"סיפור מגילת אסתר"- פרק ט'

"סיפור מגילת אסתר הפרק התשיעי" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לימי הפורים: בו יסופר על יום גורלי של מאבק ומלחמה. מלחמת ה' בעמלק ובגויים נקמה. היאך הרגו והדפו ללא רחמים וחמלה. ומי ומי על העץ גם נתלה. ומתי סוף כל סוף נחו מאויביהם ושקטו. וכיצד בתורה התחזקו והתאחדו. והיאך נקבעו ימי הפורים לדורות. לה' להודות בהלל ובשירות.

סיפור מגילת אסתר

פרק ט

תכונה ודריכות

הימים הולכים ונוקפים, היום המיועד הולך ומתקרב. דריכות ומתיחות רבה ניכרת בקרב היהודים. יודעים הם היטב, שעם כל התהפוכות הנפלאות, ועם כל השמחה וההקלה שהגיעו אליהם עם קבלתן של אגרות ההצלה, עדיין חייהם תלויים להם מנגד. הצו הנורא של המן עדיין מרחף מעל ראשם. נכון שניתנה להם אפשרות להילחם ולעמוד על נפשם, אבל - מהו כוחו של עם קטן, מפוזר ומפורד בין העמים, מול המון גויים רבים, מלומדי מלחמה, שונאי ישראל, תאבי שלל?!

 

הן אמת, כי בחסדי שמים, נראה שההמון הגויי נטש את כלי המלחמה, ופניו לשלום. זאת הודות לדמותו רבת העוצמה של מרדכי היהודי, אשר שמעו וגדולתו הולכים למרחקים, ויש לו השפעה אדירה בעולם כולו.

 

ואולם - מנגד, קיימת פעילות מדאיגה, מאסיבית ומקיפה, של תנועת הג'יהאד העמלקי! הללו - מנאמניו של המן וממשיכי דרכו - אינם שוקטים לרגע. הם מתכוננים ונערכים לקראת מלחמת חורמה נגד היהודים.

 

הג'יהאד העמלקי

אכן, התנועה העמלקית נערכה למלחמה - למרות הכל.

 

לא. אותם לא ירשימו אגרות, ועליהם לא יאיימו בשום דבר. היום הגדול שציפו לו הולך ומתקרב. זה היום שלהם, הם לא יפספסו אותו!

 

אי, אי... המן, המן. האיש האמיץ, ש'הרים את הכפפה' ויצא לבער את הנגע היהודי מן העולם. איי... איך נפל קרבן בידי מרדכי?! אבל דמותו וצוואתו חקוקים בלבבם, בוערים בעצמותיהם. במותו ציוה להם את מלחמת החורמה נגד היהודים. כן, להשמיד להרוג ולאבד. אנשים נשים וטף. ביום שלושה עשר לחודש אדר. לא לחינם בחר המן את היום הזה. בכשפיו ובקסמיו ידע את היום המדויק שבו מזלם של ישראל למטה. הם לא יתנו ליום הגדול הזה לחמוק תחת ידיהם. יקומו ויצאו - להרוג או להיהרג. ילחמו עד טיפת דמם האחרונה.

 

זה לעומת זה

ככל שקרב היום, גברו ההיערכות והפעילות. ראשי התנועה העמלקית ליבו את נאמניהם לצאת להילחם. בעיר שושן, שבה קיים ריכוז גבוה של יהודים, הוקם מטה הפיקוד המרכזי של התנועה, בראשות בניו של המן. משם התפרסה פעילות נרחבת בכל רחבי הממלכה.

 

קול צחצוחי החרבות לא נעלם מאוזניהם של היהודים. היטב ידעו והבינו ש"אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים". הם עשו את ההשתדלות המתבקשת, נערכו אף הם לקראת מלחמה והצטיידו בכלי נשק - אבל ידעו כי לא בחיל ולא בכח יגברו על אויביהם, אלא בישועתו של ה'. ואכן התחזקו בתשובה ובתפילה, ואת יום י"ג באדר - קבע מרדכי היהודי ליום של תענית ותפילה. שהרי - "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר"!

 

מלחמה לה' בעמלק

"וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ איְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם - וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד בִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".

 

ביום המיועד "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם", התקבצו והתאחדו יחדיו לצום ותפילה, ואמרו סליחות ותחנונים לפני הקב"ה שיעזרם במלחמתם נגד זרע עמלק החפצים לאבדם. באחדות שלימה ובהתחזקות בישועת ה' - יצאו למלחמה. (מע"ל. ת"ה קלח)

ואכן במלחמה זו ראו היהודים עין בעין את ישועת ה'. העמלקיים הגיבורים, מלומדי המלחמה, נפלו שדודים בידיהם. "וְאִישׁ לֹא עָמַד בִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים", אפילו הילדים שבישראל - אימתם נפלה עליהם. (ת"ה קמו)

 

s "וְאִישׁ לֹא עָמַד בִפְנֵיהֶם" - "איש" הוא השר של אומות העולם, שהקב"ה הכניע אותו מלמעלה, שלא יעמוד בפני היהודים. (ת"ה קמו)

 

 

באופן יוצא מגדר הרגיל, בכל מהלך המלחמה - עמדו שאר הגויים דווקא לצד היהודים, ולא לצד העמלקיים. זאת למרות שהיה להם פיתוי להרוג ביהודים כדי לבזוז את שללם. "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים" - ראשי המדינות וכל אנשי הממשלה, לא רק שלא הסיתו את ההמון נגד היהודים, אלא אף עודדו ודרבנו את האזרחים לעזור ליהודים במלחמתם. ובעלי המלאכה למיניהם ["עושי המלאכה"] - סייעו אף הם ככל שיכלו, במתן ציוד ואספקה ללוחמים היהודים, וכיסוי הוצאות המלחמה. (ת"ה קמז. מע"ל רלד)

 

וכל כך למה? "כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל". שהרי מרדכי היהודי מכהן כמשנה למלך, והמלך הולך ומעלה אותו מדרגה לדרגה, ונותן בידיו סמכויות רחבות, ואם כן יכול הוא להדיח אותם בקלות מכסאם. (תוקפו של נס לרבי רחמים חי חיותה הכהן)

 

s "וְעשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ" - אלו המלאכים, משרתיו של מלך העולם, אשר שלחם הקב"ה לנשא את היהודים ולעמוד לצידם במלחמתם.

 

וזהו שנאמר בהמשך: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" - וְעָמֹד בכתיב חסר, כאילו כתוב: "ועָמַד", שהקב"ה עמד על נפשם להגן עליהם מפני אויביהם, שלא יהרגו בהם. (ת"ה קמו קנד)

 

 

לעשות נקמה בגויים

"וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל איְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". הכו היהודים באויבים העמלקיים ללא רחמים, וכמו שאמר שמואל לשאול בצאתו למלחמה בעמלק: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק..." (שמואל א טו ג), לפי שעמלק כידוע הוא שורש הרע.

 

וכך הרגו בהם, בכל מיני מיתות שונות ומשונות, כפי המזדמן. חלקם הרגו בחֶרֶב, וחלקם בהֶרֶג - במגלפים ובמקלות. מהם איבדו אף בכל מיני מיתות וְאַבְדָן - כגון שהציתו באש את מקום הימצאם, או שהשליכו אותם ממקום גבוה, או זרקו אותם לנהרות וכדומה. וכן עשו בהם שפטים, עיוורו את עיניהם וחתכו את ידיהם ורגליהם. כן יאבדו כל אויביך ה'. (ת"ה קמח)

 

המלחמה המרכזית בשושן

"וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא, וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא, וְאֵת פּוֹרָתָא, וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא, וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא, וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִדַי, וְאֵת וַיְזָתָא. עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם".

בשושן הבירה, שבה כאמור פעל מטה הפיקוד המרכזי של העמלקיים, התנהלה המלחמה ביתר עוז. בחסדי ה', אף שם השתלטו היהודים על אויביהם והרגו בהם 500 איש, כשבראשם ראשי הפורעים והמסיתים, הלוא הם עשרה מבניו של המן הרשע, אשר כל אחד ואחד מהם היה "דג שמן" בפני עצמו [ולכן ראוי להזכיר במגילה את כל אחד מהם בשמו (מע"ל)].

 

בהריגתם של עשרת הבנים הללו, זכו היהודים גם לבצע מעט "חיסול חשבונות", כי הם אלו אשר בזמנו כתבו למלך אחשוורוש כתב שיטנה על יהודה וירושלים, וגרמו להקפאת בניית בית המקדש (רש"י). [כמבואר לעיל בהרחבה, בפרק הפתיחה - הרקע למלכות אחשוורוש].

 

לא נוגעים בשלל!

ואולם היהודים בכל המקומות "בַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" - לא לקחו לעצמם כלל וכלל מן הרכוש, שהרי - הזמן קצר, והמלאכה מרובה! ישנו יום אחד לחיסול האויבים, אז למי יש זמן פנוי להתעסק בשלל?! הלוא בינתיים האויבים עלולים לחמוק ולברוח! (ת"ה קנא)

 

מלבד זאת, אם יקחו מהשלל, המלך והשרים יסתכלו על זה בעין צרה. ירגישו שהיהודים מתעשרים על חשבונם. הם אף יוכלו לטעון שהיהודים הרגו אנשים חפים מפשע רק כדי לבזוז את שללם. אבל כעת, שכל השלל ילך אל אוצרות המלך, אדרבה, יתרצה המלך וישמח בנקמתם של היהודים מאויביהם. (רש"י. אבן עזרא. ת"ה קנא)

 

גם בזה שלא לקחו היהודים מן השלל, כיפרו על מה שעשה שאול, שלקח הביזה מהעמלקים, ובגלל זה נכשל במצוות מחיית עמלק. כעת תיקנו הדבר שלא ליהנות כלל מממון זרע עמלק. (רבנו בחיי)

 

הידיעות מגיעות אל המלך

"בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". כבר באותו יום נמצאו להם כמה "נשמות טובות" מן הגויים אשר מיהרו להחיש את הידיעות המדויקות אל המלך, כדי להראות לו איזה הרג חוללו היהודים. (מע"ל)

 

אבל ליהודים זה לא הפריע. אדרבה, גם הם היו מעוניינים שהמלך ידע באלו מספרים מדובר. שידע מה רבו צורריהם ושונאיהם, עד שגם אחר פקודת המלך נמצאו עדיין חמש מאות איש שהרימו ראש נגדם! (מלבי"ם. אלשיך)

 

וכדי לרצות את לב המלך, שימשיך לעמוד לצידם, הביאו היהודים לפניו את השלל של ההרוגים. היה זה שלל רב מאוד, כי הנהרגים היו אנשים עשירים, ובפרט בני המן שכל אחד מהם היה גנרל עשיר בעל מעמד. (מע"ל)

 

מה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן

אך למרות זאת, למשמע מספרם הרב של ההרוגים, חש אחשוורוש תרעומת בלבבו. הוא פנה אל אסתר ואמר לה: "בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגו הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן. בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ?". הוא התכוון לומר לה, שהיהודים, איך לומר? קצת הגזימו. אם בעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, הם העיזו להרוג 500 איש, מי יודע מה עשו בשאר המדינות...

 

אבל הוא איננו יודע למה, תוך כדי דיבורו, חש לפתע צורך לשנות את הכיוון. ופתאום התחיל להמתיק את דבריו ולפרש את כוונתו בצורה אחרת לגמרי: אוי ואבוי, אשתי היקרה. אם בשושן, שזו עיר הבירה, העיזו אויביכם ככה להרים ראש, עד שנאלצתם להרוג 500 איש, בשאר המדינות מי יודע מה קורה, כמה העיזו להרים ראש נגד היהודים. זה ממש מבהיל. צריך לחשוב איך למגר לגמרי את התופעה המסוכנת הזו! ולכן - "וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ"! (מלבי"ם. תורה תמימה. מע"ל רלט)

 

s אמר ר' אבהו, מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו!" [הפך את דיבורו] (מגילה טז ע"ב. תורה תמימה)

 

 

יום נוסף בשושן

"וַתּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם. וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ".

 

השיבה אסתר למלך: ודאי כך הוא, כאשר דיברת, אדוני המלך! אכן היהודים הנמצאים בשושן פחדו להרוג יותר מדי, ולא הרגו לגמרי את כל השונאים. וזה כל כך חבל, כי דווקא כאן, בעיר שושן, מרוכז הגרעין הקשה של שונאי היהודים. אם אתה חשבת ש- 500 איש זה הרבה, אז אני אומרת לך שזה מעט, כי מסתובבים כאן עדיין בעיר עוד 'שאהידים' וצמאי דם רבים, שרוצים לשלוח יד ביהודים. למרות שחלף היום, הם לא ינוחו ולא ישקטו, ועלולים הם לצאת בהתפרעויות גם מחר. ובפרט שרבים מהם רוצים לנקום את נקמת יקיריהם שנהרגו היום. ולכן אני מתחננת לפניך שתתן כאן בשושן יום נוסף ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם. ובנוסף לכך, את אותם בני המן, ראשי הפורעים, שנהרגו היום, נוציאם לתלייה, כדי להפיל אימה ופחד, שלא יעיז עוד אף אחד להרים ראש נגד היהודים.

 

אחשורוש הסכים, ואכן דבריה של אסתר הוכיחו את עצמם. למחרת, ביום י"ד באדר, המשיכה המלחמה בשושן, והיהודים הרגו עוד 300 איש. כלומר: אחרי כל מאורעות האתמול, עדיין נמצאו 300 איש, אשר בשנאתם היוקדת ובתאוותם לדם יהודי, העיזו להרים ראשם וניסו לשלוח יד ביהודים. (ת"ה קנב, קנג. מלבי"ם. מע"ל)

 

תליית עשרת בני המן

אותם עשרת בני המן שנהרגו, הוצאו לתליית ראווה על העץ הגבוה חמישים אמה שהכינו יחד עם אביהם לפני כשנה.

 

המן עדיין היה תלוי עליו, כי מרדכי השאיר אותו על העץ במשך אותם 11 חודשים שחלפו מאז תלייתו, למען יראו וייראו [ועיין שלחן ערוך יורה דעה סימן שמו]. כעת הובאו הבנים בסמוך לאביהם, ונתלו על העץ, זה תחת זה. ואולם לפני תלייתם ערפו את ראשיהם, והם נתלו קטועי ראש. 

 

כמה טוב שגובה העץ היה 50 אמה, כך היה מקום לכולם ברווח, ואפשר היה לתלות אותם בצורה מאוד מסודרת ובולטת. הנה, כך: כל אחד תפס גובה של 3 אמות [כמטר וחצי], מלבד המן שתפס 4 אמות מפני שנתלה עם ראשו. סה"כ 34 אמות. ובין אחד לשני צריך לעשות קצת רווח, שלא יהיה להם צפוף, וגם שכל אחד יהיה ניכר בפני עצמו, ובכן עשו רווח של אמה בין אחד לאחד [סה"כ 10 אמה]. למעלה, מעל הראש של המן, הותירו רווח של עוד אמה אחת, כדי שלא ינקרוהו הציפורים, כך שישאר שלם וכולם יוכלו לזהותו בלי בעיה [כי הציפורים לא יבואו "חזיתית" לאוכלו מפני שהם מפחדים מצורת אדם. אבל אם יהיה ראשו בראש העץ ממש, הם יכולים לבוא מלמעלה ולנקרו מבלי לראות שזה אדם]. למטה, מתחת לרגליים של ויזתא - הותירו 3 אמות, כדי שלא יבואו כלבים או חיות רעות לנגוס בו ו"יגנבו את ההצגה"... וכמו כן, העץ היה תחוב באדמה בעומק של 3 אמות, שיהיה יציב. סה"כ בדיוק 50 אמה. (ת"ה קמט-קנג. ילקו"ש תתרנט. טעמא דקרא קנח) [ובמסכת בבא בתרא (כה ע"א) מבואר שמרחיקים את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה, מפני ריח רע].


הם כתובים במגילה ממש באותו סדר שבו הם נתלו, זה מתחת לזה [המילה "איש" מרמזת על המן, שעליו נאמר "איש צר ואויב המן הרע הזה"]:


הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת
אִישׁ:                                  וְאֵת
פַּרְשַׁנְדָּתָא                           וְאֵת
דַּלְפוֹן                                   וְאֵת
אַסְפָּתָא:                             וְאֵת
פּוֹרָתָא                                 וְאֵת
אֲדַלְיָא                                 וְאֵת
אֲרִידָתָא:                            וְאֵת
פַּרְמַשְׁתָּא                            וְאֵת
אֲרִיסַי                                 וְאֵת
אֲרִדַי                                   וְאֵת
וַיְזָתָא:                             עֲשֶׂרֶת
בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ




s אמר רבי יוחנן: האות ו' של המילה ויזתא, צריך למתוח ולהאריך אותה, "כמורדיא דלברות" [כמשוט של ספינה] ומה הטעם? שכולם בעץ אחד נתלו, זה למטה מזה.

 

דרש רבי שילא: כל השירות נכתבות אריח על גבי לבינה, לבינה על גבי אריח [אריח הוא הכתב, והלבנה הוא הרווח החלק. למשל, שירת הים כתובה בתורה באופן "בנוי" ו"יציב", שכל שורה נסמכת על חברותיה], חוץ משירה זו ומלכי כנען, שהם אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. ומה הטעם? שלא תהא תקומה למפלתם. דהיינו שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו. [שהרי יש לצדם מקום ריק, נפילה.] (מגילה טז ע"ב ורש"י)

 

 

ומה עם יתר בניו של המן? הלוא כזכור היו לו 208 בנים. ובכן, חוץ מן העשרה שנתלו, רבים נהרגו בשושן יחד עם יתר ההרוגים. ו-70 בנים שנשארו בחיים, ברחו יחד עם זרש, והתפרנסו מקיבוץ נדבות [שְׁנוֹרֶר בלע"ז...]. ברוך משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום. (ת"ה קנד. מגילה טו ע"ב)

 

ימי משתה ושמחה

"וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאיְבֵיהֶם וְהָרג בְּשׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשׂה אתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשׂה אתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".

 

עם סיומה של המלחמה, חשו היהודים הקלה ושמחה עצומה. רק כעת, כשהיום הקשה הזה כבר מאחוריהם, ובחסדי ה' שום יהודי לא נפגע, ולא עוד אלא שזכו לטהר מאויביהם 75,000 איש עמלקיים רשעים שונאי ה', יכולים הם סוף סוף לנשום לרווחה. כעת בי"ד באדר, כשנחו מאויביהם, עשו יום של משתה ושמחה והודיה לה' יתברך, כי גבר עלינו חסדו. (הגר"א)

 

ובשושן, שבה כאמור היתה עדיין סכנה והמשיכה המלחמה גם בי"ד, הרי שרק בט"ו נחו מאויביהם, ועשו אותו יום משתה ושמחה.

התחזקות בתורה

מתוך שמחתם של היהודים, קבלו הם את התורה עליהם ביתר שאת וביתר עוז, כמו שנאמר: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת". "וקיבל" - בלשון יחיד, לומר שקבלו עליהם הכל כאיש אחד בלב אחד, כמו שבמתן תורה קבלו את התורה מתוך אחדות מלאה, שנאמר שם: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

 

ואומרת הגמרא, כי בימי מרדכי ואסתר קבלו היהודים את התורה שבעל פה בשמחה. כי את התורה שבכתב כבר קבלוה ברצון ובשמחה במעמד הר סיני, כמו שנאמר בתורה: "כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע". מפני שאין בתורה שבכתב לא יגיעה ולא צער. אבל התורה שבעל פה שיש בה הרבה דקדוקי מצוות וצריכה עמל ויגיעה, לא רצו אז לקבלה, עד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתם. והוכרחו לקבלה בעל כרחם. ובימי מרדכי ואסתר, מרוב חביבות הנס, חזרו וקבלו גם את התורה שבעל פה ברצון ובשמחה. (שבת פח ע"א)

 

כתיבת המגילה

"וַתִּכְתּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תּקֶף, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזּאת הַשֵּׁנִית". כתבו מרדכי ואסתר את כל דברי המגילה ברוח הקודש. שלחה אסתר המלכה את המגילה לחכמי ישראל ואמרה להם: "קבעוני לדורות", שתהיה למגילת אסתר קדושה כמו לספרי הקודש. אך חכמים לא רצו להסכים איתה, כדי שלא לעורר שנאה אצל אומות העולם. השיבה להם אסתר, הלוא כבר כתוב מאורע זה בספר ההיסטוריה של מלכי מדי ופרס. ובכל זאת לא רצו להסכים עמה. אמרו: כתוב בתורה "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה" - שאין נביא אחר יכול לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר? והיו נושאים ונותנים בדבר, ולא זזו משם עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם, ומצאו את הפסוק שנאמר בתורה במלחמת עמלק: "כתוב זאת זכרון בספר", והסכימו לה. (בבלי מגילה ז ע"א. ירושלמי מגילה פ"א ה"ה)

 

או אז קבעו את ימי הפורים לדורות, עם כל מצוותיהם. ועל התקנה חתמו בית הדין הגדול שהיה בירושלים, ומאתים זקני התורה, ושלושת הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ודניאל וחבריו, ונחמיה ובלשן וזרובבל. (מע"ל שד)

 

 

פור המן נהפך לפורינו

s המגילה מציינת: "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר". ולכאורה נראה שעניין הפור שהפיל המן, הוא ענין קצת שולי בכל הסיפור. ואולי היה מתאים יותר לקרוא לימים ימי שמחה, ימי הצלה וכדומה?

 

אלא, מעשה במלך שעבר עם שריו ועבדיו דרך מדבר צחיח ויבש, והנה נקרה בדרכם הלך מסכן, אשר התייבש מחום המדבר, והיה זקוק למים מרובים. מיד שלח המלך את רוכביו שימהרו להרכיבו ולהחישו אל מעיין מים חיים, למען ירווה את צמאונו וירחץ ותחי נפשו.

 

חסד גדול עשה המלך לאותו אדם להחיותו ולהצילו, אולם עם כל זאת, החסד הזה הוא מצומצם ומוגבל לאותו אדם בלבד. אבל אילו יצווה המלך למשרתיו לאמר: מהרו חפרו בארץ עד מוצאיכם מקור הנוזלים באר מים חיים, הנה החסד הזה גדל ערכו הרבה יותר, כי הוא ימשך לכל האנשים הבאים אחר כך אל המקום הזה, בכל זמן שיהיה.

 

 

כזה היה נס פורים. ההצלה שעשה ה' לישראל מגזירתו של המן, לא היתה הצלה פרטית רק לדור הזה. אלא העניין הוא שה' הפך לגמרי את מזלם של הימים הללו. כי באמת הפור שהפיל המן מיום ליום ומחודש לחודש, היה על פי מערכת צבא השמים, בחפשו אחר זמן אשר יהיה בעבורו ברום ההצלחה ובתכלית המעלה, וישראל חס ושלום בתכלית הירידה. והנה עם כל זה "פור המן נהפך לפורנו" ושב הזמן להיות לעזרנו, עד אשר קבעו חז"ל (תענית כט ע"ב): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". אדם שיש לו דין עם גוי, כדאי לו שהמשפט ייערך בחודש אדר, שיש בו מזל טוב לישראל. כלומר הקב"ה הפך את המזל לגמרי, גם במשך כל הדורות - לטובת ישראל.

 

לכן אומרת המגילה: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", כי מיני אז והלאה נקבעו להיות ימי ישועה לדור ודור. ולזאת קוראים לימים האלה פורים, שזה היה עיקר הנס, שפור המן נהפך לפורנו, וה' שידד את כל מערכות צבא השמים - לטובת עם ישראל. (בית דוד דרוש יב. הובא באוסף פירושים על מגילת אסתר עמ' ע. וכ"כ הגר"א והמלבי"ם)





לפרק הבא פרק י': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1183

לפרק הקודם פרק ח': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1181


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏