"סיפור מגילת אסתר"- פרק ה'

"סיפור מגילת אסתר הפרק החמישי" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לימי הפורים: בו יסופר איך אסתר אל המלך ניגשה. שני משתאות לערוך היא ביקשה. לא שכחה להזמין את המן. ואיזה פח פה בעצם נטמן. איך הוא יצא מהמשתה כבלון נפוח. ומה העכיר לו את מצב הרוח. ועם מי הוא שוחח והתייעץ. עד אשר הכין את העץ.

סיפור מגילת אסתר

פרק ה

תפילת אסתר

בשעה שכל היהודים מכונסים היו בבתי כנסיות וזועקים אל ה', אף אסתר המלכה הלכה לקדם את פני ה' בתפילה. היא פשטה את בגדי מלכותה ואת עדי תפארתה ולבשה שק, פרעה שער ראשה ומלאה אותו עפר ואפר, עינתה בצום נפשה, והתפללה:

 

"אנא ה' מלך על כל המלכים, אנא הושיע נא לאמתך היושבת לבדה, אשר אין לה עוזר זולתך, כי בדד לוקחתי הנה, ובדד אני יושבת בבית המלך פה, בלי אב ואם, רק כיתומה עניה. ועתה ה', הצליחה נא לאמתך הענייה הזאת, והצילה את צאן מרעיתך מפי האריות האלה אשר פתחו את פיהם לאכול אותם. ובכן שנאתי והרחקתי את כל לבושי הודי, ואת כל בגדי תפארתי ועטרת מלכות אשר בראשי, ולא שמחתי ביום אשר אני פה עד עתה. ואתה אלהי, אבי יתומים, קום נא לימין אמתך היתומה היום הזה, כי בטחתי במאמרך בטובך וברחמיך, ותן לי רחמים לפני אחשורוש המלך, כי יראה אנוכי ממנו כאשר ירא הגדי מפני הארי. ואבקש ממך ה' כי תשפיל אותו עם כל יועציו ושיהיה נכנע ונכבש לפני אמתך בחן ובחסד ותפארת ויופי אשר תתן לאמתך. ובאתי לפניו אך בשם מאמרך, ותן יראתך עליו, ופחדך תן בלבבו". (אסתר רבה ח ז)

 

אסתר לובשת מלכות

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת".

 

ביום ט"ו בניסן [שהוא היום השלישי לשליחת אגרות השמד (רש"י מגילה טז ע"א)], מתכוננת אסתר המלכה לגשת אל המלך אחשורוש להתחנן בעד עמה.

גופה חלוש מן הצום, כוחה תש מן הבכי ומן התפילות - אך רוח מיוחדת מפעמת בלבבה. היא התעלתה לדרגה רוחנית גבוהה עד שלבשה אותה רוח הקודש. "חיל מן החיל של מעלה". מלכות והדרת קודש אפפו ועטפו אותה. [וזה רמוז במילים "ותלבש אסתר מלכות", שלא נאמר בגדי מלכות, אלא מלכות ממש, שהמלכות עטפה ולבשה אותה, כמו: "ורוח לבשה את עמשי". (ילקו"ש ה תתרנו. זוהר שלח קסט ע"ב)]

 

היא הסירה מעליה את השק והאפר, ולבשה בגדי יופיה ותפארתה - בגדי מלכות מעובדים ורקומים בזהב יקר, שזורים במשי טוב, ומשובצים באבנים טובות ומרגליות. שמה כתר מלכות בראשה ונעלי זהב אופז ברגליה, והקב"ה האיר את פניה כאור החמה עד שכולה היתה אומרת הדר מלכות. (מע"ל קנז)

 

בדרכה אל המלך

לקחה עימה אסתר את שתי נערותיה, כחוק המלכות. האחת - תומכת בימינה, והשניה - הולכת אחריה ואוחזת בשובל שמלתה לבל תיגרר על הארץ. וכך הלכה ובאה אל בית המלך, כשהיא מכסה את הדאגה אשר בלבבה, ומצהילה את פניה. (אס"ר ט א)

 

בדרכה - המשיכה לשטוח את תפילותיה לפני בורא עולם, שיתן אותה לחן ולחסד ולרחמים, ויצליח את שליחותה. היא חשה את השכינה ההולכת לפניה ומלווה אותה בדרכה. ואולם, כאשר עברה אסתר דרך בית הצלמים [עבודה זרה] אשר למלך - עזבה אותה השכינה, והיתה אסתר אומרת במר נפשה: "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי...?!". (מגילה טו ע"ב. וכן אמרה כל מזמור כ"ב שבתהילים)

 

בפיק ברכיים הלכה והתקרבה אסתר אל בית המלך, עד אשר הגיעה אל חצר בית המלך הפנימית - מקום אשר אין לבוא אליו ללא הזמנה מוקדמת מאת המלך. ממרחק - הבחינה אסתר במלך היושב על כסא מלכותו בלבוש זהב.

 

בהשגחתו המופלאה של הקב"ה, בדיוק באותה עת רצה אחשורוש לשאוף אויר צח, ולכן ציוה להעמיד את כסאו "נוכח פתח הבית", ולא בתוככי הטרקלין פנימה כפי שהיה יושב תמיד, וכך היתה אסתר כעת בטווח ראייתו. [עמדה לה זכותו של אברהם אבינו, אשר "והוא יושב פתח האוהל כחום היום"]. (הגר"א. מע"ל קנז)

 

סבבוני כלבים - עדת מרעים הקיפוני

ראה אחשורוש את אסתר מרחוק, ואולם בתחילה הוא לא הבחין ביופיה, מפני שהיה לו דוק בעיניו [מעטה המטשטש את הראייה] (ילקו"ש ה תתרנו). הוא התמלא כעס וחימה, חרק את שיניו ואמר בלבו: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", אי... חבל על אובדנה של ושתי אשת נעורי הבלתי נשכחת. היא היתה מלומדת בנימוסי מלכות ומלאת כבוד עצמי - אף כשקראתי לה לבוא, שמרה על כבודה ולא באה. ואילו זו - מגיעה מבלי שבכלל אקרא לה כלל, ואף מפירה בכך את מצותי! (מדרש תהילים כב תרפז)

 

בכעסו, מיהר להסיט את מבטו ממנה, כדי לא לראותה. הבינו מכך שרי הטבחים שאין ברצונו להציל אותה ולהושיט לה את השרביט, וכבר התכוננו להורגה. (תרגום שני) המן אשר נוכח במקום - שמח לאידה, שהרי כבר מזמן חפץ במותה. שומריו החלו להתלחש עם שומריו של אחשוורוש, ודנו ביניהם מי יקבל את תכשיטיה ובגדיה המפוארים לאחר מותה... (מדרש תהילים כב)

 

ואסתר - נבהלה מאוד, ופגה רוחה. היא נשאה עיניה למרום בתפילה: "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי... הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי, יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי..." (תהלים כב)

 

וישלח את מלאכיו

והנה כהרף עין - שלח ה' לאסתר ישועה ניסית ומופלאה. אחשוורוש חש לפתע כאב משונה - ראשו הוסט קדימה בכח. היה זה מלאך ששלח ה' לסטור לו על פניו ולהסב את ראשו כלפי אסתר. כעת, הניחו שרי הטבחים את חרבותיהם, וכולם הביטו במלך ובאסתר בציפייה דרוכה.

 

"וַיְהִי, כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט".

 

אסתר, אשר כמעט התמוטטה מרוב חרדה - זקפה לפתע את קומתה ועמדה בצוואר מורם. חן וחסד האירו את פניה. הניח עליה המלך את מבטו - והנה נרפאו עיניו, ונתגלה לפניו יופיה. לא היה זה יופי רגיל, אלא יופי מיוחד, קורן ועילאי, עד שנדמתה בעיניו כמלאך אלוקים, וכמעט פרחה נשמתו ממנו. מיד הושיט לה המלך את השרביט - ובאורח פלא נמתחה השרביט והגיעה עד מקום עומדה של אסתר במרחק רב.

 

למעשה כל ההתרחשות הזו היתה על ידי שלושה מלאכים שזימן ה' יתברך לאסתר בשעה גורלית זו: האחד שהחזיק אותה, הגביה את צווארה וזקף את קומתה. השני הוסיף יופי על יופיה והדר על הדרה. והשלישי מתח את שרביט הזהב שבידי המלך ומשך אותה עד שהתארכה לאורך של כ-100 מטר. (מגילה טו ע"ב. ילקו"ש ה תתרנו. זוהר פרשת שלח דף קסט וחוקת דף קפג ע"ב. מע"ל קסא)

 

עד חצי המלכות

"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ". אחשוורוש לא ידע את נפשו. הוא היה אחוז חרדה ובהלה בראותו את אסתר אשתו היקרה שהעמידה את חייה בסכנה. הוא קם מכסאו, רץ לקראתה, בכה כנגדה ואמר: "מה לך אסתר המלכה, רעייתי היקרה, למה תפחדי? והלוא החוק הזה אשר קבענו, שאין רשות לבוא אל המלך ללא הזמנה מוקדמת, איננו חל עליך באשר את רעייתי!" ענתה אסתר ואמרה: "נפשי נבהלה מפני יקרת כבודך".

 

אמר לה: מה לך אסתר המלכה, מה אירע לבריאותך שפניך דאוגות כל כך?! ומה בקשתך? אם העמדת את חייך בסכנה, כנראה שיש לך בקשה גדולה, ואני מוכן בכל ליבי למלאה - עד חצי המלכות וינתן לך! כל מה שתבקשי אתן לך, אבל רק דבר אחד לא אוכל לעשות: אם תבקשי ממני לבנות את בית המקדש של היהודים - לא אוכל למלא בקשתך, כי כבר נשבעתי שלא אסכים לעולם לבנותו, שחושש אני שמא ימרדו בי היהודים. [וזהו "עד חצי המלכות" - דבר שחוצץ ביני ובין המלכות, שעלול לפורר את מלכותי. (מגילה טו ע"ב)] (ילקו"ש ה תתרנו.  אס"ר ט א. מע"ל קסב והלאה)

 

הזמנה למשתה

כולם ציפו בדריכות לתשובתה של אסתר. השרים, אשר לא יכלו לראות את המלך ביגונו ובשתיקתה, הפצירו בה שתאמר את דבריה.

אולם אסתר ידעה כי אין זו שעת הכושר המתאימה להעתיר בעד היהודים ברגע זה, כיון שהיא נרגשת מידי, ועליה להחליף כח, כדי לדבר עם המלך כיאות. גם המלך עדיין נרעש ונרגש - ומשתה טוב ודאי ייטיב עמו, ישמח את ליבו, וישכיח ממנו כליל את העוון שעשתה נגדו.

 

לכן פתחה פיה בחכמה ואמרה: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ". אני רוצה לשוחח עם המלך בנחת, לא ככה על רגל אחת, ולכן לעונג יהיה לי לוּ יאות המלך לבוא אל המשתה אשר הכנתי. הכל כבר מוכן ומזומן מראש, השולחן כבר ערוך, לא כדאי להתמהמה. ואולם - הייתי מאוד שמחה שגם המן יצטרף אלינו, שהרי הוא השושבין הראשי של נישואינו, כזכור... (ת"ה צה)

 

מדוע הזמינה אסתר את המן?

מדוע באמת הזמינה אסתר למשתה את המן צורר היהודים?

 

נתבונן: הן המן הרשע - נוטר בלבבו משטמה כלפי אסתר כבר מרגע שנבחרה למלכה. יש לו חשד די מבוסס שאסתר היא יהודיה. הנה רק לפני יומיים, בעת שהתפרסמו אגרות השמד, הוא הצליח לתפוס 'על חם' איך היא מעבירה סודות למרדכי היהודי. והוא לא העביר זאת על סדר היום! מיד דאג לחסל את הסוכן החשאי התך, ודרס אותו למוות. - הוא לא יתן לאף אחד לשבש לו את התוכנית המוצלחת, חלום חייו. הוא דרוך וערני לכל תנועה חשודה!

 

והנה עכשיו - אסתר סיכנה את עצמה להיכנס אל המלך מבלי לתאם זאת מראש עם הסגן! הדבר ברור שהיא מנסה להסתיר ממנו משהו! ואיזה משהו זה יכול להיות בדיוק בימים מתוחים אלו? לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאחד ועוד אחד שווה שניים! ודאי שלח אותה מרדכי להשתדל בעד היהודים, והיא כמובן לא יכולה לעשות זאת במעמד השרים, ולכן היא מזמינה את המלך למשתה אישי, אשר בו היא תרצה אותו ותשדל אותו לביטול הגזירה...!

 

ידעה אסתר, כי אם אכן תנקוט במהלך כזה - המן ללא ספק יטרפד את התוכנית. הוא יפעל בכל האמצעים העומדים לרשותו [והם רבים מאוד] כדי למנוע את הדבר. לכן נהגה בחכמה והזמינה אף את המן למשתה, כדי להסיר מליבו מחשבות אלו, ולתת לו להבין שכל חששותיו הם חששות שוא. הנה אין כאן שום דיבורים וסודות מאחורי הגב שלו, ולהיפך - אסתר מסבירה לו פנים ומזמינה אף אותו למשתה...

 

עוד ידעה אסתר, כי קשה לפעול להרשעתו של המן בדרך של שתדלנות ארוכה ותהליכי שכנוע רבים - הן מצד שאחשורוש הפכפך הוא, ויכול בקלות לשנות את דעתו; והן מצד שהמן כבר הצליח להשיג שליטה רבה בכל ענייני המלכות, אפילו טבעת המלך כבר אצלו, ואם יורשע על ידי המלך - ודאי ימהר לגייס את מעמדו, את סמכויותיו ואת כושר השכנוע שלו - כדי להוכיח את חפותו ולצאת בשלום מן העניין. לכן יש להפיל אותו בפתע פתאום, בבת אחת, מבלי לתת בידו שהות להתגונן ולהינצל. שברגע שאחשורוש יסכים להורגו, מיד יהיה המן מוכן ומזומן לפורענות.

 

ואין הזדמנות יותר טובה להפילו - מאשר בעת משתה, כי מתוך משתיהם של הרשעים, מגיעה עליהם הפורענות. [אכן, "והמן אל המשתה" בגימטריה: "יהי שולחנם לפניהם לפח"... (ת"ה צה)].  (מגילה טו ע"ב. תרגום שני. ת"ה צז. מע"ל)

 

יהי שולחנם לפניהם לפח

בגמרא מנו חז"ל טעמים שונים, מדוע הזמינה אסתר את המן למשתה: רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל, אחות לנו בבית המלך, ויסיחו דעתם מן התפילות והתחנונים. על ידי שיראו שאף היא 'מתחנחנת' לפני המן, יתייאשו ממנה, ויתלו את כל בטחונם אך ורק בה' יתברך. רבי יוסי אמר כדי שיהיה מצוי לה בכל עת, שאולי תוכל להכשילו באיזה דבר בפני המלך ובכך להאשימו. רבן גמליאל אומר: אחשורוש מלך הפכפך היה, אמרה אסתר: שמא אוכל לפתותו שיהרוג את המן, ואם לא יהיה המן מוכן ומזומן לפניו תעבור השעה ויחזור בו. רבה אמר: "לפני שבר - גאון", דהיינו טרם שיבוא שבר על הרשע, בא לו מתחלה 'גאון' וממשל רב, כי בזה יכפל הצער. וגם כאן מתוך שהמן יתגאה בלבו על כך שאסתר הזמינה רק אותו, מתוך גאוה ורוממות זאת, יגיע שברו ומפלתו יותר. אביי ורבא אמרו, מתוך משתיהם של הרשעים באה עליהם פורענות. כמו שראינו לעיל בבלשצאר וצבאו שכאשר שבו עייפים מן המלחמה, ישבו לשתות והשתכרו, ובאותו לילה מת בלשצאר. מוסיף רש"י הקדוש (אסתר ה ד): את דברי הגמרא שמטרתה היתה לעורר את קנאתו של המלך, שיחשוב שהוא חשוק אליה ויהרגנו.

 

פעם שאל האמורא רבה בר אבוה את אליהו הנביא: כמו מי מדברי החכמים באמת התכוונה אסתר? אמר לו אליהו הנביא: כוונתה היתה באמת ככל דברי התנאים והאמוראים, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שברוחב בינתה ודעתה חשבה אסתר על כל הדברים הללו. (מגילה טו ע"ב)

 

מהר מהר!

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר".

 

אחשורוש לא התמהמה. הוא לא יכל לשאת את צערה של אסתר אשתו היקרה, ולכן רצה למהר ככל האפשר. הוא ציוה לדחוק בהמן: בבקשה לבוא במהירות, כי המשתה כבר מוכן, התבשילים חמים, לא כדאי להתעכב, שלא יתקלקל האוכל... (הגר"א. ת"ה צה)

 

s כל ענייני המגילה ונס פורים היו בדרך המהירות, כי היו למעלה מן הזמן ולא בהתמשכות הזמן כשאר מאורעות טבעיים. ולכן כשמתבוננים בכתובים רואים שהכל היה במרוצה ובתהפוכות פתאום: "הרצים יצאו דחופים", "מהרו את המן אל המשתה", "ויבהילו להביא את המן", "מהר קח את הלבוש ואת הסוס", ועוד.

 

ומן הטעם הזה נמשלה הגאולה הזאת לאיילת השחר, כמו שהאיילה מקפצת ממקום למקום, וכמו שהשחר ממהר לעלות מתוך האפלה - כך היתה הגאולה הזאת. שבי"ג בניסן נכתבו האגרות הראשונות, וכעבור ארבעה ימים בט"ז לחודש כבר נתלה המן על העץ. (מע"ל קעב)

 

 

במשתה היין

יושבים המלך והמן ומיטיבים את ליבם במשתה היין. אחשוורוש מוזג לאסתר כוס "לחיים" כדרך רעים אהובים, אולם אסתר מסרבת בחן, באומרה שאיננה חשה בטוב. (מע"ל קסה)

היא מקפידה למזוג ולהגיש בעצמה כוס יין להמן, כדי לעורר עליו את קנאתו של המלך, ובכך לזרוע בליבו זרעי שנאה כלפיו. (ת"ה פט)

 

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ". שוב חוזר המלך על דבריו, כי הוא חפץ ומוכן לתת לה ככל אשר תבקש: מה שאלתך - אם את זקוקה לממון, בבקשה, יושב כאן איתנו סגני, נאמן ביתי, המשמש כמובן גם כשר האוצר, בקשי איזה סכום את רוצה וינתן לך [מן הסתם בשביל זה קראת לו לכאן, לא?]. ומה בקשתך - אם את שרויה באיזו צרה, או שאת זקוקה לעזרה כלשהי - הריני מוכן ומזומן לעשות למענך כל אשר אוכל. (מע"ל קסה)

 

אסתר מחכה לעת רצון

אולם אסתר מבינה בדעתה, כי עדיין אין זו שעת הכושר המתאימה לבקש את חיסולו של המן. הנה כל היהודים שרויים בתענית כבר יומיים, ובכל זאת לא חלה שום התפתחות לטובתם. שמא עדיין לא הגיעה שעת רצון שנעתר ה' לתפילתם, ושמא בכלל לא טוב הדבר בעיני הקב"ה שהיא תנסה להוביל את המהלך בצורה כזאת ולבקש מן המלך בקשה כה נועזת, ואם כן היא עלולה חלילה להזיק ולהחמיר את המצב במקום להועיל.

 

לכן ציפתה אסתר לראות איזו התפתחות לטובה, שתהיה בעבורה אות וסימן כי תפילתם של ישראל התקבלה, וגם משמים מסכימים עם המהלך שלה. (אבן עזרא. הגר"א)

 

החליטה אסתר לדחות את כל הענין למחר, על ידי שתזמין את המלך והמן אל משתה נוסף. היא ידעה אומנם כי הדבר עלול לשבור את רוחם של היהודים בראותם שהיא מסבירה פנים להמן, אך מאידך קיוותה שדווקא מתוך כך תצמח ישועתם! כי הנה עד כה אכן התפללו וזעקו אל ה', אך בכל זאת היתה להם תקוה נסתרת, בחושבם "אחות לנו בבית המלך", והיא ודאי תשתדל עבורם ותעשה ככל יכולתה למען ביטול הגזירה. אבל כעת יווכחו לראות שהיא כביכול בוגדת בהם, הולכת חלילה בעצת המלך והמן למכור עמה בלא הון, ומזמינה את שניהם למשתה פעם אחר פעם כרעים אהובים, דווקא לעת היותם כואבים. וכך יבינו כי "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים!". אין שום תקוה אחרת. "וכל הלילה עד הבוקר לעת האוכל במשתה השני, אש תוקד בקרבם ויצעק ליבם אל ה' בקול בכי וקול צעקה, ויתדבקו במלכם שבשמים בכל ליבם ובכל נפשם, באופן שה' אלוקיהם ירצם ויחונם, למען בעת המשתה השני אשר תדבר אל המלך ותגלה רעת המן האגגי, יהיה עת רצון שיהיו ישראל אז נכאים, בקול מר ולב חמרמר, ויהיו לרצון אמרי פיה". (אלשיך)

 

הזמנת המלך והמן למשתה נוסף

פונה אסתר אל המלך בלשון של פיוס וריצוי ואומרת: אדוני המלך, תסלח לי, אולם אני עדיין נתונה בסערת רגשות, אינני מסוגלת לשוחח בנחת. אנא, "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ". (הגר"א)

 

מחר נשב יחד שוב ונשוחח על הכל. אני אפילו אעשה כדבר המלך, אשר בקש ממני לא פעם לגלות את עמי ומולדתי. עד עכשיו הייתי מנועה מכך, אבל מחר אני אפרוס הכל על השולחן, אשפוך את המועקה אשר בליבי, ואגלה למלך אף את עמי ומולדתי. (רש"י)

 

כמובן שאני רוצה שאף המן יבוא אל המשתה, השתתפותו חשובה לי מאוד...!

ובליבה הוסיפה: כמובן וכמובן שאני רוצה שהוא יבוא מחר. השתתפותו חשובה לי מאוד מאוד! מי יתן ויצליח ה' את דרכי ומחר תהיה מפלתו. "שכל זרעו של עמלק למדים ליפול 'למחר', וכן הוא אומר במלחמת משה בעמלק: "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה". (ילקו"ש ה תתרנו)

 

שמח וטוב לב

"וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב". המן יצא מן המשתה בהרגשה נפלאה. אם לפני המשתה היו לו עדיין אלו שהן חששות בנוגע לכוונותיה של אסתר בכך שהזמינה אותו, שמא יש כאן איזו קנוניה בינה לבין מרדכי - הרי שכעת לאחר המשתה התפוגגו החששות לגמרי. אסתר הסבירה לו פנים וכיבדה אותו, ואף הזמינה אותו למשתה של מחר, לעת שהיא רוצה לשטוח את משאלותיה בפני המלך - משמע, שהיא מבינה היטב שהוא המן הינו איש המפתח כאן בארמון, על פיו יישק כל דבר. היא מבינה שהוא הדמות הנכונה שיכול לסייע לה במילוי בקשתה, המלצותיו וחוות דעתו ודאי יתקבלו על לב המלך, ולכן נוכחותו חשובה לה. כן, הוא הבחין בכך היטב: היא לא הזמינה אותו סתם מטעמי נימוס, אלא היה ניכר שחשוב לה מאוד שהוא יבוא!

 

אהה... איזה כבוד, אפילו המלכה צריכה את עזרתי. מילה שלי זו מילה, גם המלכה כבר יודעת זאת. אין בכל המלכות גדול ממני! (אס"ר ט ב. מלבי"ם ה יב. מע"ל קסו)

 

בקיצור, זה היה טוב, המשתה הזה. היה גם אוכל טוב ומשקאות מצוינים. ויש הזמנה גם למחר. נפלא. [וזהו "שמח וטוב לב". "שמח" על הכבוד, "וטוב לב" שאכל ושתה (ת"ה צח)]

 

s "ויצא המן" - מספר גנות הרשע הזה ורוע תכונתו, שעד עתה בכל המעלות אשר עלה - לא שמח מימיו, כי כל מעלה שהשיג, היה מבקש מה שאחריה, והיתה המעלה הקודמת קטנה בעיניו. רק היום ההוא שהגיע לקצה הגדולה והכבוד, להיות שווה עם המלך, אז היה היום הראשון שיצא שמח וטוב לב. אולם גם זאת לא נמשך הרבה, כי אך כאשר ראה את מרדכי התהפכו מחשבותיו ליגון ואנחה". (מלבי"ם)

 

 

המן רותח מכעס

"וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה". שמחתו של המן לא ארכה זמן רב. אך בא לצאת מארמון המלך - והנה, מרדכי היהודי, שנוא נפשו, יושב בשער המלך. בבת אחת ירד לו כל מצב הרוח! אין זו הפעם הראשונה שהמן עובר ומרדכי לא קם ומשתחווה לכבודו, אבל הפעם זה העלה את חמתו עד להשחית. הוא הרהר: מילא - עד עכשיו היה לו למרדכי את האומץ והגאווה להתגאות עלי. אבל עכשיו, שהצלחתי להטעים אותו מנחת זרועי, ולהוציא עליו ועל כל עמו צו הריגה, עדיין הוא מעיז להתגאות עלי?! הרי רק אתמול ראיתי אותו מסתובב ברחוב העיר, לבוש שק ואפר, וזועק זעקות מרות. הייתי בטוח שהוא כבר נכנע וכבר מבין עם מי יש לו עסק. אבל הנה עכשיו הוא יושב לו כאן בנחת - ולא רק שאיננו קם, אלא אף לא זע, אינו מראה שום סימן של פחד או יראה מסוימת. כלום, כאילו אני אוויר. נדמה לי שאולי אני רואה אפילו איזה מבט של לגלוג וזלזול בעיניים שלו. מי יודע אלו תוכניות גם יש לו בראש. אוף, אוף... כבר נמאס לי ממנו לגמרי. כל הזמן אני צריך לחשוש ממנו. עלי לחסל אותו בהקדם, ממש בהקדם, לפני כל היהודים, שלא ינסה לטרפד תוכניות, שלא יוריד לטמיון את מפעל חיי. (הגר"א. מע"ל קסז)

"וַיִּתְאַפַּק הָמָן". הדחף הראשון של המן היה - פשוט מאוד, לדרוס את מרדכי עם מרכבתו, בדיוק כמו שדרס שלשום את התך. לחסל אותו ברגע אחד וזהו. אבל במחשבה שניה החליט המן להתאפק קצת. נכון שאת התאונה עם התך הוא דאג איכשהו להשתיק, אבל עם מרדכי זה לא יצליח לעבור כל כך בשתיקה. בכל זאת, יש למרדכי תפקיד חשוב אצל המלך, והוא מקורב אף אל אסתר המלכה. ללא ספק מותו יעורר הדים חזקים, התקשורת תדווח על כך, אולי אף ידרשו לפתוח וועדת חקירה. לא, הצעד הזה זה לא בריא לו עכשיו. מוטב להתאפק מעט, לא לפעול בפזיזות. עליו לכלכל את צעדיו הבאים בתבונה ובזהירות. (ת"ה צח)

 

כינוס ועדת יועצים

"וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ". החליט המן, כי הטוב ביותר הוא לְכַנֵּס כעת ועדת יועצים, לשבת יחד על המדוכה ולדון בעניין הבוער. היה לו להמן סגל רחב של יועצים - 365 יועצים בכירים. ואולם מבין כולם, לא היה מי שיכול לתת עצות טובות יותר - מזרש אשתו! היא היתה מתוחבלת וחכמה להרע, ואף מומחית לענייני כישוף. היא היתה מיוחסת ומלומדת בתחבולות ובתכסיסים, בתו של "תִּתְּנִי", המושל בעבר הנהר. (תרגום. אס"ר ט ב)

 

אבל, רגע אחד, איפה היא בעצם, זרש? למה היא לא בבית? למה צריך לשלוח להביא אותה? נו, טוב, כמו תמיד, היא יוצאת פה יוצאת שם, צריך לחפש אותה... (ת"ה צט)

 

עלִיה - וקוץ בה

"וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיּאמֶר הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ. וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ".

 

לאחר שהתכנסו כולם, פתח המן את הישיבה. הוא תאר בפני כולם את מעמדו וגדולתו ומזלו הטוב. הוא התחיל בתיאור עושרו האגדי. אחר כך עבר לספר על 208 בניו הרצים לפניו. חלקם אף תופסים משרות חשובות: שרי מכס, גזברים, סופרים - כל הממלכה עומדת עליהם! כך שיש לו קשרים בכל מקום ובכל תחום, יש לו שליטה על תיקים רבים. (מגילה טו ע"ב. אבן עזרא. מלבי"ם. מע"ל קסח)

 

הוא הוסיף ותאר את הצלחתו הפוליטית ומעמדו הרם: הוא השר החשוב ביותר מכולם, אין שני לו ואין דומה לו בממלכה כולה. הנה, אסתר עורכת משתה, ובמקום לקרוא לכל השרים כנהוג, היא מסתפקת בכך שהיא מזמינה אותו בלבד, כי מבחינתה הוא מייצג את השרים כולם! היא אף מבינה, כי הוא ורק הוא, איש המפתח שיוכל לעזור לה במילוי משאלותיה. כלומר היא מבינה שיש בידו כח ועוצמה, יותר מאשר לה בעצמה! (מלבי"ם)

 

"אבל", כאן עלה קולו לטונים גבוהים, "כָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ!". לא שווה לי כלום, פשוט כלום! יהודי אחד הורס לי את הכל. את ה-כ-ל!!!

 

עצתה של זרש - מוות בתליה

"וַתּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אהֲבָיו, יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ".

זרש, החכמה להרע, הגתה עצה, וכך אמרה: מרדכי הלוא יהודי הוא, והיהודים כידוע מלומדים במעשי פלא ובכישופים, לכן יש להתחכם נגדו להפילו במיתה כזאת, אשר אף אחד מבני אומתו לא התנסה להינצל ממנה. הנה, תערוך סקירה היסטורית קטנה: ממוות בשריפה - כבר הצליחו להינצל חנניה מישאל ועזריה כאשר השליכם נבוכדנצר לכבשן האש. גם אבי אבותם אברהם הצליח להציל את עצמו באורח דומה מכבשנו של המלך הקדמון נמרוד. אז גם עם מרדכי זה לא ילך - הוא יֵדע איך לצאת מזה ולהינצל. ממוות על ידי שיסוי חיות טורפות - הצליח כבר להינצל דניאל לפני מספר שנים, כאשר השליך אותו המלך הפרסי הראשון דריוש, בעצת יועציו, לגוב האריות. גם זה לא בא בחשבון. ממוות בחרב - הצליח להינצל משה רבם, כאשר ניסה פרעה להורגו, ונעשה צווארו קשה כשיש. אם כן גם זה לא שייך. ואם תרצה לאוסרו בבית האסורים - הלוא כבר יוסף הצליח להינצל מבית הסוהר הנורא של מצרים. ואם תרצה להורגו בטביעה - הלוא כבר ניצלו מכך ישראל ביציאתם ממצרים, ונהפך להם הים ליבשה, כלומר גם בזה יש להם מומחיות וניסיון.

 

אבל ישנה מיתה, אשר אף יהודי במשך כל ההיסטוריה שלהם לא התנסה להימלט ממנה - מוות בתליה! מכך הוא בודאי לא יצליח להינצל.

 

ואני אף אסביר לך מדוע: הרי כפי שאמרתי לך, היהודים מומחים מאוד בכישופים. כל ההצלות שניצלו היו בכח הכישוף. ואולם כידוע לך, כח הכישוף יכול לפעול רק בשעה שרגלי האדם מונחות על הקרקע, אך כשהוא מתנתק מן הקרקע, אינו יכול לפעול בכח הכישוף מאומה. לכן אם תיקח את מרדכי לתלייה - ברגע שיתנתקו רגליו מן הקרקע, כבר לא יוכל לפעול בכישופיו, וכך לא יוכל להציל את עצמו! (אס"ר ט ב. ילקו"ש ה תתרנו. יד יוסף צרפתי דף קס ע"ב)

 

לכן, עצתי לך: "יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו"!

 

גבוה גבוה...

הוסיפה זרש לייעץ: את עמוד התלייה תעשה דווקא כאן, בחצר ביתנו, כיון שאנו רואים באיצטגננות [חוזים בכוכבים] את מרדכי היהודי נמצא גבוה גבוה מעל ביתנו. יש לממש ולהוציא זאת אל הפועל! [אכן ראיתם טוב, מרדכי היהודי בהחלט עתיד להיות על בית המן, אך לא כפי שאתם חושבים, אלא כפי שנאמר: "וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן"...] (אלשיך אסתר ה יד)

 

יחד עם זאת תשים לב, שהעץ יהיה מספיק גבוה, בגובה חמישים אמה [25 מטר], כך שיוכל להיראות עד ארמון המלך. הדבר יעזור לך לקבל את הסכמתו המהירה של המלך, בראותו בעיניו את העץ מוכן ומזומן. וכך כמובן תוכל גם לשמוח שמחה שלימה בעת שתשב מחר למשתה, ותאכל ותשתה ויערב לך בראותך את שונאך צלוב כנגדך. (ילקו"ש ה תתרנו)

 

s טוב מאוד, המן. באמת כדאי שהעץ יתנשא אל על ויוכל להיראות היטב מארמון המלך. מחר, כאשר חרבונה יספר למלך מה אתה זומם, הוא יוכל מיד להצביע על העץ המזדקר מבעד לחלון, והמלך ירתח מכעס... (הגר"א)

 

ואל תשכח, המן, שהגובה הזה - חמישים אמה - נצרך מאוד, כדי שיהיה אפשר לתלות עליו ברווח אותך ואת עשרת בניך, אחד מתחת לשני, עם קצת רווח בין אחד לאחד. עוד מעט נדבר על זה, ונראה לך איך זה מסתדר בדיוק... (מע"ל קעא)

 

בבוקר בלאט

כמובן, המן, שעליך לעשות זאת בחכמה. אם תגלה ענין ושנאה אישית כלפי מרדכי, הדבר יעורר מיד את חשדו של המלך, ואף את התנגדותה של אסתר ועוד רבים ממקורביו של מרדכי. לכן עליך לעשות זאת בצורה עקיפה וחכמה, בלי הרבה רעש ודיונים.

 

דבר ראשון, עליך להתייצב מוקדם בבוקר, לפני שיפתח סדר היום של הממשלה, וגם אסתר ודאי לא תהיה בשטח, כך תוכל להבטיח לעצמך שקט ומניעת הפרעות. או אז תפנה אל המלך מכיוון מעניין ומפתיע: תציג לפניו את ה"הפתעה" היפה שהכנת למענו: עמוד תליה בלב העיר עבור המורדים במלכות. כאן עליך להלהיב ולשכנע אותו עד כמה הדבר תורם לממלכה. עמוד תליה כה מרשים, בממדים כה גדולים, המזדקר ונראה בכל העיר, זהו חידוש נפלא ומיוחד, התורם רבות למען צביונה של הממלכה. הוא מהווה גורם מרתיע ממדרגה ראשונה, ומשמש כתמרור אזהרה תמידי. אין ערוך לתרומתו ונחיצותו למען השמירה על הסדר הטוב ועל מורא המלכות, ולמען מניעת מרידות והפרות חוק.

 

כאשר תראה שהרעיון מוצא חן בעיני המלך, והוא כבר מחפש את מי לתלות... אז תציע לו לתלות את מרדכי, כי הוא מבזה את דת המלך בכך שאינו משתחווה כאשר ציוה המלך.

 

כמובן שמיד כאשר יתן המלך את הסכמתו, תמהר להוציא זאת לפועל ולתלות את מרדכי, לפני שעוד יספיק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, וכך תגיע אל המשתה שמח. (מנות הלוי קסג ע"א. מע"ל קעא קעב)

 

s "ובבוקר אמור למלך" - והמסורת צווחת: "ובבוקר תפילתי תקדמך", תפילתן של מרדכי ואסתר ושל ישראל - קדמה! (ת"ה קד)

 

 

חדוות יצירה

"וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ". המן התלהב מהרעיון, וניגש מיד לבצעו. הוא לא המתין שעבדיו יעשו עבורו את העבודה, אלא הוא עצמו טרח בעשייתו, כי השנאה מקלקלת את השורה [את הנורמה]. (הגר"א)

 

אולם, אין זה פשוט להשיג קורת עץ כה גדולה וארוכה, באורך של חמישים אמה! תר המן וחיפש אחר קורה כזאת, ולא מצא. והנה לפתע נזכר: כאשר בנה את ביתו, הביא לו בנו פרשנדתא קורה מיוחדת, גדולה במיוחד, ברוחב 12 אמה [6 מטר] ובאורך חמישים אמה [25 מטר], אשר היתה אף בעלת ערך היסטורי עצום. היתה זו קורה ששרדה מן התיבה של נח, והיתה שוכנת כבוד במדינת קרדוניה. [הקב"ה דאג להשאירה בעולם לזכרון, למען ידעו דורות העולם שבא מבול לעולם, וכמו שנאמר: "זכר עשה לנפלאותיו"]. פרשנדתא, אשר היה הגמון במדינת קרדוניה [השוכנת בהרי אררט, שם נחה התיבה (לבוש יוסף ח"ב פז)], נטל את הקורה הזו והביאה אל אביו המן, כדי לפאר בה את ביתו. כעת החליט המן לפרקה מביתו, לצורך המטרה החשובה. (ילקו"ש ה תתרנו. מדרש אבא גוריון ה)

 

לא פשוטה היתה מלאכת העמדת העץ והתקנתו, אך מלאת גיל וחדוות עשייה. היה צורך להזמין בעלי מקצוע שונים לצורך התקנת התליה, אזיקים ורשתות ברזל. ואכן המן לא פשט את בגדיו ולא עלה על משכבו עד אשר הובאו האומנים הנדרשים. והוא בעצמו יחד עם בניו היו מכים בפטישים ושמחים. וזרש היתה מזמרת ומנגנת בכלי ניגון, וערכה משתה. בשמחתה אמרה, כי היא תשלם את שכרם של בעלי המקצוע [היה לה כמובן חשבון בנק נפרד...]. (מע"ל קעא)

 

קוץ על קוץ

ומאיזה מין היה עץ התלייה?

 

אמרו חז"ל: בשעה שבא המן להכינו, קרא הקב"ה לכל העצים ואמר: מי יתן עצמו כדי שיתלה רשע זה [המן] עליו? באה התאנה ואמרה, אני אתן את עצמי, שממני מביאים ישראל בכורים. בא הגפן ואמר, אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל שנאמר (תהלים פ): "גפן ממצרים תסיע". בא הרימון ואמר אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל, שנאמר (שיר השירים ד): "כפלח הרמון רקתך". האגוז אמר אני אתן את עצמי, שאלי נדמו ישראל, שנאמר (שיר השירים ו): "אל גנת אגוז ירדתי". האתרוג אמר אני אתן את עצמי, שממני נוטלים ישראל למצות ארבעת המינים, שנאמר (ויקרא כג): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". ההדס אמר אני אתן את עצמי שנמשלו בי ישראל, שנאמר (זכריה א): "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה". וכך באו עצים נוספים, הזית, התפוח, הדקל, הארז, התמר והערבה, ובקשו כולם שיֵעשה העץ מהם כדי לתלות את הרשע הזה.

 

באותה שעה אמר הקוץ [עץ קוצני] לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אני שאין לי במה לתלות את שבחי, אין בי לא פרי ולא פרח, לפחות אזכה שאתן את עצמי ויתלה טמא זה, שאני שמי נקרא קוץ, ורשע זה גם כן קוץ מכאיב לישראל, ונאה שיתלה קוץ על קוץ... (אסתר רבה ט ב)

 

נאה לך העץ!

כאשר הסתיימה המלאכה המורכבת, והעץ עמד על תילו בפתח הבית, שמח המן שמחה גדולה, ומדד עצמו עליו להראות לעבדיו היאך יתלה מרדכי. השיבה בת קול ואמרה: נאה לך העץ, מתוקן לך העץ, כבר מששת ימי בראשית... (אסתר רבה ט ב)

 

 

לפרק הבא פרק ו': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1179

לפרק הקודם פרק ד': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1177



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏