שבועות- "מה רצו המלאכים ממשה"

"משל ונמשל לחג השבועות". המתובלים ב-"מדרשי חז"ל לחג השבועות" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לשבועות של הרב שלום דוד נקי שליט"א. לשם מה היה צורך למלאכים לעכב את התורה שתישאר אצלם בשמים, הלוא יודעים הם, כי התורה היא בעבור ישראל שיקיימוה, והם אינם שייכים בכלל לזה? ואם כן, "מה רצו המלאכים ממשה רבנו"? "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה". וההבנה שחג עצרת - שבועות - מתן תורה, הוא בחינה רוחנית, הכל תלוי באדם עצמו...

"מה רצו המלאכים ממשה רבנו?"

יש להבין, וכי מה ראו המלאכים לעכב את התורה שתישאר אצלם בשמים בעולמות העליונים, הלוא ידעו כי התורה היא בעבור ישראל שיקיימוה, והם אינם שייכים בכל זה? 

והעניין יובן על דרך משל: 

לרב גדול שהיה מורה הוראה בעיר גדולה כמה שנים. ויהי לעת זיקנותו בראותו כי כבדו עליו הטרדות בענייני העיר ובמשפטיהם הרבים, עלה בדעתו לכתוב לאנשי העיר הקטנה הסמוכה לקבלו עליהם לרב, כי שם יֵשֵב במרגוע בהיות אנשים בה מעט. 

לכן תחילה הודיע בקהל עדתו, שאינו רוצה עוד להיות רב אצלם, והם ביקשו ממנו לבל יעשה דבר זה, כי איפה ימצאו רב גדול כמוהו, רק לאחר שראו כי לא יועילו בדבריהם, אז אמרו לו: רבנו, כטוב בעיניך עשה. 

ויכתוב הרב אל ראשי העיר הקטנה, אם תאבו, קבלוני נא אצלכם למורה, ויאספו יחד ויסכימו כולם ויאמרו טוב הדבר. 

וישכרו מהם אנשים וייקחו עגלות וישלחום להביא את הרב ואת ביתו. 

ויהי כאשר באו העגלות, מיד נקבצו כל גדולי העיר הגדולה, ולא הניחו אותו לנסוע מאצלם. אמר להם הרב: הלוא שאלתי אליכם תחילה והסכמתם לדברי, ועתה מה לכם להתנגד? 

ויאמרו לו, רבנו, חלילה לנו מעשות כדבר הזה, הנה העגלות לפניך, קומו וסעו לכם כרצונכם. 

ויבואו שוב בעלי העגלה ויאסרו את המרכבה, והנה שוב התאספו אנשי העיר, וינתקו את הקשרים, ויתקוטטו עימם לאמור: אין אנו מניחים אתכם לקחת את רבנו מעירנו! 

וילכו בעלי העגלה לרב ויספרו לו את אשר אנשי העיר עושים להם, ולא האמין להם, כי היה הדבר לפלא בעיניו, איך חזרו והתעוררו שוב שנית ושלישית הלוא כבר הפצירו בו מאז שישאר רבם ולא הועיל להם, ומה גם עתה שהוא עומד מוכן ומזומן לנסוע. 

ויקרא הרב אותם אליו ויאמר להם, מה לכם להתקוטט עם בעלי העגלה חינם, הלוא הם בתום לבבם ובניקיון כפיהם באו הנה, אחר כי הסכמתם על דבר זה. 

ויאמרו אליו, רבנו, הנה בכוונה עשינו דבר זה לטובתך, כי הנה פה עיר גדולה של חכמים וסופרים, רבים הם המבינים חכמתך וגדולתך, וידעו להיזהר בכבודך, אבל בעיר הקטנה אשר אנשים בה מעט לא ידעו ולא יבינו גדולתך. 

כי מעלת כבודו כתב אליהם שיקבלוהו לרב, ומי יודע אולי יחשבו, כי בני עירנו מאסו בך וגירשו אתך מחמת איזו סיבה, ולא יזהרו בכבודך כראוי, על כן יעצנו לעשות כן לעיני בעלי העגלה, למען יראו כמה יקרת הרב בעינינו, עד שאין אנו מניחים אותך לנסוע מאיתנו, וידעו מעתה להיזהר בכבודך כראוי.

והנמשל:

כי התורה הקדושה, עת עלה ברצונו יתברך ליתנה למטה בארץ לזכות את בני האדם מורכבי החומר והצורה, הנה המלאכים גם כי ידעו כי התורה היא בעבור ישראל, עם כל זה התאמצו לחמוד יופייה בליבם, ואמרו "תנה הודך על השמים", ובכוונה תחילה עשו כן, כי חשו המלאכים פן אחרי שיקבלוה בני האדם, לא יעריכוה כערכה, כי יאמרו, אם הייתה חשובה מדוע הסכימו המלאכים שתרד למטה. 

מה גם שכל הניסים שעשה ה' יתברך עמהם במצרים ועל הים, היו כולם על תנאי שיעבדו את האלוקים על ההר הזה ויקבלו תורתו. 

ואם התורה טובה ויקרה כל כך, לא היה צורך להרהיב ולהלהיב אותם בניסים ונפלאות שיקבלוה, כי מי פתי שלא יאבה בה. 

על כן, בכוונה תחילה בעלות משה למרום לקבל התורה, בקשו המלאכים לפגוע בו, ובקשו מהקב"ה שישאירה אצלם, למען ידעו ישראל כמה היא חמודה בעליונים, ורק למען זכות אותם ניתנה להם, וכך יזהרו בכבודה והדרה. (אוהל יעקב מדובנא פרשת יתרו, שער בת רבים פרשת ואתחנן)


"חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה"

במשנה באבות (פ"ג מי"ב): רבי עקיבא אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: כי בצלם אלוקים עשה את האדם. חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלוקיכם. 

חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".

יש להבין מדוע חזר התנא וכפל בכל ג' הקטעים שבמשנה: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. וכן חביבים ישראל שנקראו בנים, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. 

וכן חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מה העניין בזה?


סיפר הגאון העצום רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, שקודם מלחמת העולם השניה, פנה אליו אדם אחד ואמר, שאינו יודע מה יהיה איתו במלחמה, ועל כן אם הוא ימות, שידע הרב שיש לו מיליון דולר בבנק בשוויץ, והוא מבקש שהרב ידאג שהכסף יעבור לצאצאיו. 

האיש נפטר, ולאחר המלחמה חיפש הרב את משפחתו של האיש ולא מצאם. וכך עברו 25 שנה כשהרב מנסה לברר ומתעניין מידי פעם, אך ללא מוצא. 

יום אחד נסע הרב ברכבת והתיישב לידו יהודי, שאל אותו הרב מי אתה, ומאיזו משפחה, ואמר שהוא ממשפחת אותו האיש. 

לאחר חקירה ודרישה גילה הרב, שיושב לפניו - לא אחר מאשר בנו יורשו של האיש! שמח הרב ואמר לו: יש לך מיליון דולר בבנק בשוויץ. 

אמר הבן, אבל אין לי כסף לנסוע לשם. אמר לו הרב: אני אלווה לך וכשתחזור משוויץ תחזיר לי, וכך היה.

ועתה נתבונן, במשך אותן 25 שנה - האם הבן הזה היה נחשב עשיר או עני? הלוא בוודאי שאי אפשר לקוראו עשיר, כי אם אינו מודע לעושרו, במה יתבטא שהוא עשיר. 

הא למה הדבר דומה?

לאדם שיש לו מרגלית ששוויה 100,000$ אבל הוא אינו יודע שהיא מרגלית וחושב שהיא זכוכית... 

סיפר רב אחד שנסע פעם לדרום אפריקה, והנה יום אחד כשהוא מהלך ברחוב, ראה אותו איזה גוי ועמד והסתכל עליו ומדד אותו, שאלו הגוי: האם אתה יהודי? אמר לו, כן. 

אתה יהודי? כן. אמר לו הרב נו, מה קרה? אמר לו הגוי, מה נו, אני קורא בתנ"ך שהעם היהודי הם הבנים של הקב"ה, ואף פעם לא ראיתי איך נראה בן של הקב"ה, פעם ראשונה אני רואה יהודי, אז אני מתלהב.

מכאן למדנו דבר נפלא, לא די שבמציאות אני יהודי ואני בן של ה', אלא צריך גם להרגיש זאת ולדעת את המעלה הגדולה שבזה, את חשיבותי שאני בן של מלך. 

לכן כופל התנא: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, מתי הוא חביב, דוקא כשהוא מודע למעלתו שנברא בצלם, ויודע למעלתו שהוא בן של ה', אז יש לו חיבה יתירה. 

וכן כלפי התורה, חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מתי חביבים ישראל בגלל שניתנה להם תורה, דווקא כשהם מודעים לערך התורה ומתייחסים אליה כיאות, ועוסקים בה, ומצייתים לה, אז חיבה יתירה נודעת להם. 

אבל אם אדם אינו מודע למתנה הגדולה שזכה בה, ואינו מתייחס אליה כיאות, אם כן מה מעלתו שבעבורה יקרא חביב?!


אין דבר חשוב ויקר יותר מהתורה

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב). מפסוק זה אנו רואים כמה חשובה התורה לאין ערוך ולאין שיעור כלל וכלל, שהרי בנוהג שבעולם, יש אדם שמתפעל מחולצה חדשה, ויש שאינו מתפעל מחולצה אלא מחליפה חדשה. 

ויש שגם מחליפה חדשה אינו מתפעל אלא מרכב חדש מיוחד. ויש עשיר שגם מרכב אינו מתפעל אלא מווילה מיוחדת, שלוש קומות, חצר גדולה, מדשאות, מזרקות מים עם דגי נוי וכו'. 

וכן הלאה ככל שהאדם עשיר ומכובד יותר, אינו מתפעל אלא מדברים מיוחדים במינם יותר ויותר, עד שנגיע אל המלך שאינו מתפעל מכל הדברים הללו וכיוצא בהם, אלא רק מניצחון של איזו מדינה גדולה שהיה קשה מאוד לכובשה, ופעמים רבות ניסה ולא הצליח, ועתה סוף סוף ניצח אותה, או אז לבו שמח ומתפעל כולו. 

מעתה צא וחשוב, אם כך הוא במלך בשר ודם, אם כן ה' יתברך שברא את השמים והארץ, והכל שלו, ממה נשאר לו להתפעל?! ואם בכל זאת הוא מתפעל מהתורה הקדושה, ואומר שהיא לקח טוב ומשהו מיוחד, מה צריך יותר מזה?! ואם אדם עדַין, אינו מתפעל, סימן שחסר אצלו משהו. 


הא למה הדבר דומה? 

לתבשיל מיוחד, טעים ומשובח, שכולם אוכלים ונהנים ממנו, והגישוהו לאדם מקורר ומצונן מאוד, וטועם ממנו ואינו מרגיש טעם, והוא תמה: מה נהנים אתם מתבשיל זה, אינני מרגיש בו שום טעם!. 

האם הבעיה בתבשיל או באדם?

 אין ספק שהבעיה באדם הזה - הוא חולה, הוא מצונן, אפו סתום, לכן אינו מרגיש בטעם המאכל. כן הוא בתורתנו הקדושה, אדם שאינו מרגיש את מתיקות התורה, כמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו ח): "שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", ומי שאינו מרגיש, סימן שהבעיה היא אצלו.

ופעמים, הסיבה שאדם לא זוכה להרגיש את מתיקות התורה, כי לימודו "כתינוק הבורח מבית הספר", מחכה מתי לגמור וללכת הביתה, כל רגע מסתכל על השעון מתי יגמר השיעור, מתי הרב הזה כבר יגמור, ובסיום הלימוד הוא שמח כמוצא שלל רב, לכן אין לו טעם ומתיקות בתורה. 

וכבר אמרה תורה (משלי ח יז): "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", כל מי שאוהב אותי, אני אוהבת אותו. ומי שירצה אותי באמת, ימצא אותי. כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט): שלפי פנים ולב שאדם נותן לתורה, כך התורה נותנת לו מנגד. (יבמות קיז ע"א)
 
אבל נחמתנו היא, שכל זה בתחילת הלימוד, שכל ההתחלות קשות, אבל לאחר מכן יערב להם (מכילתא שמות יט ה). 

וזה רמזו בפסוק (תהלים סח יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ, מַתָּנוֹת בָּאָדָם". בתחילה התורה אצל האדם בגדר 'שבי', בכח, ישנם קשיים ועליו להתאמץ הרבה. אבל אם מתעקש להמשיך ללמוד ולא נחלש, התורה נעשית לו בגדר 'לקחת' - קנין שקונה את התורה, ואמנם כשקונה צריך לשלם, אבל קל לו הרבה יותר, נהנה יותר, אין זה כמו שבי. 
ואם מתחזק בלימוד, זוכה שהתורה נעשית לו בגדר 'מתנות' - לוקח בלי לשלם, נהנה הרבה וזוכה לקבל שפע גדול יותר מההשקעה שהשקיע בלימודו. 

ומסופר על החזון איש שפעם ראה שניים שישבו ללמוד ומידי פעם שוחחו בדברים בטלים, אמר להם הרב, לשוחח באמצע הלימוד זה לא רק עוון של ביטול תורה וזלזול בתורה, זה בכלל לא לימוד, לא ניתן במציאות להרגיש את מתיקות וערבות התורה, אלא רק כשלומדים ברצף. 

אבל מי שמפסיק בלימודו, דומה למבשל תבשיל ועד שהתבשיל מספיק להתחמם, מסירו מהאש, ולאחר שהתקרר שוב מחממו ושוב מסירו מהאש, אם כן לעולם לא יתבשל התבשיל, כך לעולם לא ירגיש את מתיקות התורה.


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

אמרו חז"ל (מגילה לא ע"ב): "עזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים [פרשת בחוקותי] קודם עצרת [חג השבועות], וקללות שבמשנה תורה [פרשת כי תבוא] קודם ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה". 

וביארו המפרשים: ראש השנה הוא בחינה גשמית, כל מזונותיו של אדם קצובים לו בראש השנה, קובעים לו פרנסה, בריאות, שלום בית וכו', על זה אנחנו מתפללים 'תכלה שנה וקללותיה', גם אם בשנה שעברה היו קשיים, מעתה תחל שנה וברכותיה. 

אבל עצרת - שבועות - מתן תורה, הוא בחינה רוחנית, הכל תלוי באדם עצמו, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", "יגעת ומצאת תאמין", תלוי בהכנה לקראת מתן תורה, אם מקבל עליו עול תורה, זוכה לצאת מאפילה לאורה, "אורה זו תורה". 

כי ההבדל בין אדם עם תורה לאדם בלי תורה, זה לא ששניהם אותו דבר, רק לזה יש תוספת ומעלה יותר, ההבדל הוא הרבה יותר גדול, מי שיש לו תורה הוא אדם אחר לגמרי, מהות אחרת, משהו אחר. התורה מעדנת גופו של אדם, מלמדת אותו דרכי חיים, שלום בית, "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ככל שהוא עוסק בתורה יותר עם יראת שמים, הוא נעשה מיוחד יותר. 

לא כמו בענייני עולם הזה - אדם שהוא נגר, חשמלאי, קבלן מקצועי, האם זה משנה משהו בעצם אישיותו? האם ההתמחות שלו עושה אותו שונה ממה שהיה קודם? 

כלל וכלל לא. 

הוא אדם כמו שהיה לפני כן, רק בתוספת ידע והתמחות. לא כן אדם שעוסק בתורה, ככל שמשקיע בעסק התורה, התורה משפיעה עליו והופכת להיות חלק ממהותו ואישיותו. ההסתכלות עליו אחרת, זה רב, זה חכם, זה בן תורה, מצפים ממנו יותר.


ולפי זה מובן (פסחים סח ע"ב) מה שמסופר על רב יוסף שהיה אומר בחג שבועות לבניו שיכינו לו עגל משולש, משובח. אמר: "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?"

 כלומר, אם לא היום הזה - יום מתן תורה שגרם לי להתעלות, כמה יוסף יש בשוק, ומה ההבדל ביני לבינם?! 

נמצא שכל ההבדל בינינו, הוא רק בגלל התורה. 

ויש להתבונן מה רצה רב יוסף לומר בזה, הלוא ודאי שהבדל גדול יש בין העוסק בתורה שהוא יודע ובקי, למי שלא עוסק, הלוא מהיכן ידע? והביאור הוא: בנוהג שבעולם, רופא ומהנדס, חשובים יותר מסנדלר וחייט, וסנדלר וחייט חשובים יותר מפועל ניקיון, וכן הלאה. 

אולם אם ילך אדם לבקר במושב זקנים ויראה את המהנדס, הרופא, החייט ופועל הניקיון, ויאמרו לו "מצא את ההבדלים", האם יהיה ניכר הבדל שהוא?! אחר שיצאו לפנסיה, המקצוע שלהם איבד משמעות, כעת כולם שווים.

 אבל בתורה זה לא כך, חכם בתורה, אפילו שהוא זקן מופלג וקשה לו לדבר, וכבר לא נהנים מעצותיו ודיבוריו, בכל זאת הוא משהו אחר, הוא חכם, נזהרים בכבודו, יבקשו ממנו ברכה, מרגישים זכות לעמוד על ידו, זכות לשרת אותו. 


זה שאומר רב יוסף: הרי אני עצמי חליתי ושכחתי תלמודי, אם כן עכשיו אני לא יודע תלמודי, וגם אלה שבשוק לא יודעים, האם אנחנו שווים? 

לא ולא, הבדל גדול יש ביני לבינם, אני למדתי תורה - נעשיתי אדם אחר לגמרי, משהו אחר. וכמו שאמר רבא: "כולהו גופי דרופתקי נינהו [כל הגופים נרתיקים הם], טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא" [אשרי הזוכה שגופו נעשה נרתיק לתורה] (סנהדרין צט ע"ב). 

זהו שתיקן עזרא הסופר קודם חג השבועות, "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", בואו נכלה את הבטלה, והשעמום, והדיבורים בטלים שבלימוד, ונפתח דף חדש של שאיפות ורצון כנה לעמל תורה, ולעלות מעלה מעלה בדרך התורה.


אומר רבי חיים ויטאל: 
בכל שנה חוזרת אותה הארה בחג ונפתחים שערי שמים כפי שהיה מימי קדם. בפסח נגאלו - נעשה זמן המסוגל לגאולה, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". 

ראש השנה אדם הראשון נידון בו - נעשה יום הדין בכל שנה.
 
ביום כיפור שה' אמר למשה "סלחתי כדברך", ומחל על חטא העגל - נעשה יום מחילה וסליחה לדורות. 

חג השבועות נפתחו השמים למתן תורה, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". 

ראו מראות אלוקים, שמעו את הקול מדבר מתוך האש הגדולה, זכו למדרגות נבואה - יום זה מסוגל לקניית אמונה מושרשת ובהירה, ולהשגות מרוממות לקניית התורה. 


ונסיים במעשה הממחיש זאת: 

בחור שחלה בחולי קשה כמה ימים קודם חג שבועות, ובא להתברך אצל הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, אמר לו הרב, אתן לך עצה. 

תתכונן היטב לפני החג, בשלושת ימי הגבלה תעסוק בתורה בהתמדה, ובפרט בליל החג הקדוש, ובבוקר בעת קריאת התורה, תחשוב ותרגיש שעתה אתה מקבל ממש את התורה בהר סיני, והרי במתן תורה התרפאו כל עם ישראל [כמסופר לעיל בהרחבה בשער האגדה], ובעזרת ה' תתרפא. 

הבחור עשה ככל אשר אמר הרב. לאחר החג עשה בדיקות, והכל חלף הלך כלא היה. "מה רבו מעשיך ה'".

יהי רצון שנזכה לקבל עלינו את התורה מחדש בחג השבועות הבא עלינו לטובה, ולהתעלות במעלות התורה, 

"כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", אמן. 


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏