"סיפור מגילת אסתר"- פרק ח'

"סיפור מגילת אסתר הפרק השמיני" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לימי הפורים: בו יסופר היאך התמנה מרדכי למשנה תחת צוררו. ואף קיבל לידיו את ביתו ורוב עושרו. כיצד הוציא ליהודים צו הגנה ורשיון. מאושר בידי בית המשפט העליון. להשמיד ולהרוג ולעמוד על נפשם. אף לבוז באויבים שללם ורכושם. היאך הצו מתפרסם מבלי עיכוב ואיחור. ומרדכי יוצא בלבוש תכלת וחור. ובכל מקום ליהודים שמחה וצהלה. ואילו לגויים פחד ובהלה.

סיפור מגילת אסתר

פרק ח 

 

המלך רגוע

זהו זה. המן תלוי - והמלך רגוע.

 

לא, אין לו שום הרהורי חרטה על הצעד הזה! אין לו שום רצון לבדוק את הדברים מחדש ולנבור בהם פעם נוספת! נכון שמדובר כאן במשנה למלך, שהתגלה לאחרונה כבעל כשרון יוצא מן הכלל. נכון שהעריץ אותו על היותו בעל כוחות קסם נפלאים. אבל יחד עם זאת, תמיד שכן בליבו רגש של דחייה כלפיו. מאז שגרם למותה של ושתי, יש לו עליו שנאה נסתרת. מה גם שתמיד היה לו איזה מין חשש לא מוגדר, שמא המן 'מסובב' אותו. אז זהו זה, עכשיו כשהוא תלוי, הוא יכול להיות רגוע באמת.

 

וחוץ מזה, יש לו סיבה נוספת להיות רגוע. היום הובררה לו עובדה משמעותית מאוד. אבן גדולה נגולה מעל ליבו! תמיד העיק על ליבו הסוד הנורא, מה שאמרו לו החוזים בכוכבים, שהמלך שימלוך אחריו יהיה יהודי. תמיד חשש שהיהודים ימרדו בו ויקחו ממנו את מלכותו. אבל היום נודע לו שאסתר, אשתו היקרה, היא יהודיה! כלומר: היהודי שימלוך אחריו - יהיה בנו, עצמו ובשרו! (יערות דבש)

 

אז בעצם, לחינם רדף את היהודים, וגזר עליהם גזירת שמד נוראה. מסכנה אשתו היקרה, היא כל כך מצטערת... עליו לחשוב היאך לבטל את הגזירה!

 

מדינת חוק

אבל מי כמוהו יודע, שזה לא פשוט בכלל! האגרות החתומות בחותמת המלך כבר נשלחו והופצו, והרי החוק קובע שכתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, אין להשיב. ובמדינת חוק - אין משחקים, חוק זה חוק. גם אם בעקבותיו יובלו להריגה אנשים חפים מפשע, אין מה לעשות. חוק הוא ערך עליון. אוי ואבוי לו אם ינסה לעקוף את החוק! מיד יקום בית המשפט העליון ויזעק את זעקת האמת והצדק. יעמידו אותו לדין, ולא יעזור לו שהוא המלך. במדינת חוק הכל שָפיט, וכולם שְפיטים.

 

אז מה באמת עושים?

 

בית המן לאסתר

כצעד ראשון, החליט המלך, כי יש לפרסם ככל היותר את סיבת תלייתו של המן. שלא יחשבו שהיתה זו סתם סגירת חשבון בינו לבין המלך. שידעו שזה קשור לאגרות שהוא שלח, להתנכלות שלו נגד היהודים. שיידעו שמשהו כאן לא בסדר, ויפחדו בינתיים לגעת לרעה ביהודים.

 

"בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים". הנה החוק קובע, כי הרוגי המלך - נכסיהם ורכושם הולכים לקופת המלך. אם כן, הרהר אחשוורוש, עכשיו אני אוכיח לכולם, שהמן לא נהרג כמורד במלכות, אלא בגלל סיבה אחרת - בגלל היותו "צֹרֵר הַיְּהוּדִים". ולכן, את כל רכושו העצום ועושרו האגדי - לא אקח לי לקופת המלך כנהוג, אלא אתן אותו לאסתר המלכה, וכך ידעו כולם שבעבורה הוא נהרג, בעבור התנכלותו לה ולעמה היהודים! אין ספק שצעד זה יזכה לפרסום נרחב, ויעורר את ההדים הרצויים. אף אחד לא יעיז בינתיים לגעת ביהודים לרעה! (מלבי"ם)

 

ואכן, עוד באותו יום, ניתנה הפקודה. ארמונו המפואר של המן, עם כל אשר בו, וכל כספו, אוצרותיו ונכסיו הרבים - ניתנו במתנה לאסתר! אף בניו ובני ביתו - נמסרו לה לעבדים! (תרגום. ת"ה קל)

 

אחשורוש אף ראה בכך צעד של פיוס וריצוי כלפי אשתו היקרה. הן עד עתה חשד בה שיש לה איזה קשר נסתר עם המן. לבטח היא חושבת שיש בלבו עדיין כעס עליה על המשתאות שערכה, בהם הזמינה את המן, ונתנה לו יחס נפלא. אוי, לא. הוא איננו מסוגל לחשוב על כך שאשתו היקרה תהיה בצער, שתחשוב שהוא כועס עליה. מה פתאום? אין לו שום כעס! הוא הרי יודע כמה היא נאמנה לו, ומעולם לא נתנה עיניה בהמן. הכל היה רק הצגה. אז הנה עכשיו זו הזדמנות בשבילו להוכיח לה שהכל בסדר. אין כאן הקפדות, אין כאן כעסים, אין כאן קנאה. הכל שרוי ומחול וסלוח. ואין הוכחה טובה יותר לכך, מאשר לתת לה את בית המן. הרי ברור שאילו היה חושב שדעתה על המן, לא היה נותן לה את ביתו, אלא דווקא מנסה להשכיח אותו מליבה. (מנות הלוי)

 

s "לב מלכים ושרים ביד ה'!" נפלא לראות, כיצד נותן הקב"ה בליבו של אחשוורוש אהבה כה עזה לאסתר, עד שהוא מוכן 'להפוך את העולם' בשבילה. הוא אינו מסתפק בכך שנתן לה את מבוקשה, ואף מעבר לכך, בכך שתלה את המן. אלא מוסיף לחשוב כיצד לרצותה ולפייסה, ולמנוע ממנה כל צער. ומוכן לשם כך אף לוותר על הזדמנות הפז לזכות בעושרו האגדי של המן. [ומהיכרותנו עם אחשורוש, אנחנו כבר יודעים כמה הוא אוהב כסף ולא ישבע כסף].

 

 

מרדכי משנה למלך

"וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מָה הוּא לָהּ". בהזמנת כבוד, נקרא מרדכי לבוא אל המלך. עד עתה, בימים האחרונים, לא היה יכול מרדכי לבוא אל המלך כלל, מפני שהמן חסם את הגישה, דאג לנטרל את המלך מכל השפעה ושתדלנות של היהודים. אבל כעת, עם תלייתו של המן, הותרה הכניסה, ומרדכי סוף סוף יכול היה לבוא אל המלך. ואולם, לא רק שהותרה לו הכניסה, אלא שהוא הוזמן בדרך של כבוד, שהרי כעת הוא מגיע - לא רק כשר בכיר, ולא רק כמציל חייו של המלך - אלא גם כדוֹד ואומן של המלכה! (מנות הלוי קפא)

 

"וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי". באותו מעמד ממנה המלך את מרדכי למשנה למלך, ונותן לו את טבעתו. אותה טבעת, אשר מילאה את תפקידה באמונה בהיותה בידיו של המן, בכך שעוררה את ליבם של ישראל לתשובה שלימה [כפי שהובא לעיל מאמר חז"ל: "גדולה הסרת הטבעת, יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שעמדו להם לישראל..." (מגילה יד ע"א)], עכשיו, שחזרו ישראל בתשובה, הגיעה שעתה לעבור מידיו של המן - אל ידיו של מרדכי, ולתת בכך תשועה והצלה לעם ישראל. (וזו היא ההדגשה במילים: "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן". מנות הלוי קפא ע"ב) [על פי הנ"ל ניתן לפרש את ההבדל בטעמי המקרא בתיבות 'ויסר המלך' כאשר ניתנה הטבעת להמן, לבין 'ויסר המלך' כשניתנה הטבעת למרדכי. שבתחילה שנתן אחשוורוש את הטבעת להמן, הטעם הוא: דרגא תביר, שהנגינה בו לא חלקה, דהיינו שלא נתנה לו המלך בלב שלם, אלא בלב לא רגוע ומלא פחדים וחששות, שמא המן יכשיל אותו, וכנזכר לעיל שעדיין שנאה היתה שמורה בלבו להמן על שהרג את ושתי. אבל כשנתנה למרדכי הצדיק, היה זה בלב סמוך ובטוח, שבודאי לו נאה ולו יאה, ואין ספק כי ישתמש בה כהוגן, ולא תצא תקלה תחת ידו, על כן הטעם שם: אזלא גריש, שהנגינה בו רגועה.]

 

מרדכי על בית המן

"וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן". אסתר הצדיקה והצנועה, אשר קיבלה לידיה ביום אחד רכוש כה רב, לא רמו עיניה ולא גבה ליבה, ולא הילכה בגדולות ובנפלאות ממנה. אין מגמתה לזכות לעושר, לכבוד ולמעמד - אלא כל רצונה כעת להציל את אחיה היהודים. היא חשבה בליבה כי אילו ינתן בית המן למרדכי דווקא, תהיה התועלת גדולה יותר. הרי כולם מכירים את מרדכי כמנהיגם של היהודים וכ'אויב מספר אחד' של המן, וברגע שביתו של המן יעבור למרדכי, הדבר יעורר רעש ופרסום עצום. תהיה זו הדגשה מוחשית לגודל המהפך שהתרחש במעמדם של היהודים. אות וראָיה לכך שהשליטה עברה מידיו של המן לידיו של מרדכי.

ואולם, אין זה משורת דרך ארץ מצד אסתר, לתת למרדכי את המתנה שקיבלה מאת המלך, ולכן התחכמה למנות אותו כמושל על כל ענייני הבית, אשר על פיו יישק כל דבר, וכך ייראה לעיני כל, שמרדכי הוא בעל השליטה בבית המן. (מע"ל. מנות הלוי קפב)

 

s המן, המן, בוא תראה איזה יופי! אתה התרברבת על שני דברים, עליהם דאגת לספר רק אתמול לאשתך ולאוהביך. התגאית על "כבוד עושרך ורוב בניך" - התגאית ברכוש הרב שלך, אז הנה, כעת כל הרכוש שצברת ואספת כל ימי חייך, עבר למרדכי ואסתר, אפילו בניך ניתנו להם לעבדים. והתגאית גם על אשר גדלך המלך ונישאך - אז הנה, גם הגדולה והמשרה שלך עברו למרדכי היהודי. כעת הוא המשנה למלך, והטבעת המלכותית נמצאת בידו.

 

ומה שהכי נחמד, שהכל קרה לך ביום אחד! ביום אחד בלבד התרחש כל המהפך הגדול הזה! זה אולי מזכיר לך משהו? גם אתה רצית לעשות איזה לינץ' ביהודים "ביום אחד", לא? אז תנסה להרגיש איך זה... (מלבי"ם. מע"ל. וי"א שכל העברת הרכוש והגדולה למרדכי ונתינת הטבעת, התרחשו עוד לפני הוצאתו של המן להורג, כדי שיראה בעיניו איך כל עמלו ומעמדו עוברים למרדכי.)

 

 

הכסף בידיים טובות

מרדכי, בקבלו לידיו עושר זה, הקציב שליש מן הרכוש - לבנין בית המקדש, שנמצא כרגע בשלבי בנייה התחלתיים. שליש נוסף - חילק כתמיכה לעמלי תורה, ושליש אחד הותיר בידיו (שוחר טוב סוף פרק כב). אף ביקשה אסתר ממרדכי, שיתן פיצוי כספי לכל יהודי שניזוק מהתעללותם של הגויים בימים האחרונים. (מע"ל)

 

s על כך דרש רבי אבא בר כהנא: "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (פרק ב פסוק כו) - החוטא זה המן הרשע, שאסף וכנס נכסים רבים. "לתת טוב לפני האלוקים" - אלו מרדכי ואסתר. (מגילה י ע"ב)

 

 

חששות כבדים

הנה כעת - מרדכי היהודי משנה למלך, ומושל על ביתו של המן. השמועות על התהפוכות האחרונות עושות להן כנפיים ומעוררות סערה. מעמדם של היהודים מתייצב. ההתפרעויות נפסקות כליל.

 

אולם אסתר מצפה לחשוב מכל - לביטול הגזירה באופן רשמי!

 

נכון שנרגעו הרוחות, אבל למעשה זהו רק שקט זמני, הסכנה לא חלפה כלל! האגרות החתומות עושות את דרכן לעבר מדינות רבות, ומאיימות לעשות את שלהן.

 

שמועות ופרשנויות - ברורות ומסעירות ככל שתהיינה - אין בכוחן לגבור על כוחה של אגרת חתומה בחותם המלך, עם פקודה מפורשת להשמיד להרוג ולאבד. מה גם שעד שיגיע המועד בעוד 11 חודשים, כבר תאבדנה השמועות מכוחן. ומי יודע מה יכולות להיות התוצאות, חלילה?!

 

אז מדוע המלך בושש מלבטל את הגזירה?

 

בעצם, המתנות הרבות שנתן לה ולמרדכי, מתחילות כעת להחשיד אותה. אולי הן באות לחפות על משהו?! אולי המלך רוצה להימנע מלהסתבך בענין, ולכן החליט לדחותם במתנות?! אולי במקום לפתור את הענין לעומק, בחר להסתפק בפתרונות חלקיים ועכשוויים, שרק ישקיטו את הענין?! (מלבי"ם)

 

תחנוניה של אסתר

"וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים".

 

אסתר הבינה, כי לא עת לחשות. עליה לשוב ולדבר עם המלך, להפעיל את כל כח השכנוע שלה. בדמעות ובבכי גדול נפלה לפני המלך, והתחננה אליו שיעביר את רעתו של המן כליל. היא בכתה בכי כה גדול, עד שכמעט לא היתה יכולה לדבר מרוב בכיה. (מע"ל)

 

s גם כעת, כשדיברה אל המלך, היו עיניה וליבה נשואים בתפילה ובתחנונים למלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

"וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר" - היא הוספת רוח הקודש. [הוספה על מה שנאמר מתחילה (פרק ה פסוק א) "ותלבש אסתר מלכות" - שלבשה רוח הקודש].

 

"וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" - לפני הקב"ה. היא בכתה והתחננה לפניו שימחל עוונותיהם של ישראל ויבטל את כל המקטרגים הנולדים מהם, שגרמו לצרה זו שעשה המן. (הגר"א. מע"ל)

 

 

"וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". אחשוורוש ניסה להרגיע את רוחה של אסתר. הוא הושיט לה את השרביט, כדי להעמידה. ובכך אף רמז לה שהוא מוכן למלא את מבוקשה. (ת"ה קלא)

 

ואכן אסתר קמה והתחננה לפני המלך על ביטול הגזירה והשבת האגרות שכתב המן, באומרה כי הצלת עצמה אינה חשובה בעיניה, כל עוד עמה נתון בסכנה.

 

"וַתּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי".

 

אחשורוש לא ידע כיצד לענות לה. הוא רצה להסביר שזה לא פשוט כמו שהיא חושבת. החוק לא מאפשר. מצידו היה עושה הכל בשבילה, אבל הוא כבול. צריך למצוא דרך חילופית. אולם היאך יאמר בפניה דברים כאלו?! הרי בקושי הצליח להרגיע אותה מבכיה ולהעמידה על רגליה, ועכשיו אם יאמר לה זאת, היא עלולה להתמוטט מרוב צער!

 

לכך ביקש אחשורוש לקרוא למרדכי היהודי. נוכחותו ודאי תרגיע אותה ותשרה עליה ביטחון. היא תיווכח לראות שהמלך אינו מנסה לדחות את הבקשה ולהתחמק מן הבעיה, אלא מעוניין באמת למצוא את הפתרון הנכון. (הגר"א)

 

מחפשים פתרון

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי". כעת, בנוכחותו של מרדכי, פרס אחשוורוש את תמונת המצב על השולחן: "הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים". המצב כרגע הוא, שלמרות הגזירה הכתובה באגרות, הרי שבשטח כולם יודעים שאני המלך חפץ ביהודים. ציוויתי לתלות את המן, המשנה הדגול של הממלכה, ודאגתי להדגיש קבל עם ועולם, שהדבר נעשה רק בעבור התנכלותו ליהודים! כלומר כולם כעת מבינים שאגרות השמד הללו נכתבו ונחתמו על ידי המן, שניצל את מעמדו וסמכותו, וחתם על האגרות, שלא על דעת המלך.

 

רק מה? אחרי הכל, "כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב!" גם אם האגרות נחתמו בטעות, נגד רצון המלך - לפי החוק אי אפשר לבטלן. לכן אני מייעץ לכם: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ". תנסו לכתוב אגרות אחרות, שלא תסתורנה את הראשונות, ויחד עם זאת יהיה בהן הצלה ליהודים.  אני נותן לכם רשות לכתוב בשמי כל מה שתחפצו, ובלבד שלא תסתרו את האגרות הראשונות. אני בטוח שלאור הסערה האחרונה, והמסרים הברורים שהתקבלו עם תלייתו של המן, תצליחו אכן לנסח כתב הגנה, שיעמיד את הדברים על מקומם בצורה ברורה ואמינה. (הסבר מהלך הדברים הללו מתבסס בעיקר על פירוש המגילה "ראשון לציון" לרבנו אור החיים הקדוש, וספר מחיר יין לרמ"א [רבנו משה איסרליש] ועוד. ועיין שם ובמפרשים נוספים כל הקושיות המתיישבות בהסבר זה.)

 

אגרות ההצלה

ואכן מרדכי כלכל צעדיו בחכמה ובתבונה. מלכתחילה, אילו ניתנה לו האפשרות, היה מבטל כליל את האגרות הראשונות, ופוקד שלא לגעת לרעה ביהודים כלל, ובכך היה פוטר את היהודים מכל 'כאב ראש' ומלחמה. אולם עתה, כשאין אפשרות להשיב את האגרות הראשונות, נקט מרדכי בכמה צעדים חשובים.

 

ראשית לכל, הוציא צו מלכותי, כי ביום שלושה עשר באדר, היום בו ניתן לגויים רשות לתקוף את היהודים, ניתן בזאת אף ליהודים כח וסמכות מאת המלך להתגונן על נפשם, לתקוף את אויביהם, ואף לבזוז את רכושם.

 

אגרות אלו, אשר נחתמו בחותם המלך, הופצו בכל השפות, בכל מדינה ומחוז, ומרדכי דאג אף לשלוח העתקים אישיים בלשון הקודש לכל מנהיגי היהודים שבכל מקום ומקום, כדי לתת בידם הוכחה כתובה וברורה לצדקת מעשיהם. שלא יהיה מצב שראשי הרשויות הגויים יעלימו את האגרות הללו וינסו להתעלם מהן. (ת"ה קלו)

 

s מאת ה' היתה זאת לטובה, שלא ניתן  היה לבטל את האגרות הראשונות. שאילו היו מבטלים את הראשונות, הרי בהגיע היום המיועד, היו משונאי ישראל שלא היו עוצרים ברוחם, ובתאוות רצח היו מתנפלים על היהודים שנואי נפשם, ומתעלמים מצו הביטול. ואילו ליהודים לא היתה יכולת להתגונן ולהשיב מלחמה. אבל עתה - בעקבות צו ההגנה המתיר ליהודים להילחם בשונאיהם, התרחש "ונהפוך הוא - אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"... (תקפו של נס לרבי רחמים חי חיותה הכהן)

 

 

מסע הסברה

מלבד אגרות ההגנה המרכזיות הללו, שלח מרדכי בשם המלך אף אגרות הסברה נוספות - ארוכות ומנומקות, בהן הורחב אודות הזיוף הגדול, העוול הנתעב, וההכפשה השקרית נגד היהודים - שנעשו על ידי המן איש הבליעל. (הנוסח על פי תוספות השלם קלו. פירוש הרמב"ם. מפרשים נוספים)

כה אמר המלך הגדול אחשורוש לכל יושבי היבשה ולכל יושבי על הים, ערי מושב וערי מבצר, ערי שדה וערי גבול, וכל מי שנכנס תחת משמעת המלך הגדול,  שלומכם יגדל.

 

גלוי וידוע לכל העמים, כי ממלכתנו האדירה, החולשת על עמים ויבשות, חרטה על דגלה את סמל הצדק וההגינות. הרחבנו את גבולות הארץ, ניצחנו ממלכות, והכנענו לסור למשמעתנו את כל תושבי הארצות. ועם כל זאת - לא נהגנו בכוחנו בשרירות לב עם נתיננו. טובת האזרחים היא העומדת בראש מעיינינו. ביערנו מן העולם את העריצות והרודנות שהיו מונהגים בשלטונות הקודמים - ונתנו חופש מלא לאזרחינו, לעשות כרצון איש ואיש.

 

והנה עלה בינינו איש אחד, מזרע אומה שפלה מלומדת תככים ומזימות ומלחמות ועצות רעות, והתחזה ונדמה לנו כאומתנו, וקרבנוהו וגידלנוהו, וקראנוהו משנה למלך, וחשבנוהו לאוהבנו ושוחר טובתנו וטובת ממלכתנו. ולא ידענו רוע לבבו, כי היה בלבו להרוג את המלך וליקח ממנו מלכותו, ולתפוס לידיו השלטון בעריצות ובתוקפנות. והוא בנכל לבבו ובשקרו הטעה לב המלך, וכתב לאבד מתוכנו אומה שלימה, והם אנשים צדיקים וישרים, אמיתיים ותמימי דרך, ועושים טובה עם מושלי הארץ. אין לנו מהם כל נזק שצריך להישמר מפני רעתו, והם חכמים ואצילים, יביאו תועלת ולא יזיקו, ויש ביניהם אנשים קרובים למלכות, וענייני הממלכה מופקדים ומסורים בידם. והנה אף נגלה שהם מן השבט של הגבירה הגדולה אסתר, אצילת העם, מגזע מלכים. ושומרה ואומנה הוא איש צנוע ושלם וחכם ויודע בכל, עומד בראש בני דתו, מרדכי היהודי, דודה אחי אביה, דורש טוב לנו ואהוב לנו ונמצא בתוכנו. והמן האויב הנתעב כתב עליהם עלילות ברשע להכפיש שמם בעולם ולהאבידם מן הארץ.

 

והיֹה לא תהיה בממלכתנו רבת החסד, לפשוע באנשים חפים מפשע. וכשנתגלתה לנו הרעה שהיתה בו, וחפצו לבגוד בגידה חזקה, מיהרנו לבער הרע מקרבנו, ותפסנו אותו והשפלנו אותו ותלינו אותו על עץ גבוה חמישים אמה. וכל מחשבתו וגמולו השבנו לו בראשו.

 

ועתה פונה אני בזאת בקריאה נאמנה לכל אזרחי ממלכתי הנאמנים, להיות שותפים עמי במלחמת הצדק והיושר, ולעמוד לצד היהודים. ואני נותן בזאת תוקף וסמכות ליהודים לחגור נשק ולעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה לכל מי שירים ראש לפגוע בהם לרעה. ואתם אזרחים הטו אליהם שכם לעוזרם ולנשאם ולעמוד מול הקמים עליהם לרעה, וביערנו הרע מקרב ממלכתנו. היו שלום, וחיו בשלום, ויתן לנו האלוקים שלום בקרב ממלכתנו.

 

על כל זאת באתי על החתום. יום כ"ג לחודש סיון שנת ג'ת"ד

נאום המלך אחשוורוש ירום הודו ותכון ממלכתו

היושב פה עיר הבירה שושן.  

 

 

 

מכתבים לראשי הרשויות

בנוסף לאגרות, יצאה אף פקודה מלשכתו של מרדכי היהודי, במכתבים אישיים לכל ראשי הרשויות, מפקדי הצבא, השרים ומושלי המדינות - שעליהם במלחמה זו לעמוד לצידם של היהודים ולעזור להם במלחמתם נגד אויביהם. (מע"ל)

 

שליחת האגרות

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם". [זה הפסוק מונה מ"ג תבות, והוא הארוך ביותר בכל התנ"ך, כי הוא לטובתן של ישראל, לכך יש לו כבוד זה שהוא גדול מכל פסוק (ת"ה)].

 

ביום כ"ג בסיון ג'תד, שבעים יום לאחר שליחת אגרות השמד של המן, נחתמו ונשלחו אגרות ההצלה. ומדוע המתינו זמן כה רב, והלוא חודשיים קודם בט"ז בניסן כבר ניתלה המן? אלא שכל עוד שהיו השליחים הראשונים עדיין בדרכם לעשות את שליחותם ולהפיץ את אגרות השמד, לא היה טעם לשלוח שליחים חדשים עם אגרות חדשות. האזרחים היו מתייחסים לאגרות הללו בחשדנות ובחוסר אמון, והיו סבורים שהן מזוייפות. אולם כעת, כשחזרו השליחים, שלחו עם אותם שליחים עצמם את האגרות החדשות, וכך הן התקבלו באמון מלא ללא שום חשש זיוף. (הגר"א)

 

s "בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ". הפסוק מציין שהתאריך הזה לא היה במקרה, אלא "בעת ההיא", בזמן מכוון בדיוק מאת ה'.

 

כי הנה בתאריך זה הושלמו בדיוק שבעים יום משליחת אגרותיו של המן. שעמלק הוא ראש לשבעים אומות המצרות לישראל, ככתוב: "ראשית גויים עמלק". לפיכך מיום שנכתב כי זרע עמלק ישלטו ביהודים עד יום שכתב שהיהודים יאבדו את עמלק, היה מרחק שבעים יום, כמו שהם רחוקים היהודים מזרע עמלק. (אור חדש למהר"ל)

 

וכמו כן, באותם שבעים יום קשים אלו, עשו ישראל תשובה שלימה בלב שלם, כנגד השבעים שנה שהיו בגלות, וזה היה סוף הגלות. (הגר"א)

 

 

"וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים". מרדכי כתב בעצמו את האגרות וחתם בעצמו, ושלח בעצמו, ואילו בהמן כתוב: "נכתב ונחתם", "ונשלוח" - הכל על ידי אחרים, כי המן ברוב גסותו וגאוותו עשה הכל על ידי שליח, לא כן מרדכי הצדיק רצה כי מצוה רבה זו של הצלת ישראל תהיה על ידו. (יינה של תורה)

 

"הָרָצִים רכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה". מחמת שהיו השליחים עייפים כבר משליחותם ולא היה בהם עוד כח לרוץ, ולעומת זאת מרדכי רצה שיגיעו כמה שיותר מהר כדי לשמח את היהודים ולבטל יגונם, וכמו כן שיתחילו להזדיין בנשק, שהרי הם אינם מלומדי מלחמה, לכן שלח מרדכי את השליחים כשהם רכובים "האחשתרנים בני הרמכים" - מין גמל בעל שמונה רגליים, וריצתו מהירה מאוד, ויכול לרוץ ששה ימים ללא אכילה ושתיה. (ת"ה. מע"ל)

 

גדולת מרדכי

"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".

 

למעשה, כבר לפני למעלה מחודשיים מונה מרדכי למשנה למלך, ונעשה שר חשוב ומפורסם ביותר. ואולם מרדכי העניו והצנוע עד עתה לא רצה להבליט את כבודו, ולא חפץ לנהוג בשררה, בפרט כשבני עמו עדיין שרויים בצער ובדאגה.

 

לעומת זאת עכשיו, לאחר שהופצו אגרות ההצלה, ראה מרדכי לנכון דווקא לנהוג שררה בפרהסיה ובפרסום רב. הוא ידע שככל שיוסיף להתפרסם ולהתגדל שמו בממלכה, יהיה זה לתועלת היהודים במלחמתם נגד אויביהם, שכן יותר ויותר אזרחים יימנעו מלהילחם נגדם ואף יעמדו לצידם. 

 

ואכן יצא מרדכי בבגדים יקרים עד מאוד ששוויים 120 ככרי זהב. היתה גלימתו עשויה משי ירוק וארגמן, משובצת בזהב ואבנים טובות ומרגליות, ובמותניו היתה חגורה שהיתה בה שורה של אבני שוהם יקרות. גם נעליו היו מעובדות בזהב ומרגליות, וחרב של העיר מדי, תלויה היתה על צוארו בשרשרת של זהב. על ראשו היה כתר העשוי 'זהב מוקדון' [סוג משובח מאוד של זהב]. ועל כל זה - התעטר בגאון בתפילין, ובכך הכירו כולם שהוא מרדכי היהודי, ונתקיים בו הפסוק: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (דברים כח י)

 

כשיצא מרדכי מבית המלך, היו הרחובות מקושטים בהדסים, ובחצרות היו פרושים יריעות ארגמן הקשורים בחבלי שש, כדי להצל עליו מפני השמש. בחורים הלכו לפניו כשבידיהם כתרים, כדרך שעושים לשרים הגדולים, והכוהנים תקעו בחצוצרות. עשרת בני המן היו קשורים בידיהם והיו הולכים לפניו, והתוודו ואמרו: ברוך המקום ברוך הוא, שמשלם שכר טוב לצדיקים, וגמול רע לרשעים. ומשיב גמול רשעים בראשם, ואת המן אבינו השוטה שבטח ברכושו, שבר מרדכי העניו בתענית ותפילה. ואסתר המלכה היתה מסתכלת מחלונה ואמרה: "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ".

 

זכה מרדכי, ובשכר שיצא אל רחוב העיר בשק ואפר, וקרע בגדיו בשביל ישראל - יצא עכשיו אל רחוב העיר בלבוש מלכות. ובשכר ששם על ראשו אפר - יצא עכשיו בעטרת זהב גדולה, וקוים בו הפסוק: "לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר". שכל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור. (ת"ה. מלבי"ם)

 

שמחה וששון

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". על כך אמר רבא: "בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם" (משלי כט). ברבות צדיקים - אלו מרדכי ואסתר, ישמח העם - ככתוב: "והעיר שושן צהלה ושמחה". ובמשול רשע יאנח עם - זה המן, ככתוב: "והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן נבוכה". (מגילה יא ע"א)

 

s "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר"- דרשו חז"ל: אורה - זו תורה, שמחה - זה יום טוב, ששון - זה מילה, ויקר - אלו תפילין (מגילה טז ע"ב). מלמד שעל כל אלה גזר עליהם המן. ועכשיו יכלו מחדש לעסוק בתורה, לשמור שבתות ומועדים, למול את בניהם ולהניח תפילין. (תרגום ורש"י)

 

 

וניתן לפרש, כי לולא ביטול הגזירה לא היה להם אור התורה, ורק עתה שנתבטלה הגזירה, קיבלו את התורה מחדש - ברצון ובשמחה. וכמו כן, כעת התחדשה להם שמחת יום טוב, שהתבטלה מהם בעקבות גזירתו של המן, והעבירו יום טוב ראשון של פסח בתענית. והתחדש אף הששון שבמצות המילה, שעד עתה היו מלים בסתר, כדי להסתיר את יהדותם שלא יתנכלו להם הגויים, ועכשיו יכלו למול בגיל ובששון. וכן זכו כעת לחוש את הכבוד והיקר שבמצות התפילין, וללכת עימן בגאון ובתפארה, כשם שהלך עימן מרדכי. (ויזרע יצחק על המגילות)

 

 

"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". האגרות הביאו עימן לכל מקום את בשורת המהפך הגדול. היהודים אשר עד עתה נאלצו להתחבא במקומות נסתרים, מחמת האווירה העוינת השוררת בחוצות והתפרעויות ההמון - יצאו עתה בגאון ובששון החוצה. ואילו הגויים שונאי ה', אותם אלו שהתחילו להתנכל ליהודים ולהפגין את שנאתם היוקדת, פחדו עתה מפני נקמתם, והתחילו לחפש מקומות מסתור. רבים מהגויים, מחמת פחדם ומוראם, אף 'התייהדו' - עשו עצמם כיהודים. [ואולם לא קבלו אותם להתגייר ולהסתפח בנחלת ה', כמבואר בגמרא (יבמות כד ע"ב), שלא קבלו גרים בימי מרדכי, כיון שלא היתה כוונתם כנה ושלימה לשם גיור. לכן כתוב 'מתייהדים', שעשו עצמם כיהודים, אבל באמת אינם יהודים גמורים (הגר"א)].

 

s מעשה היה ברבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו הולכים בדרך, וראו איילת השחר, שבקע אורה [זריחת השמש]. אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך היא גדולתם של ישראל, לאט לאט. בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", אחר כך "וירכיבוהו ברחוב העיר", אחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות...". לבסוף - "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". (אס"ר י יד)

 

 

 


לפרק הבא פרק ט': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1182

לפרק הקודם פרק ז': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1180



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏