".

מפרץ עלתה ופרצה מלכות בית דוד, וכבר הבטיח הקב"ה שלא תפסק המלכות מזרעו שנאמר (תהלים פרק פט): אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי ּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם:




© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏