"סיפור מגילת אסתר"- פרק ו'

"סיפור מגילת אסתר הפרק השישי" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לימי הפורים: בו יסופר איזה לילה קשה ונורא על המלך עבר. איך עלו זכרונות נשכחים מנבכי העבר. היאך לא שקט המלך ולא ישן, עד שהחליט לפרוע את החוב הישן. ומי אז בדיוק אל החצר הגיע בלאט. ומתוך בקשותיו "הצנועות" - מה המלך קלט? איך נאלץ להוביל מצעד כבוד מרשים וייחודי, לכבוד "ידידו ואהובו" - מרדכי היהודי. איך קרא יפה ובקול: "ככה ייעשה לאיש", ואיזו מקלחת נאה הוא קיבל כ"בקשיש". ואיך כשסוף סוף חזר לביתו אבל וחפוי ראש, מיהרו להביאו למשתה אסתר ואחשוורוש...

סיפור מגילת אסתר

פרק ו 

בלילה ההוא...

ליל ט"ז בניסן שנת ג'ת"ד. הלילה שירד על העיר שושן, לא הביא בכנפיו שקט ומנוחה. בעוד המן וחבר מרעיו עסוקים בהכנת העץ, ואינם נותנים שינה לעיניהם - רבים אף הם לא טעמו טעם שינה. בלילה זה, בחסות החשכה, מתרחשות דרמות סוערות, רבות משמעות, המביאות למפנה מפתיע בפרשייה הסוערת. מאורעות גדולים וקטנים מצטרפים יחד זה לזה, בתזמונים מדהימים בדיוקם, ובצירוף מעורר השתאות. מי שעיניים לו לראות ולב להבין - אינו יכול שלא להתפעל מיד ה' המושכת בחוטים ומכוונת את הכל מלמעלה, בהשגחה מיוחדת ואוהבת כלפי עם ישראל.

 

 

 

ליל נדודים...

s רבי חמא בר גוריון אמר: כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותה הלילה. המן היה עסוק בהכנת העץ, אסתר המלכה היתה עסוקה בהכנותיה לקראת המשתה הגורלי, מרדכי היה עסוק בשקו ובתעניתו, וכל ישראל שרויים בבכי ובמספד על הגזירה הנוראה. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתבת בתורה: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ - וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו... [או] לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ". ואילו אנו - נמכרנו כולנו להשמיד להרוג ולאבד, ואין אפילו מי שיירש אותנו. ואם כן, כל הממון והרכוש שלנו - לשם מה?! אולי כדאי שנפקיר את הכל כבר מעכשיו...

 

רבנן אמרו: נדדו העליונים [פמליא של מעלה] ונדדו התחתונים [בני אדם]. בו בלילה נדדה שנת מלאכי השרת, שנזעקו לסנגר על ישראל, שנאמר: "הן אראלים צעקו חוצה". בו בלילה נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה, בו בלילה נדדה שנת משה ואהרן, ובו בלילה נדדה אף שנת מלכו של עולם, שהתעוררו רחמיו על ישראל, לשלוח להם רווח והצלה.

 

אבל יש לשאול: וכי יש שינה לפני הקב"ה? והלא כבר נאמר (תהלים פרק קכא): "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל"? אלא בזמן שישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלוה, כביכול נראה כאילו הקב"ה ישן ואינו משגיח עלינו, שנאמר (תהלים פרק מד): "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'" [וזאת כדי לעוררנו לחזור למוטב]. ואילו באותו לילה שמע ה' לתפילתם ותשובתם של ישראל, וזימן להם הצלה מופלאה.

 

 

זומם רשע לצדיק...

בחצר ביתו של המן: המן ירד בזהירות מן העץ וסקר אותו בסיפוק. זהו זה, המלאכה הסתיימה. העץ עומד על תילו לתפארה. זה באמת לא היה פשוט בכלל. הרבה עבודה, הרבה כסף, הרבה מחשבה. לילה מעייף במיוחד. הבית המפואר שלו עוד יצטרך לעבור שיפוץ רציני לאחר שפירקו ממנו קורה כזו גדולה ומרכזית. אבל הכל הכל שווה...!! שווה לשלם כל מחיר כדי לראות בקרוב את מרדכי תלוי לו שם למעלה...

 

הנה, עוד מעט יגיע הבוקר, והוא ימהר אל הארמון, להציג בפני המלך את פעולתו הכבירה והחשובה למען הממלכה - הקמת עמוד תלייה גבוה ומרכזי, מטיל מורא, המזדקר ונראה בכל העיר. הוא יסביר למלך עד כמה הדבר חשוב והכרחי, ואף ימליץ בחום שטקס חנוכת האתר יתקיים עוד היום, במעמד רב רושם, ובהדגמה חיה ומוחשית. הנה יש לו מועמד מתאים ביותר לתליית בכורה, אשר לאחרונה נרשמו לו כמה הפרות חוק חמורות, המעידות על זלזול בכבוד המלכות. תלייתו בודאי תעורר את ההדים הרצויים והנכונים!

 

אהה... אין ספק שהמלך יתלהב מיד מהרעיון, ויתן את הסכמתו. ואז, סוף סוף, הוא יזכה לרוות קצת נחת ממרדכי שנוא נפשו...

 

"זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו,

ה' יִשְׂחַק לוֹ, כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ"... (תהלים לז יב-יג)

 

 

נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה

בינתיים, עד שיגיע הבוקר, החליט המן לעשות סיבוב קטן, לבקר מעט את מרדכי, לראות מה שלומו, איך המרגש, ולהכין אותו קצת לקראת המאורע הגדול...

 

כאשר הגיע לבית המדרש, נדהם למראה עיניו: אלפי אלפי ילדים קטנים, "תינוקות של בית רבן", היו יושבים, לבושים שקים במותניהם, ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים בתפילה.

 

זה לא מצא חן בעיניו בכלל! בחמתו, ציוה מיד על חייליו לספור אותם, ומצאם 22,000 ילדים. פקד לקשור את כולם באזיקי ברזל, והעמיד עליהם שומרים. אמר: מחר, אשחט תחילה את כל התינוקות הללו, ואחר כך אתלה את מרדכי!

 

לשמע הגזירה הקשה והנוראה, התאספו האמהות בבכייה גדולה. הן הביטו בעיניים כלות בילדיהן הקשורים באזיקים, אשר נגזר דינם להריגה, והם אף כה רעבים וחלושים מן התענית הממושכת. הן הגישו לפניהם לחם ומים, כדי להחיות את נפשם, והתחננו לפניהם: "בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו למחר, ולא תמותו ברעב!", אולם הילדים סירבו. הם הניחו ידיהם על ספריהם ואמרו: "נשבעים אנו בחיי מרדכי רבנו, כי לא נאכל ולא נשתה, אלא מתוך תעניתנו נמות!". געו כולם בבכייה גדולה ומרה, והתערב קול בכי התינוקות מבפנים בקול בכי האמהות מבחוץ, עד שעלתה שוועתם למרום. (אסתר רבה ט ד. מדרש אבא גוריון פרשה ה)

 

s אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, קול גדיים וכבשים אנו שומעים. באותה שעה עמד משה רבנו בבכייה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא קול גדיים וכבשים הם, אלא קול קטני עמך ישראל, ששרויים בתענית היום שלושה ימים ואסורים בקולרים ובשלשלאות של ברזל, ולמחר עומדים הם לשחיטה כגדיים וכבשים, ולב אויב שמח עליהם".

 

באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ושיבר החותמות וקרע האיגרות וגידע קרן רשע והשיב מחשבתו הרעה בראשו והרים קרן ישראל והצמיח להם ישועה. (מדרש אבא גוריון פרשה ה)

 

 

נדדה שנת המלך

באותן שעות ממש, בארמונו של אחשוורוש - סערה ומבוכה. משהו משונה מאוד קורה פה הלילה! המלך קיבל התקף מוזר ונורא.

 

אחשוורוש אכן שכב על מיטתו, התהפך מצד לצד, וניסה להירדם. אולם מחשבות פראיות טרפו את מנוחתו. מאורעות היום החולף עברו שוב ושוב לנגד עיניו -  והוא חש כי רצפת הארמון בוערת תחתיו. משהו קורה כאן בארמון בזמן האחרון! משהו מתחולל מתחת לאף שלי ואני לא יודע! אסתר מזמינה למשתה את המן - דווקא את המן. מסתתר כאן משהו! אולי הם קושרים נגדי קשר משותף? זה עלול להיות מסוכן מאוד, שהרי כל הסמכויות בארמון נתונות לאחרונה בידי המן, אפילו הטבעת בידיו! מי יודע אם הוא לא ניצל זאת נגדי?! אוי, איזו טעות עשיתי! מי יודע איזה בור כריתי לעצמי! אחשורוש חש שליבו הולם בפראות. הוא מרגיש לפתע אף חבטות מכאיבות, משונות ומוזרות. מה זה? מה קורה לי? מי חובט בי? זה דמיון או מציאות? אוי, אוי, נראה לי שאני הולך למות! מחשבות פראיות דהרו בקרבו ללא שליטה. בטח מישהו הרעיל אותי! הטבחים משתפים פעולה עם המורדים והרעילו את האוכל!

 

"להרוג מיד את הטבחים והאופים"! הוא פקד בגרון ניחר. הללו התאספו בחרדה ושאלו בקול רועד: "אדוננו המלך, מה פשענו ומה חטאתנו?" אמר להם המלך בכעס: "סם המוות נתתם לי לאבדני מן העולם"! אמרו לו: "אדוננו המלך, ממאכל אסתר והמן היום אכלת, וממשקה ששתו שתית. לכן הטוב ביותר שתבדוק - אם אף הם סובלים כמו המלך, אכן ראויים אנו לעונש, ואם לא - מדוע תוציא אותנו להורג?! הסכים המלך עם דבריהם, והלכו ומצאו כי המן ואסתר אינם סובלים מיחוש כל שהוא.

 

אז מה בעצם קורה לי?! מה פשר החבטות והטלטולים המשונים שתוקפים אותי?! אוייי... אוייי.... אאאחח... אני יוצא מדעתי...!

 

s מה באמת הטריף את מנוחתו של אחשורוש? אמרו חז"ל: בשעה שהיו ישראל בוכים וצועקים אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה למלאך שממונה על השינה: "בני בצרה, והרשע הזה ישן על מטתו?! לך ונדד את שנתו!", באותה שעה ירד המלאך ונדד שנתו של אחשורוש וחבטו בקרקע שס"ה [365] פעמים, והיה המלאך עומד על גבו ואומר: "כפוי טובה, כפוי טובה, עמוד ועשה טובה למי שעשה איתך טובה!". (אבא גוריון פרשה ו)

 

 

רדוף מחשבות

ככל שניסה אחשורוש לחטוף תנומה - לא הצליח. תמונות שונות חולפות מול עיניו, רודפות אותו, ולא נותנות לו מנוח. מאורעות נשכחים ודחוקים עולים לפתע מתהום הנשייה, חוברים אל המאורעות האחרונים, ומנסים להתחבר יחד כפאזל. אבל התמונה עדיין לא ברורה בכלל! כנראה חסרים לו כמה חלקים גורליים ומשמעותיים! הנה - הוא רואה לפניו את המן, לפני כ-9 שנים, קופץ בראש ומביע את דעתו הנחרצת בדבר הריגתה של ושתי. אולי רק עכשיו נדמה לו שהוא רואה איזה נצנוץ ערמומי בעיניו?! והנה בגתן ותרש, שני השומרים הנאמנים - אשר ביום בהיר החליטו להתנקש בחייו. הוא לא יכול לשכוח את רגעי ההלם והאימה, כאשר ברגע האחרון ממש התגלתה המזימה. איכשהו הענין עבר די מהר לסדר היום. האם רק עכשיו נדמה לו שהמן הוא זה שדאג להשתיק במהירות את הפרשייה ולפזר את וועדות החקירה?!

 

המחשבות מסתחררות סביבו במחול מטורף. מה קורה לו היום? מדוע מחשבותיו מובילות אותו לחשוד בהמן, משנהו הדגול, איש סודו, נאמן ביתו?! אכן הקשר הזה שנתגלה לו היום עם אסתר, לא מוצא חן בעיניו בכלל! מי יודע מה הוא זומם שם?! מהיכן הוא מתכנן לפתע להפיל אותו?!

 

ואולם - כיצד יתכן שהמן יצליח לרקום מזימות מרד ככה מתחת לאף שלי? האומנם לא יִמָּצֵא מי שיגלה נאמנות כלפי ויבוא לגלות את אוזני ולהצילני? ואולי בעצם, הדבר מחייב אותי לבחון ולבדוק היטב, עד כמה אני נותן מוטיבציה לעשות זאת, עד כמה אני מתגמל את מי שמגלה נאמנות מיוחדת כלפי. אכן, זו הנקודה. עלי לבחון אם היה מישהו בעבר שהצליח לסכל איזו תוכנית התנקשות נגדי, ואם כן - עד כמה באמת תגמלתי אותו, עד כמה דאגתי לעשות מכך רעש ועניין, כדי להשריש בקרב האזרחים פטריוטיות ונאמנות למלך.

 

קריאת ספר הזכרונות

"וַיּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ".

 

"נא להביא לפני את ספר הזכרונות", פקד אחשורוש. חיש מהר התייצבו לפניו עשרה מבניו של המן אשר שימשו כסופרי המלך, כשספר הזיכרונות בידיהם. התחיל שמשי בן המן לקרוא מתוך הספר, והנה הוא מגיע לסיפור עם בגתן ותרש, אשר מזימתם סוכלה על ידי מרדכי. 'אוי, בדיוק הסיפור הזה?', הרהר שמשי, 'הרי בדיוק היום אבא שלי מתכנן לבוא אל המלך ולבקש את תלייתו של מרדכי. הסיפור הזה על בגתן ותרש הוא הדבר האחרון שהמלך צריך לשמוע עכשיו!'. מיד התחיל שמשי לגלול את הדפים כדי לקרוא במקום אחר, ואולם באורח פלא, הדפים היו נגללים שוב ושוב לאותו מקום, כאילו יד נעלמת הופכת בהם ופותחת את הספר דווקא במקום זה. משראה כך, ניסה למחוק את האותיות, אבל הוא לא הבין איך וכיצד - המילים נכתבות לו שוב ושוב מחדש. שמשי נלחץ - המלך  ממתין ומצפה למוצא פיו, ואולם הסיפור הזה של בגתן ותרש קופץ לו כל הזמן מול העיניים. מה יעשה? אולי יתעלם מן הכתוב וינסה לספר סיפורים אחרים? עוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות, והנה הוא שומע לפתע את הסיפור נשמע ברמה, מילה במילה! מי כאן מקריא אותו?!

 

s אמרו חז"ל: "ויהיו נקראים" - מלמד שנקראים מאליהן - האותיות היו זועקות מעצמן. רבי יעקב בשם רבי חנינא אמר: אל תתמה, שהרי מה כדי להטיל שלום בין שבט לשבט, בעת חלוקת הארץ, היה הגורל עצמו מדבר, שנאמר: "על פי הגורל תחלק נחלתו", כאן - כדי לתת חיים לאומה שלימה, על אחת כמה וכמה! (מגילה טו ע"ב. ילקו"ש ו תתרנז)

 

ואמרו במדרש: כאשר הגיע שמשי בן המן לעניין זכות מרדכי, היה גולל, והדפים נגללים חזרה מאליהם. "וימצא כתוב" - מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב. (מגילה טו ע"ב. מדרש אבא גוריון ו)

 

עוד אמרו, כי בשעה שכתב שמשי הסופר בשעתו את מעשה בגתן ותרש, רצה למעט ככל היותר בכבודו של מרדכי, ולכן כתב שהגיד מרדכי "על בגתן או תרש", ומשמע מכך שרק אחד מהם רצה להרוג את המלך, ומחמת הספק הרגו את שניהם. וממילא לא מגיע למרדכי שכר טוב על זה, כי לא סיפק את כל המידע הדרוש, ובגללו נהרג אדם חף מפשע. אבל כעת, כשפתחו את ספר הזכרונות, חילק הקב"ה את המילה 'או' לשנים. ולכן: "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ", כדי שידעו שבאמת שניהם פשעו והוצאו להורג כדין, ויבוא מרדכי על שכרו כראוי. (מדרש תלפיות, הגר"ח אבולעפייא, מהרי"ט. חזו"ע פורים שז)

 

 

חלום בלהות

המלך האזין לסיפור בקשב רב. אכן, איך הצליח לשכוח?! בניסיון ההתנקשות המסוכן של בגתן ותרש - מרדכי היהודי הוא זה שעלה על התוכנית ודאג ליידע את המלך על ידי אסתר המלכה. מעשה זה ראוי לפרסום ולתהילה! מן הסתם כבר ניתנו לו למרדכי יקר וגדולה כיאה וכיאות. ואולם, בעצם, מה ניתַן לו? משום מה אינני מצליח להיזכר...

 

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה?" הַזכירו נא לי, איזה כבוד עשינו לו [-יְקָר]? איזה קידום קידמנו אותו [-גְּדוּלָה]? וַיּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר". כלום, לא כבוד ולא קידום, אפילו לא איזו אות הוקרה, שום דבר.

 

המלך השתומם. האומנם?! איך יתכן שלא ניתַן שום תגמול לאדם שהציל את חיי המלך?! איך יתכן שהדבר עבר לסדר היום?! הרי זו שגיאה נוראה, החמצה של הזדמנות מיוחדת להשריש בלב העם מוטיבציה לגלות נאמנות למלך! אמרו לו נעריו: אכן, הרבה חשבנו מה השכר הראוי לתת למרדכי, ולא היינו יכולים בגלל המן, שלא הסכים לתת לו כבוד... (מע"ל קעט)

 

שוב המן...! המלך שקע במחשבות. הענין הזה צריך בדיקה רצינית. משהו מסתתר כאן. עודו שקוע במחשבות, והנה אחזה אותו שינה חטופה וטרופה. הוא חולם חלום ביעותים, ובו הוא רואה את המן ניצב למולו כשחרבו שלופה בידו, והוא מסיר מעליו את גלימת המלכות, נוטל את הכתר מעל ראשו, ומבקש להורגו.

 

השחר התחיל להאיר. המלך התעורר משנתו, שטוף זיעה קרה. הצילו, מה קורה כאן? איפה המן? זה היה חלום או מציאות?

 

...ואז בדיוק זה קרה! בעיתוי מדויק, בתזמון חד. כמו בובת תיאטרון, המובלת על ידי המושך בחוטים, ומופיעה בדיוק ברגע הרצוי - כך בדיוק הוא הופיע. האדם הכי לא נכון, במקום הכי לא נכון, בזמן הכי לא נכון...

 

- המן...

 

הנה המן עומד בחצר!

אחשוורוש מבועת, רוחו סוערת. החלום עומד חי לנגד עיניו, והוא עדיין תוהה אם חלום שווא הוא, או שמא יש לו קשר עם המציאות. חושיו דרוכים בתחושה של סכנה אורבת. והנה הוא שומע רעש חשוד מכיוון חצר הארמון! חושיו מתחדדים. "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר?"

 

- "וַיּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר!"

 

אחשורוש נדרך. מה... המן?! בדיוק הוא...?! מה יש לו לעשות בחצר ארמוני בשעת בוקר מוקדמת שכזאת?! הלוא בכל בוקר הוא מגיע לישיבת הממשלה רק לאחר שכל השרים כבר התכנסו, כיאה לתפקידו הרם והנעלה, ומדוע היום הוא מקדים לבוא לפני כולם?! אהה... אין חלום בלא אמת! נכון החלום אשר חלמתי - לא בא זה בשעה זו אלא להרגני! הוא מבקש להתנקש בחיי!

 

ואולם אחשורוש לא הסגיר את סערת רוחו. עליו לכסות את הפחד ולהגיב בצורה עניינית, כיאה למלך רם ונשגב כמוהו! אחרי הכל, לא יתכן לחרוץ משפט לפי חלומות ודמיונות. עליו לגשש בזהירות מהי באמת מגמת פניו של המן. "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא" - בקור רוח הוא פוקד על נעריו להכניס אליו את המן. (ילקו"ש ו תתרנז . מדרש אבא גוריון פרשה ו. מנות הלוי קסז ע"א)

 

בקשה נועזת

פנה המלך אל המן בלשון חלקלקות: המן יקירי, מכיר אני אותך כיועץ מעולה, כל המתייעץ איתך אינו נכשל. ובכן ברצוני להתייעץ עימך, מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? [מאת ה' היתה, שאחשורוש לא הזכיר "יְקָר וּגְדוּלָּה" אלא רק "יְקָר", וכך המן יכל לטעות ולחשוב שמדובר בו, שאם היה המלך מזכיר אף גדולה (קידום), היה המן מבין כי לא מדובר בו, שהרי הוא תופס במשרה הרמה ביותר בממלכה ולא שייך כלפיו קידום. (הגר"א ו ו)]

 

המן שומע את השאלה - ומתלהב! שאלה לענין, ברור שמדובר בו! "מי גדול ממני, מי מכובד ממני?! כל מה שאבקש - לעצמי אני מבקש!". דעתו עדיין זחוחה עליו מן הכבוד הגדול של אתמול וממה שמצפה לו היום. בתאוות כבוד הוא נסחף ועונה: "אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ, וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּשׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".

 

תשובה נועזת שכזו! אפילו את הכתר הוא העיז לבקש! אומנם הוא היה זהיר: בהזכירו את הכתר, הוא התנסח בניסוח מעורפל: "וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ", שלא יובן באופן חד משמעי שהוא מתכוון לבקש את הכתר. [מניסוח זה יהיה ניתן גם להבין שמדובר על הלבוש והסוס, דהיינו שינתנו הלבוש והסוס ששימשו את המלך ביום שניתן כתר מלכות בראשו - ביום הכתרתו למלך. (מנות הלוי קסח)]

 

ואולם למרות זאת המן שם לב, שכאשר הזכיר את הכתר, השתנו פניו של אחשוורוש ועננה של כעס עברה עליהם [ולא לחינם! כי הלוא זה תואם בדיוק לחלום אשר חלם, שהמן נוטל ממנו את הכתר...], לכן בהמשך דבריו לא הזכיר שוב את הכתר. (ילקו"ש ו תתרנח)

 

הקערה נהפכת על פיה

סיים המן להשמיע את עצתו "המאלפת", וציפה ב"ענוות חן" להמשך דבריו של אחשוורוש... ואז נשמעה פקודתו הלאקונית של המלך: "מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי...!"

 

"מ... מ... מה...?! ל.... לא... לא הבנתי..." המן חש שהכל מסתחרר סביבו. "מ... מי... מי יקח?! א.... א.... אני?! א...א... את... את מי?! א... א... את... מרדכי?!"

 

'רגע, רגע, להירגע', הוא פקד על עצמו. בטוח שיש פה איזו אי הבנה. "אדוני המלך, איזה מרדכי?" הוא ניסה לתהות.

 

- "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי!".

 

- "איזה מרדכי היהודי, אדוני המלך, יש הרבה יהודים ששמם מרדכי?!"

 

- "הַיּשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ! כן, אני חייב לו טובה גדולה על כך שהצילני מן המוות. אבל עֲשֵה זאת עוד היום, עכשיו. לפני שיגיע זמן המשתה. אני חש זאת כמחויבות כלפי אסתר. ברצוני להגיע אל המשתה בלב שקט ורגוע, ולספר לה כי השבתי טובה למרדכי".

 

הופעה מושלמת

הוסיף אחשוורוש ופקד: "המן, אל תתמהמה. גש כעת אל חדרי האוצרות, והבא משם את המלבושים המיוחדים שלבשתי ביום שבו הוכתרתי למלך. אל תשכח שום פריט, שההופעה תהיה מושלמת! קח את גלימת הארגמן שלבשתי, המשובצת באבנים טובות ומרגליות, ובארבע פינותיה תלויים פעמוני ורימוני זהב. וכן קח את כתר הזהב הגדול אשר הביאו לי ממדינת מקדוניה. קח אף את חרבי ושריוני אשר הובאו לי ממדינת כוש. כמו כן אני רוצה שתיקח שני בגדי שרד נוספים, עבור שני שרים חשובים שיתלוו אליך למצעד. גם עבורם תיקח את הטוב ביותר, כדי לכבד ולייקר את המעמד! קח עבורם את הבגדים המשובצים מרגליות, אשר הובאו לי מאפריקה. לאחר מכן צא אל אורוות סוסי המלך, והוצא משם את "שפרגז" - הסוס האצילי שרכבתי עליו ביום הראשון למלכותי. כל התפארת והיקר והגדולה הללו - תלך בזריזות ותעשה למרדכי היהודי אשר אהבתיו אהבה עזה! (תרגום שני. עושה פלא)

 

 sעליו אמר דוד המלך: "חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ, וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם..." (תהלים נט יג). היה סבור שהיה שואל לנפשו, ולא שאל אלא למרדכי. (ילקו"ש ו תתרנח)

 

 

ניסיונות שכנוע

באותה שעה נבהל המן, חרד ורגז, עיניו חשכו, ושיניו זו לזו נקשו. קל להבין את ההלם של המן, אשר היה רודף כבוד בצורה מבהילה, שכל עושרו וקנייניו ורוב בניו וגדולתו, אינם שווים לו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו. והנה עכשיו צריך הוא בעצמו לחלוק כבוד גדול למרדכי, שנוא נפשו, אשר רק לפני רגעים ספורים היה בדעתו לבקש מן המלך לתלותו!

 

ואולם לא שחצן כמוהו ימהר להשלים עם ההשפלה הנוראה! הוא ניסה לגייס את כל כוחות השכנוע שלו, כדי לרכך את לבו של המלך, שיאות לוותר על ביצוע הפקודה.

 

אמר המן למלך: אדוני המלך, האיש הזה אשר אמרת לי לכבדו, הוא שונאי בנפש ושונא אבותי, ואתה מבקש ממני לנשאו ולגדלו עלי?! אנא מלכי! אל תעשה אותי לצחוק בכל המדינה, מוכן אני לתת לו עשרת אלפים כיכר כסף, ובלבד שתוותר לי ולא אצטרך להרכיבו ברחוב העיר. אמר המלך: אכן תן למרדכי עשרת אלפים ככר כסף, ולא עוד אלא שהוא יהיה מהיום והלאה שליט על כל ביתך ורכושך, ויחד עם זאת - לא ימָנַע ממנו הכבוד אשר אמרתי לך לכבדו.

 

ניסה המן בשנית ואמר: עשרה בנים יש לי, ומוכן אני שכולם יהיו עבדים ומשרתים בבית המלך, רק אל תאלץ אותי לתת את הכבוד הזה למרדכי. אמר לו המלך: אתה ואשתך ובניך - כולכם תהיו עבדים למרדכי - והכבוד הזה אשר אמרתי אל ימָנַע ממנו!

 

הוסיף המן לנסות: אדם פשוט הוא מרדכי, תן לו כבוד בכך שתמנה אותו לשר ולשליט על איזו מדינה או מחוז, והוא יקבל מהם את המיסים ויתעשר, בעבורו זהו כבוד גדול, אולם אנא, הכבוד הזה שאמרת לי לא יֵעשה לו! ענה המלך: אכן אשליט אותו על מדינות ומחוזות רבים, ובכל זאת - הכבוד הזה לא ימָנַע ממנו!

או אז אמר המן למלך בקול שבור: מוכן אני אפילו לבטל את האגרות ששלחתי, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, אבל אנא, אדוני המלך! וותר לי שלא אעשה למרדכי את הכבוד הזה! עתה התקצף המלך מאוד על המן, ואמר: המן המן, מהר נא ועשה כאשר ציוויתיך, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ!

 

המן מתייצב לפני מרדכי

"וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי..."

 

כשראה המן כי אין מנוס, נכנס לבית גנזי המלך בקומה שחוחה ובפה מעוות, וראשו מלא צער ויגון, ושפתותיו רועדות ועיניו חשוכות ולבו דווה עליו ובגדיו קרועים וחגורתו פתוחה ושיניו נוקשות זו לזו. לקח המן משם את בגדי המלך אשר לבש ביום הראשון להמלכתו, כפי שנצטווה. ויצא משם ביגון גדול, והלך אל אורוות הסוסים ולקח משם את הסוס הראשון, היפה מכולם, שהיה מקושט בתכשיטי זהב, והטעין על כתפו את כל בגדי המלך, וכך בא לו אל מרדכי.

 

כיון שראהו מרדכי, רעדה אחזתו, אמר לתלמידיו: הרשע הזה בא להורגני, אינני רוצה שתמותו גם אתם בגללי, לכן ברחו מכאן מהר. אמרו לו: רבנו מרדכי, לא נעזוב אותך, לחיים ולמוות. באותה שעה עמד מרדכי בתפילה, בחושבו כי זוהי התפילה האחרונה בחייו. בינתיים ישב המן להמתין עד שיסיים מרדכי את תפילתו. כשסיים אמר לו המן, במה הייתם עוסקים לפני שבאתי? אמר לו, בפרשת קמיצת העומר שהיו מקריבים בבית המקדש בתאריך זה - יום ט"ז בניסן, כדי שיהיה מותר לאכול את התבואה החדשה. אמר לו המן: ממה היתה עשויה קמיצת העומר, מכסף, מזהב או אולי מיהלומים? אמר לו מרדכי: זהו קומץ של קמח שעורים שמקטירים אותו על גבי המזבח. נדהם המן ואמר: בא קומץ קמח שעורים שלכם, ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי!

 

המן - בלן וספר

אמר המן למרדכי: עמוד מרדכי הצדיק! מימות אבותיכם נעשים לכם ניסים גדולים, ועתה קום ולבש את בגדי המלכות שאני נותן לך, ותן כתר מלכות בראשך ורכב על הסוס הזה, כי כן ציוה המלך לכבדך.

 

"אי, אי... איזה ביש מזל אני", התאנח המן. "אמש הייתי עסוק להתקין לך עמוד תלייה - ואילו אלוקיך מתקין לך כתר. אני הייתי מתקן לך חבלים ומסמרים - ואילו אלוקיך מתקן לך לבוש מלכות. אני רציתי לבקש מן המלך לתלות אותך - והנה הוא אומר לי להרכיב אותך על הסוס..." (אסתר רבה י ה)

 

הבין מרדכי, כי הנה הנה מתחילה ישועת ה' להפציע, והקב"ה הופך את הגלגל על המן. לפיכך רצה לנצל הזדמנות זו שזימן ה' לפניו - ולהשפיל את המן ככל היותר, עד עפר.

 

אמר מרדכי להמן: הלוא אני לובש שק ואפר, וכל גופי ושערותי מכוסים בעפר - היאך אתה רוצה שאלבש את בגדי המלך בצורה כזו, הרי זה ממש בזיון למלכות! לכן איני לובש עד שאסתפר ואתרחץ לכבוד המלכות. הלך המן לחפש בלן שירחץ את מרדכי, אך לא מצא, משום שאסתר גזרה באותו יום על כל בתי העסק והחנויות לשבות, כדי שיראו כולם את הכבוד הגדול של מרדכי והשפלתו של המן. כל בתי המרחצאות היו סגורים, ולא היו בהם מים חמים. בלית ברירה הסיק וחימם המן מים במו ידיו, חגר חלציו, שטף את גופו של מרדכי, וסך אותו במיני שמנים טובים. לאחר מכן הלך המן לחפש מספרה ולא מצא, אמר לו למרדכי, מה נעשה והרי כל המספרות סגורות, אמר לו מרדכי להמן: רשע, וכי אינך יודע להיות ספר?! והרי עשרים ושתיים שנה היית ספר בכפר ששמו 'קרצום'. כששמע זאת המן, נאלץ להביא זוג מספריים מביתו ולספר את מרדכי. בעודו מספר את שערותיו של מרדכי, נאנח המן מצער. אמר לו מרדכי, מדוע אתה נאנח? אמר לו המן, אוי לי שהייתי איש גדול ונכבד מכל השרים והפרתמים, וכסאי היה למעלה מכיסאותיהם, ועתה ירד כבודי לשפל מדרגה כזו, ונעשיתי בלן וספר. (מגילה טז ע"א)

 

ואתה על במותימו תדרוך

סוף סוף היה מרדכי לבוש בבגדי מלכות, ועתה הזמין אותו המן לעלות על הסוס המלכותי. אמר לו מרדכי: מצטער אני, תשש כוחי מרוב התעניות שהתעניתי ואיני יכול לעלות בכוחות עצמי. התכופף המן והציע למרדכי שיעלה על גבו, ומשם יעלה על הסוס. כשעלה מרדכי על גבו בעט בו בעיטה הגונה כמו שצריך. אמר לו המן: הרי כתוב בתורתכם "בנפול אויבך אל תשמח"?! אמר לו מרדכי: במה דברים אמורים? - בישראל, אבל בשונאי ישראל נאמר: "ואתה על במותימו תדרוך"!, ונתן לו שוב בעיטה חזקה כיאות.

 

התהלוכה

"... וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".

 

היה מרדכי רוכב על הסוס, והמן הולך רגלי, ולמעלה מעשרים אלף נערים של בית המלך הולכים עמו, וכוסות של זהב בימינם וגביעי כסף בשמאלם, ואבוקות של אור הולכים לפניו, וגם הם מכריזים ביחד עם המן: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". והיה מרדכי מקלס ומשבח את הקדוש ברוך הוא: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ איְבַי לִי". ותלמידיו של מרדכי היו אומרים: "זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ...  בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבּקֶר רִנָּה". והמן היה אומר: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי, בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם". ואסתר היתה אומרת: "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן". וישראל אומרים: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי -  לְמָחוֹל לִי". (ילקו"ש אסתר ו תתרנח)

 

אבל וחפוי ראש

והנה, בדרכם עברו ברחוב שהיתה גרה שם בתו של המן. כששמעה את קולות התהלוכה יצאה אל המרפסת, וחשבה לעצמה, כי בודאי אביה הוא הרוכב על הסוס והקורא לפניו הוא מרדכי. היא מיהרה אל בית הכסא ולקחה משם את הכלי שבו היו מי הביוב והצרכים, ושפכה אותו על ראש אביה המן ועל בגדיו. נשא המן את עיניו לראות מי עשה לו כך, ונבהל לראות שזוהי בתו. וכשראתה הבת שזו אביה, הפילה עצמה מן המרפסת ומתה, שנאמר: "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי ראשׁ". אבל - על בתו שמתה, וחפוי ראש - בגלל מי הצרכים ששפכה עליו. (ילקו"ש ו תתרנח)

 

אותות כבוד

זהו זה, הסיוט נגמר. התהלוכה הסתיימה. המן התבייש להרים את עיניו מרוב בושה! הוא לא יכל לשאת את מבטי הבוז והלגלוג שנשלחו לעברו מכל עבר. הוא חש כי משאלתו היחידה כרגע - להיעלם מהשטח כמה שיותר מהר! מבויש ונכלם, כמו ילד קטן, התחיל לרוץ לכיוון ביתו - "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ".

"הי, מה זה, מה מציץ לי פה מכיס המכנסיים? אבוי... אלו המספריים, שסיפרתי בהם את מרדכי. כעת כולם צריכים לדעת שהייתי היום סַפָּר... איזה בושות... רגע, אבל זה לא הכל, יש עלי עוד כמה "אותות כבוד" מבישים: האגן שרחצתי בו את מרדכי, המעיד על כך שהייתי היום גם בלן מדופלם; מושכות הרסן של הסוס, המעידות על הכישרונות שגיליתי היום בתחום העגלונות; ואף חצוצרה המעידה עלי שאני מסוגל להיות אפילו כְּרוּזָן טוב...

 

אי, אי... איזה בושות... איזה בושות... ארוץ מהר יותר, נו, מתי כבר אגיע הביתה...?! (הגר"א. תרגום שני)

 

"איש בער ולא ידע..."

מתנשם ומתנשף הגיע המן לביתו. די, הכל כבר מאחריו. היה זה מקרה רע, ביש מזל! חבל ששמעתי לעצת היועצים שלי, ללכת אל אחשורוש על הבוקר, הכל התחיל מזה...!

 

והמלך הרשע הזה.... זה לא יעבור לו בשתיקה! ככה להשפיל אותי לעיני כל העם?! מה הוא חושב לו, שאני איזה עבד שפל?! הוא שכח כנראה איזה מעמד יש לי, אלו סמכויות ואפשרויות רחבות יש בידי... אני עוד אראה לו מי אני...! אתחיל מיד להפעיל קשרים ולמתוח את זרועותי הארוכות. אשלח אגרות לכל בָּנַי השולטים במחוזות רבים ברחבי הממלכה, ואארגן מרד רחב טווח. פתאום הוא יתחיל לשמוע ממני ד"שים חמים מכל מיני מקומות... כן, אכנס לפעולה עוד היום, לפני המשתה, אי אפשר לדעת כיצד יתפתחו העניינים הלאה. בינתיים אסור לי לאבד אפילו שנייה אחת!

 

בבית כבר ציפו לו 365 יועציו יחד עם זרש אשתו, אשר התכנסו לנחמו ולהיות עמו ברגעים הקשים. המן נכנס וסיפר להם "אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ". היה זה מקרה. קורה. קורה שיורד גשם פתאום באמצע חודש תמוז, אז מה? זה אומר שמתחיל להיות חורף?! לא! במקרה ירד גשם! עוד מעט יתפזרו העננים ושמש קייצית תמשיך לזרוח במלוא עוזה! אז באמצע המהלך שאני מוביל בהצלחה נגד היהודים ונגד מרדכי, קרה לי מקרה מביש, ספגתי לפתע השפלה [והמלך עוד ישלם עליה, בגדול!...], אבל לא צריך לאבד את העשתונות. צריך להרים ראש ולראות איך ממשיכים הלאה. ככוחי אז כן כוחי עתה, להמשיך במדיניות החיסול והכליה נגד היהודים! וכמובן שעלי אף לראות כיצד לקדם בחכמה את העניין הזה של מרדכי. אני לא מתכונן לוותר על התענוג לראות אותו מתנדנד שם למעלה...

 

עצת היועצים

"וַיּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לּוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". היועצים דווקא לא הסכימו עם הדברים. זה היה יכול להיות נכון אילו היה מדובר בסתם אדם. אולם אם מזרע היהודים מרדכי, אז אין זה סתם מקרה. יש כאן מהלך שמיימי, שצריך לראות איך להתמודד עמו. יתכן מאוד שזוהי התחלה של נפילה, והמזל שלך מתחיל לרדת כלפי מטה. לכן הדבר הנכון כרגע הוא לא לנסות להמשיך הלאה ולהילחם, אלא עליך לשנות כיוון. דווקא עכשיו עליך להוריד יותר את הראש, להראות הכנעה, ואולי דווקא כך תצליח לעבור את הגל הזה בשלום.

 

תשמע לעצתנו, המן, "לֹא תוּכַל לּוֹ" על ידי מלחמות והתנצחויות. אין זה הזמן המתאים. "כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" - עליך להביע הכנעה והתרפסות, להוריד מעט את הראש, לכבד אותו. כמובן וכמובן שעליך כעת להרוס מיד את עמוד התלייה שהכנת לו! עכשיו הדבר יכול רק להזיק לך. אולי אפילו תצא בהיחבא מן העיר לתקופה מסוימת...

 

בהלה ובלבול

"עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ, וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר". באמצע הדיון החשוב והבוער, בעוד המן מנסה לשקול בדעתו את דברי היועצים, מגיעים לפתע סריסי המלך. הם מזרזים את המן להגיע מיד אל המשתה שעומד כבר מוכן ומזומן. המלך והמלכה מחכים רק לו! עליו למהר...

 

רגע, רגע, על מה הלחץ? שימתינו כמה דקות, עליו להתרחץ ולסדר את עצמו, ואף להתכונן נפשית לקראת המאורע. הפעם הוא לא הולך בשאננות ובבטחה כמו שהלך במשתה של אתמול. אתמול הוא היה גאה בכך שהמלכה הזמינה רק אותו, ופירש זאת ככבוד וכקרבה מיוחדת, אבל היום הוא אינו בטוח כלל וכלל בכוונותיה הטובות של אסתר! היום הוא גילה את הפרצוף האמיתי שלה! כן, הוא יודע טוב מאוד מי עמד מאחורי השביתה הכללית של כל בתי העסק היום! אסתר המלכה היא זאת שדאגה לנפח ולפרסם את כבודו של מרדכי, ובכלל לא היה לה אכפת מכל ההשפלה והעוול הנורא שנעשה למשנה הדגול! היא אף זרתה לו מלח על הפצעים וגרמה לו שייאלץ להיות בלן וספר! אז ההזמנה הזאת היום אל המשתה איננה כה תמימה כפי שחשב, מי יודע מה הולך לקרות שם?!

 

אולם הסריסים לא הסכימו להמתין אפילו רגע אחד. המלך והמלכה מחכים, המלכה דורשת שיבוא מיד!

 

המן התבלבל. מה קורה כאן? איזה בלבול... רגע, אולי הייתי צריך לפרק את העץ...? ואולי הייתי צריך לקפוץ אל מרדכי להתרפס בפניו כפי שיעצו לי...? ובעצם דווקא חבל שלא הספקתי לשלוח אגרות אל בָּנַי המושלים שיקנאו את קנאתי על העוול הנפשע שנעשה לי... ו... רגע, בכלל, מה אני הולך לעשות שם במשתה? רק שלא אסתבך... אוי ואבוי לי! הי, מה זה...?! אני לא מאמין... עדיין לא התרחצתי... מה, ככה אלך למשתה?!... לא...! לא...! זה לא שייך...! תמתינו...! תמתינו...!

 

אך הסריסים לא המתינו! כך, כשהוא כולו מבולבל ומטונף, מדיף ריח צחנה, הבהילו והריצו אותו אל המשתה, כמו שמובילים אסיר אל בית הסוהר...

 

אכן אסתר היא זו שציוותה למהר את המן, כדי שלא יתחיל לנקוט בצעדים ופעולות להשבת כבודו הפגוע. וחפץ ה' הצליח בידה, שהמן אף לא הספיק ליישם את עצותיהם של יועציו. כך הכין לו ה' יתברך את הקרקע הטובה ביותר למפלתו המוחצת. (מע"ל, חזו"ע, ילקו"ש ו תתרנח)

 

מרדכי שב לשקו ותעניתו

ובינתיים - מרדכי היהודי, שזכה היום לכבוד מלכים שאין כמוהו - להיכן הלך? מרדכי העניו והצנוע - לא גאה ליבו ולא רמו עיניו; אף לא רפו ידיו מן התפילה. הוא מיהר לשוב מיד לשקו ולתעניתו. אדרבה, כעת כאשר הוא לבדו יצא מן הסכנה, ראה לנכון להתפלל ולהעתיר יותר בעד עם ישראל כולו, שעדיין שרוי בסכנת קיום גדולה. ואכן באותה שעה גורלית שבה ישבה אסתר במשתה היין השני עם אחשורוש והמן, היה מרדכי מתפלל, והתקבלה תפילתו ברצון.

 


לפרק הבא פרק ז': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1180

לפרק הקודם פרק ה': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1178


© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏