"סדר היום בחג השבועות"

"הלכות וסדר היום בחג השבועות" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לשבועות של הרב שלום דוד נקי שליט"א: עיקר מצוות השמחה באכילת בשר ושתיית יין, עבודת ה' האמתית במועדים, יום המים, קריאת תהילים בחג השבועות, להכניס ספר תורה לבית הכנסת בחג השבועות, מגילת רות, ספר המצוות, עלייה לרגל, אסרו חג,

"סדר יום שבועות" 
 

לאחר התפילה
מכיון שמעלת הלומד תורה היא למעלה מכל, וכן שכרו של הלומד תורה עצום ונשגב למעלה מכל המצוות, וכמו שאמרו בתלמוד ירושלמי: "אפילו כל מצוותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד מן התורה", ועל שכרו נאמר בנביא ישעיה (סד ג): "עין לא ראתה אלוהים זולתך, יעשה למחכה לו". 

ועל אחת כמה וכמה כשאדם זוכה ללמוד בשעה שאין הרבה לומדים. וכל שכן אם הוא מתאמץ ללמוד בשעה שקשה לו, שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מכ"ב): "לפום צערא אגרא", דהיינו כגודל צערו והתאמצותו של האדם בלימוד התורה ובעשיית המצוות, כן גודל שכרו. ואמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פ"ג מ"ו): "טוב לו לאדם לימוד תורה אחד בצער, ממאה בריווח שלא בצער". 
נמצא ששכרו של הלומד בצער, פי מאה מהלומד שלא בצער. ובפרט אם לומד בשבת ויום טוב, שאמרו בתלמוד ירושלמי: "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה", אז שכרו פי כמה וכמה, כמו שכתב בספר שיבת ציון (ח"ב רלג, להרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א): לימוד תורה של שעה אחת בשבת, שווה מאה שבעים מליון שעות של חול, ומקורו מספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל, והרש"ש בספרו נהר שלום, על פי תיקוני הזוהר. 

ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות) ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות בחול, אמר לו אביו רבי סלמאן זצ"ל שהוא לאו דוקא ובדרך הפלגה כתב כן, [כמו שאומרים "חמץ אפילו באלף לא בטל", ובאמת שגם ביותר מאלף אינו בטל].

לאור האמור, כמה נאה וכמה יאה המנהג שנהגו בכמה בתי כנסת, לאחר התפלה להישאר איזה זמן, ולשמוע את החכם דורש בענייני אגדה עם סיפורים מעניינים המושכים את הלב, יחד עם ההלכות הקשורות לחג.

ובפרט שמתפללים בנץ החמה והתפלה מסתיימת בשעה מוקדמת מאוד, ובני הבית עדין ישנים, ומה יש למהר כל כך לבית. [ויש גם שרוצים שבני ביתם יקומו מוקדם ויכינו להם מאכלי חלב, ופעמים שהדבר גורם לבני הבית צער לקום כל כך מוקדם בחג.] ועל כל פנים, אם אדם יעשה חשבון על שעה אחת שהוא לומד תורה לאחר התפלה, ויכפיל פי מאה שהרי הוא מתאמץ יותר מהרגיל, וגם יכפיל בכך שלימודו ביום טוב במשך שעה אחת, שווה ללימוד של מאה שבעים מליון שעות של חול, וכל שכן כאשר הלימוד בחבורה, שכל אחד נוטל שכר כנגד כל מספר הנמצאים, כיון שהוא מחזק את כל אחד ואחד מהמשתתפים שם. 

נמצא ששכרו רב, עצום ונשגב מאוד לאין ערוך ולאין שיעור כלל וכלל. וברוך ה' כמה וכמה אנשים שהשתתפו בשיעורים לאחר התפלה, כולם פה אחד ענו ואמרו, שהרגישו התעלות רוחנית גדולה ועבר הזמן מהר בלי להרגיש.

ודע, כי אותם אנשים שישארו ללמוד לאחר התפלה, ואחד המרבה ואחד הממעיט [אפילו חצי שעה] ובלבד שיכוין לבו לשמים, לאחר שיגיעו לביתם, אין ספק שתמלא אותם השמחה וירגישו סיפוק רב מאוד, מאחר שכבר חלק נכבד מהיום עבר להם בלימוד תורה, ופיקודי ה' ישרים משמחי לב. 

אשריהם מה טוב חלקם, ומה נעים גורלם, בפרט ביום הקדוש הזה, יום קבלת התורה. וכל המעתיקים את המנהג הזה לאנשי מקומם, זכות הרבים תלויה בהם, ואין חטא בא על ידם. אשריהם בעולם הזה, וטוב להם לעולם הבא. מחלקם יהיה חלקנו.


"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ג)


במתן תורה אמר הקב"ה למשה:
 "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". יש להתבונן מדוע כפל את הלשון, "תאמר" "ותגיד"? 

חז"ל למדונו כי אמירה היא לשון רכה, אבל 'תגיד' היא לשון קשה, שיאמר דברים הקשים כגידים. והעניין הוא כך, בטבע האדם, ישנם דברים שאין צריך לשכנע אותו לעשותם, ומאליו הוא יעשה
כגון, המהלך בדרך ופתאום צדו עיניו למרחוק שטר של 100$ זרוק על הארץ, מיד הוא רץ, מתכופף, מרים את השטר ומניחו בכיסו כשהוא שש ושמח. 

האם הוצרך מישהו לשכנעו שכדאי לו לקחת את השטר? בודאי שלא, כי הוא מבין את חשיבותו של הכסף, ועל כן הוא עושה זאת בשמחה בלי שום קושי כלל. 
לעומת זאת הרגיל למשל לעשן הרבה, ורוצים לשכנעו שיפסיק לעשן, בהחלט זה לא קל, כמה מתאמצים בפיתויים ואיומים, כדי שיואיל בטובו להפסיק לעשן. 

כן הוא הדבר במצוות התורה, ישנן מצוות שקל לאדם לקיימם ואין צריך לשכנעו, כמצות עונג שבת - בשר שמן ומשקה מבושם, באלו די באמירה רכה והוא יקיים, אבל ישנן מצוות שצריכים לשכנעו בדברים הקשים כגידים.

ומאחר שראינו לעיל, מה רב ערכה של שעת לימוד תורה אחת בבוקר של חג השבועות [שעה אחת = 170,000,000 שעות של חול X 100 כי הוא מתאמץ X 1,000 כשלומד בשמחה  Xכל משתתפי השיעור = אין סוף], צא וחשוב, האם לימוד זה הוא בבחינת "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב", שדי באמירה רכה כדי לשכנע את הקהל, או בבחינת "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", שצריכים לשכנע בדברים הקשים כגידים...?! ודי בזה למבין...


מאכלי חלב

נהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. ואחד הטעמים שאמרו בזה, משום שבעשרת הדברות שאמר הקב"ה בהר סיני, התגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצוותיה. ובתוכם כל דיני שחיטה, ניקור החֵלֶב, מליחת הבשר מהדם, איסור אכילת בשר בחלב ועוד. 

נמצא אפוא שכשחזרו לביתם, נוכחו לדעת שכליהם אסורים, כיון שבלועים היו ממאכלות אסורות, ולא יכלו לאכול אלא מאכלי חלב שאינם טעונים בישול. זכר לזה אוכלים גם אנו מאכלי חלב בחג השבועות. (שיח)


מאכלי בשר אחר מאכלי חלב

אכל מאכלי חלב ורוצה לאכול מאכלי בשר, ישטוף את ידיו במים, וישתה מעט משקה, ויאכל מאכל שהוא כחתיכת לחם קטנה, ואז יוכל לאכול מאכלי בשר. 
והוא הדין אם אכל מאכלי חלב קשים כגבינה צהובה, בורקס וכדומה. ואם יש לו נקבים בשיניים, יקפיד לנקותם היטב. ואולם אחר שתיית חלב לבד, אין צורך בקינוח הפה בפת, ודי בהדחת הפה במשקה. 

ויש מבני אשכנז הנוהגים להמתין חצי שעה בין מאכלי חלב למאכלי בשר.


ושמחת בחגך

נאמר בתורה 'ושמחת בחגך', ולמדו חז"ל שאין שמחה אלא בבשר ויין. ולכן מצוה לאכול ביום טוב בשר בהמה דוקא, כדי לקיים מצות שמחה. ומכל מקום מי שאינו יכול לאכול בשר בהמה מטעמי בריאות, יכול לקיים מצות שמחה בבשר עוף. (שיט)

עיקר מצות השמחה באכילת בשר ושתיית יין, אינה בלילה אלא ביום. ולכן אותם שמקיימים את סעודת החג ביום במאכלים ומשקים חלביים, אפילו מינים ממינים שונים טעימים וחשובים מאוד, יש להבהיר להם שאינם נוהגים נכון על פי ההלכה, ועליהם לנהוג ככל ישראל קדושים, בתחילה לאכול מאכלי חלב, ואחר כך בשר בהמה ויין. ובפרט ביום הזה "יום מתן תורה" שאמרו חז"ל, שצריך להרבות בו בסעודה יותר מכל חג, שבזה ששמח במאכל ומשתה, מראה שנוח ומקובל עליו יום זה לישראל שניתנה בו התורה. וכן היה מצווה האמורא רב יוסף לבני ביתו, שיכינו לו בשר עגל משולש, משובח מאוד, לכבוד היום הקדוש הזה. (פסחים סח ע"ב ורש"י שם)

יש נוהגים לאכול בשר לשון משובח לכבוד היום הקדוש שניתנה בו התורה, וזכר לזה מהפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך", ויש עוד טעמים לזה. ובפרט שמקיים בזה את דברי הרמב"ם (שבת פ"ל ה"ז, ויו"ט פ"ו הט"ז) שכתב: "וצריך לתקן תבשיל שמן ביותר".


וגילו ברעדה

יש להיזהר שלא להמשך אחר היין יותר מדאי, כדי שלא יגיע לשחוק וקלות ראש חס ושלום, שאין השחוק והקלות ראש - שמחה, אלא הוללות, ולא נצטווינו על הוללות ושטות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר יתברך שמו, שמתוכה נגיע לאהבת ה' יתברך ולהודות לו ולברך בשמו על כל הטוב אשר גמלנו. (רמב"ם. שיט)


עבודת ה' האמיתית במועדים

"ודבר ידוע הוא, שהעבודה השלימה היא עבודת הנפש עם עבודת הגוף. ועבודת הגוף היא להתענג במאכל ומשתה, כמו שכתוב בתורה במצות המועדים: 'וזבחת שלמים ואכלת שם'. ועבודת הנפש היא להודות, לשבח ולזכור נסיו ונפלאותיו. 
ובשניהם יחד תהיה העבודה שלימה, כמו שאמרו (פסחים סח ע"ב): חלקהו וחציו לה' וחציו לכם. ובאותה שעה, אפילו הדברים הגופניים, שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים, כולם נעשים רוחניים, והם עבודת ה'. 

אבל אם חס ושלום אינו כן, אלא מתכוון להנאת גופו, ואינו עובד לה' יתעלה העבודה הראויה, אינם מועדים ומקראי קודש. ועל זה אמרו חז"ל: 'אלה הם מועדי' - בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשים המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות, ומהללים ומשבחים לה' ועוסקים בתורה, אז 'אלה הם מועדי', ואם לאו - אינם מועדי אלא מועדיכם. 

וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין ששאל אותו, למה אתם עושים עתה מועדים, והלוא כתיב (ישעיה א יד): "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח"? אמר לו: 'חודשיכם ומועדיכם' כתיב. בזמן שאתם מכוונים להנאת גופכם בלבד, הם שנואים, אבל אם אתם מכוונים לעבודתי, אינם שנואים ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים הם לפני". (דרשות רבי יהושע אבן שועיב)
 

דבש - יש הנוהגים לאכול מאכלים שמעורב בהם דבש, כיון שנמשלה התורה לדבש, שנאמר (שיר השירים ד יא): "דבש וחלב תחת לשונך". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט יא): "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".

ובמדרש אמר רבי אלעזר, מהו נופת? זה הדבש של הצופים, שיש דבש שהוא נקרא 'נופת צופים' והוא מעולה מכל דבר שבעולם, ואימתי זוכה לזה? בשעה שעוסק בתורה.


"הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט יא)

דוד מלך ישראל אומר כי תורתנו הקדושה, נחמדה מזהב, ומתוקה מדבש. מה כוונתו באמת במשלים אלו?

אם נתבונן נראה, כי ישנה מעלה בזהב שאיננה בדבש, וישנה מעלה בדבש שאיננה בזהב. הנה בזהב יש יתרון, "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה ט) זה דרכו של הממון, ככל שמרבה לעצמו כסף, נפשו מתאווה לעוד. אך בדבש אינו כן, "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה טז), אכל כפית או שתים של דבש, אינו מסוגל לאכול עוד. 

לעומת זאת ישנה מעלה בדבש שאין אותה בכסף. האוכל דבש, מיד מרגיש את המתיקות. לא כן בכסף - פועל שעובד למחייתו ובסוף החודש מקבל משכורת, אין הוא נהנה ישירות מהכסף עצמו, אלא בכסף הוא קונה מצרכים וחפצים הנצרכים לו ובהם נהנה. נמצא שההנאה אינה מיידית כטועם הדבש, אלא לאחר זמן.

בתורתנו הקדושה, אומר דוד המלך, ישנן את שתי המעלות - שבזהב ושבדבש. מעלת הדבש - הנה הלומד תורה, אינו צריך להמתין זמן ממושך עד שירגיש את טעמה ומתיקותה של התורה, אלא מיד כשלומד או בא לשיעור תורה הוא נהנה ומרגיש תענוג, כמו שנאמר (תהלים לד ט): "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'". 

ומאידך, לא יחשוב אדם שאם למד הרבה, אולי אחר איזה זמן ימאס לו, כמו הדבש שאי אפשר לאכול ממנו הרבה, חס ושלום, אדרבה בזה דומה התורה לזהב ופז - ככל שזוכה ללמוד יותר, נפשו מתאווה לעוד ועוד, וזוכה להרגיש את מתיקות ועריבות התורה, ולהתענג על ה'. וכבר כתב האור החיים הקדוש (דברים כו ח): "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. עכ"ל.


גלידה - האוכל גלידה בסעודה, מברך 'שהכל', היות ובאה לקינוח. ואולם אם שתה יין, לא יברך עליה, כי אולי נחשבת למשקה ונפטרה מברכה. [כן עשה מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א]


יום המים

מה שיש כמה נערים ריקים ופוחזים, שמבלים את זמנם בהבל וריק, ועושים מעשים משובשים, ושופכים מים על בני אדם, ביום החג הקדוש הזה, יש לבטל את מנהגם הרע שחוטאים ומחטיאים את הרבים בכמה וכמה איסורים, ולבד מאיסור כיבוס וסחיטת הבגדים, הרי הם מביישים את הרבים וגורמים מריבות, ועוד איסורים, וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין קז ע"א) המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ה' יצילנו.

כתב בשו"ת ברכת יהודה (ח"ג סימן כה), בכמה מערי מרוקו היו נוהגים בחג השבועות לזלף מעט טיפות מים איש על רעהו. וכתב בספר היכל הקודש (מלפני 450 שנה), שהטעם לדבר זכר לטל של תחיה שהוריד הקב"ה על ישראל בשעת מתן תורה אחר שפרחה נשמתם, כמבואר בהרחבה לעיל בשער האגדה.

 ובספר נוהג בחכמה כתב, שהיו נוהגים כן בשעת המנחה כשקוראים את האזהרות, וכל אחד מהקהל היה קורא קטע, ומי שנפל בחלקו לקרוא את הקטע האחרון היו מזלפים עליו טיפות מים, מאחר והתורה נמשלה למים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים.

 ולרמוז גם כן על מדת הענווה, שכמו שהמים עוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כך התורה מתקיימת בנמוכי הרוח ובמי שדעתו שפלה עליו. והביא עוד טעמים לזה כמבואר שם. אך בדורות האחרונים שהתקלקל המנהג ושופכים מים רבים ובאים לידי סחיטה, ומצערים את העוברים ושבים, ורבים נמנעים מלצאת מביתם מחמת זה או שעוקפים את הדרך ונמנעים משמחת יום טוב, ופעמים באים אף לידי מצה ומריבה, בוודאי שחובה עלינו לבטל זאת. 

ובאמת שכבר גדולי עולם לפני כחמישים שנה ויותר, מחו וביטלו את המנהג הרע והקלוקל הזה, כמבואר בשו"ת מים חיים, מגן אבות, נתן דוד, נתיבות המערב ועוד. על כן, מצווה רבה להזהיר את הגדולים על הקטנים, וכל אב ואם ישמרו על בניהם ובנותיהם לבל יהיה חלקם עם נערים כאלו, והיה מחניך קדוש ונשמרת מכל דבר רע.


תהלים

דוד המלך ע"ה נולד ונפטר בחג השבועות, ולכן יש נוהגים לקרוא את ספר התהלים בחג השבועות. וישתדלו לקרוא את התהילים בנעימה קדושה מילה במילה, כמו שאמרו במדרש: "בשעה שביקשו עשרה צדיקים לומר את ספר התהילים לפני הקב"ה, אמר להם הקב"ה, כולכם נעימים וחסידים ומשובחים לומר הִמְנוֹן לפני, אבל רצוני שדוד בן ישי יאמר, למה? כיון שקולו ערב, שנאמר (שמואל ב כג א) על דוד: "ונעים זמירות ישראל, רבי הונא בשם רבי אחא אמר מי מנעים זמירותיהם של ישראל? דוד בן ישי". וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל: וטוב מעט בכוונה לקרוא ספר אחד מהתהילים, מהרבות את כל חמשת הספרים שבתהילים שלא בכוונה.


והגית בו יומם ולילה

אין ספק שלא הצטווינו בחג השבועות לקיים 'ונהפוך הוא' - ללמוד כל הלילה ולישון כל היום. ובפרט ביום זה שקבלנו בו את התורה, שצריך להרבות בלימוד התורה. וככל שילמד יותר, ישאב כוחות רוחניים יותר למשך השנה הבאה עלינו לטובה. 

כי ביום זה כל נשמה יהודית זוכה לקבל מחדש את אותה הארה שהיתה לאבות אבותינו במעמד הר סיני. וככל שיכין ויכשיר את עצמו כבית קיבול לקבל את התורה, כך יזכה לקבל כנגד זה שפע רוחני והארת התורה. ואשרי הזוכה לחדש ביום זה חידוש תורה, ואם אינו יודע לחדש, ילמד דברים חדשים שלא למדם עדיין.

וכמובא בזוהר הקדוש במעלת המחדש חידושי תורה (הקדמת הזוהר ד ע"ב): "רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר, ואשים דברי בפיך, כמה יש לו לאדם להשתדל בעסק התורה יומם ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקולם של אותם העוסקים בתורה, וכל מלה שמתחדשת בתורה על ידם, עושה רקיע אחד. 

ובאותה שעה שמתחדש דבר תורה מפיו של האדם, אותו דיבור עולה ומעיד לפני הקב"ה, והקב"ה לוקח את אותו דיבור ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות וכו'". 

"וכמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה, ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה, ובפרט ביום השבת יותר משאר הימים" (זוהר שלח לך קע"ג סע"ב). ומכל מקום אם אינו יודע לחדש, ילמד דבר חדש שלא ידע אותו, ויעלה לו כאילו חידש. (מחזיק ברכה רצ סק"ה. פלא יועץ חידוש)

אשר על כן, אחר שנח האדם שעתיים שלוש, ואכל את סעודת החג, ישתדל לנצל את שאר היום לעסק התורה. וברוך ה', בתי כנסת רבים מקיימים משעת הצהרים ומעלה 'חצי יום שכולו תורה', ומביאים חכמים שידרשו זה אחר זה עד הערב בהלכה ובאגדה, אשרי חלקם ומה נעים גורלם. (שכ)


ספר תורה

הזוכה להכניס ספר תורה לבית הכנסת בחג השבועות, בשירה ובשמחה ברוב עם, [ופשוט שללא כלי נגינה], הרי הוא כאילו הקריב מנחה חדשה לה', כשם שבבית המקדש היו מקריבים מנחה חדשה בחג השבועות ככתוב בתורה (ויקרא כג טז, במדבר כח כו). ואמנם יש לדעת כי מאחר וכיום אין לומדים בספר תורה ממש כפי שהיה מצוי בזמנם, וכל הלימוד הוא בספרים מודפסים, לכך ישנה מעלה טובה וגדולה יותר לאדם שתורם להוצאת חיבור של חכם קדמון שעדיין לא ראה אור, או חיבור שהתחבר על ידי תלמיד חכם ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם יומם ולילה, וכל הזכויות שיהיו מהלימוד בחיבורים הללו, נזקפים לזכות התורם, ולזכות הנפטר שתרמו לעילוי נשמתו. (שכא. יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו). כמבואר בחוברת "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", עיין שם.


מגילת רות

מנהג נכון לקרוא מגילת רות בחג השבועות. ומה טוב ומה נעים אם יקרא אותה החכם לציבור עם מדרשי חז"ל, כמבואר בהרחבה בשער האגדה לעיל. (שכ)

יש מבני אשכנז הנוהגים לקרוא מגילת רות הכתובה על קלף, ומברכים עליה, כמנהג כל ישראל במגילת אסתר בפורים, ומנהג בני ספרד אינו כן. ולכן חזן ספרדי שקורא בבית הכנסת לבני אשכנז, אינו רשאי לברך, אלא אחר יברך והוא יקרא. (שכ)


ספר המצוות

טוב ללמוד בספר המצוות לרמב"ם בחג השבועות. ומכל מקום בשיעור הנאמר ברבים, טוב שהרב יבאר לציבור את המושגים הקשורים לתרי"ג מצוות, כמו מהם מצוות עשה [ברכת המזון, כיסוי הדם], מצוות לא תעשה [גילוח בתער ואכילת נבלות], לאו שאין בו מעשה [לא תחסום, לא תשנא את אחיך בלבבך, לשון הרע, נקימה ונטירה], לאו הניתק לעשה [גזלה ושילוח הקן], מצוות עשה שהזמן גרמא [ציצית, תפילין, שופר וסוכה]. מצוות מדברי חכמים [נטילת ידים, הדלקת נרות שבת, מאה ברכות]. 

שבע מצוות בני נח [עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, להעמיד דיינים, גזל, אבר מן החי, ברכת ה']. מהו עונש העובר על מצוות התורה או על מצוות מדברי חכמים. מהם עונשי מלקות, ארבע מיתות בית דין, כרת. מהו היקש [לא תאכל חמץ הוקש לשבעת ימים תאכל מצות, כדי לחייב אשה לאכול מצה אפילו שזו מצות עשה שהזמן גרמא. וכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו לחייב נשים בקידוש בשבת.] גזרה שווה [חמשה עשר - חמשה עשר מחג המצות].


עלייה לרגל

הן אמת שעיקר מצות עליה לרגל הייתה בזמן בית המקדש, שהיו מביאים קרבנות ככתוב בתורה, מכל מקום, גם בזמן הזה מצווה לעלות לירושלים ולכותל המערבי, מפני שקדושתן קיימת לעולם מפני השכינה, שנאמר (מלכים א ט ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים". 

וכן אמרו במדרש (שיר השירים רבה ב): מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי. וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מבית הבחירה הט"ז), שקדושת בית המקדש וירושלים לא בטלה לעולם. ובספר חסידים (סימן תרל) מובא, שרבנו האי גאון היה רגיל לעלות מבבל לירושלים בחג הסוכות מדי שנה בשנה, והיה מקיף את הר הזיתים ביום הושענא רבה שבע פעמים. 

ובשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן רא) כתב: והעידו מגידי אמת, כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים בזמן המקדש, שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום, כי בית הכנסת שבירושלים שצריכה למעט אנשי המקום הדרים שם, מתמלאת מפה לפה בעת התקבץ עולי הרגל החוגגים בחג השבועות יותר משלוש מאות איש, וכולם נכנסים ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. (יחוה דעת ח"א סימן כה)

הגם שבמשך השנה, אם עברו שלושים יום שלא ראה את הכותל, עומד ואומר את הפסוק (ישעיה סד י): "בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה", וקורע את בגדו עד כנגד לבו, מכל מקום, בחג אינו קורע, מפני קדושת ושמחת החג.
 ובכל אופן, הגר בירושלים אין צריך לקרוע, אף אם לא ראה את הכותל שלושים יום. (סימן תקסא. חזו"ע ארבע תעניות תלח)


והיה מחניך קדוש

כתב מרן השולחן ערוך (סימן תקכט סעיף ד): חייבים בית דין להעמיד שוטרים בחגים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגינות ובפרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה, חס ושלום. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה, אלא יהיו כולם קדושים. ע"כ. 

וכתב המשנה ברורה: ודבר זה יש חיוב תמיד להזהיר עליו ולמחות במי שיש בידו, אלא שבחגים מצוי הקלקול ביותר. ובעוונות הרבים נתפרץ קלקול זה בזמנינו באיזה מקומות גם בימות החול, ועוון גדול הוא, ומי שיש בידו למחות, בוודאי מחויב למחות. עכ"ד.

על כן, אף שיש מצווה בעליה לכותל המערבי וכנ"ל, מכל מקום מאחר והדרך מלאה בעוברי אורח רבים, בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים, ויש חשש שההולך לשם יצא שכרו בהפסדו וייכשל חס ושלום בעוון החמור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שומר נפשו ירחק מזה, וילך במוצאי החג או בהזדמנות אחרת, ואדרבה ינצל את היום הנפלא הזה לעסק התורה, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.


אסרו חג

היום שאחרי החג נקרא 'אסרו חג', ואסור להתענות או להספיד בו. ונוהגים קצת להרבות בו באכילה ושתייה לכבודו של היום. (הרמ"א סימן תכט סעיף ב)



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏