"סיפור מגילת אסתר"- פרק א'

"סיפור מגילת אסתר הפרק הראשון" מתוך חוברת בהלכה ובאגדה לימי הפורים: בו יסופר על משתה ראוותני. אשר ערך אחשורוש מתוך שיקול זדוני. מי ומי בו נוכחו. מה שם אכלו ועל מה דרכו?. וביום האחרון מה ביקש אחשורוש?. למי צמח זנב וגם קרן על הראש?. לאלו יועצים המלך נזקק?. ואיזה חוק חדש בפרס נחקק?.

סיפור מגילת אסתר

 פרק א 


אחשורוש שונא ישראל

"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה".

 

אחשורוש היה מלך רשע ועריץ, ולא נפל ברשעותו מהמן הרשע (אסתר רבה ז כ). אלא שהמגילה עצמה לא מתארת את רשעותו, כיון שהמגילה נכתבה עוד בימיו, על ידי מרדכי ואסתר, ומפני שלום המלכות לא רצו לכתוב בפירוש דברי גנאי על אחשורוש, וכתבו זאת רק ברמזים (מערכי לב).

 

משל למה הדבר דומה? לאריה שראה מרחוק עדר כבשים, וחשקה נפשו לערוך לו מבשרם סעודה דשנה ומטעמים כאשר אהב... אלא שהיתה לו בעיה: לצד הכבשים הלך רועה מזוין בכלי זין, והאריה חשש ממנו. מה עשה? טרף כלב אחד שנקרה בדרכו, הפשיט את עורו מעליו, לבש את עור הכלב, וכך כשהוא מחופש לכלב התחיל להתקרב אל העדר - הנה כעת לא יחשוש ממנו הרועה, ולא יֵדע להזהר ממנו! בא אחד ולחש לאוזנו של הרועה: "דע לך, כי כלב זה אינו אלא אריה...!".

 

כך לוחשת לנו המגילה כבר בהתחלה: "ויהי בימי אחשורוש - הוא אחשורוש!" דעו לכם, אומנם הוא מְחֻפָּשׂ יפה, הוא עורך משתה בנדיבות לב, מגלה פתיחות וליברליות, הכל כרצון איש ואיש, עם שוויון זכויות מוחלט ויחס נפלא כלפי היהודים. אבל אל תאמינו לכל זה, הכל רק תחפושת, דעו לכם כי במהותו שונא יהודים גדול הוא, וגם הארת הפנים שלו כלפי היהודים היא מוטעית, מתוך כוונה ורצון להפיל אותם בפח. "אחשורוש - הוא אחשורוש!" - מתחילתו ועד סופו, כשם שבסוף צרר את היהודים, כך כבר מתחילה שונא יהודים הוא. (מגילה יא ע"א. מע"ל יב)

גם בשמו - "אחשורוש", רמוזה רשעתו: אמר רבי יהושע בן קרחה, אחשורוש - שהשחיר את פניהם של ישראל כשולי קדירה, דהיינו שנשתנו פניהם מרוב צער. ורבי ברכיה אמר, שהכחיש [החליש] את ראשם של ישראל בצום ותעניות. רבי לוי אמר, שהשקה אותם רוש ולענה [מיני עשבים מרים]. רבי תחליפא אמר: שהיה אחיו של 'ראש' - אחיו של נבוכדנצר ברשעותו [כי נבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון, ואחשורוש השבית את מלאכת הבניה של בית המקדש השני, ונאמר: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ - אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית!"]. וחכמים אמרו: אחשורוש - שכל מי שזוכרו חש בראשו [כואב לו הראש]. ועוד אמרו: אחשורוש - שנעשו כולם רשים ודלים בימיו, מפני שהיה מרושש את אזרחיו במיסים כבדים. (אסתר רבה א א. מגילה יא ע"א)

 
הכסא המלכותי

"בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".

 

אחשורוש זה, דווקא מפני שלא היה מזרע המלוכה, איווה והשתוקק להפגין גדולה מיוחדת!

 

הוא שמע על כסא המלוכה המיוחד במינו אשר היה לשלמה המלך - והחליט כי כסא כה מרשים ונורא-הוד, ודאי יַקנה לו מעמד מיוחד, שם ותהילה.

 

מה היה כסאו המיוחד של שלמה המלך? היה זה כסא אשר לא היה דומה לו בעולם כולו. מעשה אומנות מיוחד, אשר הגה שלמה בחכמתו. הוא כונן אותו מזהב אופיר ואבני שוהם ואודם ונופך [מיני אבנים טובות], ולא נעשה כמוהו מעולם לשום מלך. שבע מדרגות של זהב היו לו, וכל מדרגה היתה משובצת באבני חן נפלאות. בשני צדי הכסא עמדו עצי גפנים מזהב, ועל ראש הכסא היתה מנורת זהב. כאשר היה המלך עולה לכסא, היה מתחיל לפעול מנגנון מיוחד במינו: אריה מזהב היה פושט ידו מימין, ונשר פושט ידו משמאל, ושניהם תומכים במלך ומעלים אותו. ריחות ערבים של מיני בשמים, אשר היו נתונים בתוך אריות זהב חלולים, היו מתפזרים על המלך. וכשהיה מגיע לראש הכסא, היו הנשרים פורשים כנפיהם מעל ראשו, ויונה של זהב יורדת מן העמוד ופותחת את הארון ולוקחת את ספר התורה ונותנת לתוך ידו של המלך. ואריה היה מושיט את ידו ונותן הכתר בראשו של המלך. כאשר היו עדים באים להעיד בפניו, היו האריות נוהמים, והנשרים פורחים, והטווסים רצים - זאת כדי לחטוף לבם של העדים בשביל שיעידו עדות אמת. (וע"ע בפירוש מגילת אסתר לרמב"ם)

 

לאחר ימיו של שלמה המלך, באחת המלחמות בין ירושלים למצרים, נלקח כסא זה בשבי למצרים על ידי המלך פרעה. כאשר ניסה פרעה לעלות ולשבת עליו, הכה אותו אריה הזהב על ירכו, ונעשה נכה כל ימיו. מאז הוא כונה 'פרעה נכֹה'. אחריו, ניסה לשבת עליו נבוכדנצר, אשר הגלה את הכסא לבבל, אך אף הוא לא ידע את טיבו של המנגנון, ובעלותו על הכסא יצא תנין של כסף והפיל אותו ארצה, וסבל נבוכדנצר ממכה זו עד יום מותו. מאז לא העיז עוד איש לנסות לעלות על הכסא, ואף מלכי פרס ומדי אשר הגלו את הכסא לארצם, לא ישבו עליו כלל, לקיים מה שאמרו (מסכת סופרים פי"ג הי"ב): "על כסאו לא ישב זר".

 

אולם אחשורוש - לא רצה לוותר. בכל מחיר רצה לשבת על כסא כזה. הוא החליט, כי אם אין באפשרותו לשבת על כסא זה ממש, הוא יעשה לפחות כסא כדוגמתו.

אך - מאין יימצאו צורפים ואומנים כה מוכשרים? הלוא זוהי מלאכת מחשבת מסובכת ומורכבת, הדורשת ידע ותכנון רב!

 

אחשורוש ידע את התשובה! במדינתו ישנה עיר, לא מפורסמת במיוחד, ששמה שושן. רוב תושביה הינם יהודים. אין ספק, כי עיר זו היא הכתובת הנכונה ביותר עבור המלאכה המורכבת! היהודים ידועים תמיד כמובילים בענף הצורפות, בזכות חכמתם ואמינותם. אולי אף ירשו מאבותיהם כמה סודות מקצועיים הקשורים לבניית הכסא. "הראש היהודי" ודאי יגלה תושייה ויצירתיות. כן, דווקא בשושן תיעשה המלאכה!

 

בשושן נבנית קרית המלוכה - ובקרב היהודים ציפייה דרוכה

אכן, המלאכה המורכבת התחילה - בשושן. העיר השקטה התחילה לרחוש פעילות שוקקת. מרכבות עמוסות ציוד וחומרי גלם יקרים, עשו אליה את דרכם, ואומנים חרוצים שקדו על מלאכתם. אט אט הושלמה המלאכה, וכעת לא נותר אלא להעביר את הכסא לעיר הבירה.

 

ואולם - כאן התגלתה בעיה בלתי צפויה! הכסא הגדול והמורכב - לא ניתן להעברה. פירוקו וטלטולו ממקום למקום - עלולים להרסו. מה אפשר לעשות?

 

בשום פנים ואופן לא רצה אחשורוש לוותר על הכסא הייחודי. ועל כן החליט, שאם הכסא איננו יכול להגיע אל הארמון - יגיע הארמון אל הכסא! על כן ציוה לבנות ארמון חדש במקום שבו נמצא הכסא, והעתיק את עיר הבירה לשושן.

 

s "לב מלכים ושרים ביד ה'" - כל זאת סיבב הקב"ה כדי להקדים רפואה למכה, שהרי: "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי..." - ועל ידו רצה ה' יתברך לסובב את נס הצלתם של עם ישראל. (הגר"א אסתר ב ה)

 

 

אכן קריית המלוכה הלכה ונבנתה בשושן. העיר, שרוב אוכלוסייתה יהודים, הפכה להיות עיר הבירה. היהודים קיבלו את בואו של המלך הטרי ברגשות מעורבים ובציפייה דרוכה, כשהם מקווים ליחסים תקינים וטובים עם המלך החדש. (אבן עזרא א ב. ילקו"ש אסתר א תתרמו. לקח טוב א ב. הגר"א. מנות הלוי כח ע"א. מע"ל טו)

 

משתה אחשורוש

בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו".

 

בשנה השלישית למלכותו [שנת ג' שצ"ה] עורך אחשורוש משתה מיוחד מסוגו, במשך כששה חודשים תמימים, שבהם מגיעים אל הארמון המלכותי המוני שרים ונתינים מכל 127 מדינות מלכותו, וזוכים לאירוח מפואר ומלכותי שאין כדוגמתו.

 

למעשה, בכל שנה היה אחשורוש עורך משתה גדול ביום שבו עלה לשלטון, ואולם בשנה זו - הפריז ביותר בעריכת משתה ארוך, מפואר וראוותני במיוחד. מה הביא אותו לכך? שתי סיבות עיקריות היו לו, האחת - אישית, והשניה - מדינית.

 

הסיבה האישית היא - חגיגת הנישואין. בשנה זו נשא אחשורוש את ושתי לאשה, שהרי כאמור, בעת כיבוש בבל על ידי דריוש, היתה ושתי עדיין ילדה קטנה כבת 12, והיה על אחשורוש להמתין עד שתגדל ותוכל להינשא לו.

ומבחינה מדינית, בשנה זו חלה הכרעה משמעותית מאוד בביסוס שלטונו של אחשורוש, שכן עד עכשיו היו כמה מדינות שניסו למרוד בו, וכעת בשנה זו שלחו הם צי של אוניות מלחמה כנגדו, ובקרב שנערך ביניהם לבין חיל הים הפרסי - נחל אחשורוש ניצחון גדול. כעת חש אחשורוש שמלכותו יציבה ומבוססת דיה, וחפץ היה להפגין את שלטונו קבל עם ועולם. (ילקוט שמעוני אסתר א תתרמו. מע"ל טז)

 

המה בקשו חשבונות רבים

ואולם חכמינו ז"ל מגלים, כי לאמתו של דבר, לא רק הניצחון בקרב הוא שהביא את אחשורוש להאמין שדווקא כעת, יותר מבעבר, מלכותו מבוססת ואיתנה, אלא היתה לו לאחשורוש סיבה נוספת משלו, סיבה חזקה ומשמעותית ביותר, שגרמה לו כעת לחוש תחושת גאווה ובטחון בשלטונו האדיר.

 

לנגד עיניו של אחשורוש עמדה כל העת נבואתו של ירמיה הנביא, ורבות העסיקה את מחשבתו. הלוא כך התנבא ירמיה: "כִּי כֹה אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)

 

הרהר אחשורוש: 'אם אכן תתקיים נבואה זו, ויעלו כל היהודים לארצם, יבססו את מלכותם מחדש, ויבנו את בית המקדש - אין ספק שהדבר עלול לפגוע ולערער את מלכותי באופן משמעותי! ואולם, מתי וכיצד אמורה הנבואה להתקיים?! הלוא בלשצאר מלך בבל עשה חשבון מדויק מתי מלאו לבבל שבעים שנה, וכשראה שבית המקדש לא נבנה, ערך משתה לאליליו והוציא את כלי המקדש לראווה. אך הוא נענש על כך מיידית! אין זאת אלא שהוא טעה בחישובו, ושמחתו היתה מוקדמת מידי! מה היא אפוא טעותו של בלשצאר? היכן שגה בחשבון?' כך חכך אחשורוש בדעתו.

 

והנה עלתה 'הברקה נפלאה' במוחו: 'אהה... הלוא כתוב בנבואת ירמיהו: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל", ובלשצאר חשב כי הכוונה למלכות בבל, ולכן מנה שבעים שנה מעת עלותו של נבוכדנצר לשלטון. אבל טעות היא בידו! שהרי "לפי מלאת לבבל" הכוונה לגלות בבל, כלומר יש למנות את השנים מעת שגלו ישראל לבבל!'

 

לאור מסקנה זו, לא נותר לו לאחשורוש אלא לערוך חשבון 'פשוט': הנה, לאחר שבע שנים שמלך נבוכדנצר, הוא הגלה לבבל את המלך יהויכין, ועמו עוד 10,000 איש מעם ישראל [זוהי גלות "החרש והמסגר" שבה גלו רבים רבים מגדולי ישראל, ובתוכם יחזקאל הנביא, מרדכי היהודי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה ועוד], ואם כן יש למנות את מנין השבעים שנה - משנה זו! לכן עלי להוסיף על חשבונו של בלשצאר עוד שבע שנים. הנה - דריוש וכורש, אשר עלו לשלטון לאחר נפילת בלשצאר, מלכו יחד 5 שנים. ואני - מולך כבר שנתיים תמימות. ואם כן כעת, בשנה השלישית למלכותי, כבר חלף זמן הנבואה מלהתקיים, שהרי כבר חלפו שבעים שנה מגלות בבל ועדיין לא נגאלו ישראל!'.

 

כשראה אחשורוש שחלף הזמן שבית המקדש צריך להיבנות [לפי חישובו] ועדיין לא נבנה, התגאה בלבבו ואמר: "כיון שעברו שבעים שנה ולא נבנה בית המקדש, שוב לא יבנה יותר!".

 

[ואולם אף הוא טעה בחשבון, ועוד רבים אשר ניסו לחשב, טעו. ובסופו של דבר החשבון היה כך: כעבור שבעים שנה מאז שכבש נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים, אכן נפקדו עם ישראל בכך שעלו רבים לירושלים בעקבות "הכרזת כורש", כמובא לעיל. ואולם הפקידה הגדולה יותר, שבה אף נבנה בית המקדש, היתה רק לאחר שתמו שבעים שנה מעת חורבן בית המקדש וגלות צדקיהו, דהיינו כעבור שמונה עשרה שנים נוספות, בימי דריוש השני בנה של אסתר המלכה, וכפי שבארנו לעיל. (עיין מגילה יא ע"ב והלאה וברש"י)]

 

אחשורוש מחלל את כלי המקדש

כעת, כשכבר 'סר האיום' מנבואת ירמיה הנביא, חש אחשורוש כי מלכותו מבוססת וחזקה. תחושת גאווה וּשְׂרָרָה מילאו את ליבו, בפרט לאור העובדה שהוא זה שעלה בידו לפני כשנתיים לבטל את מלאכת בניית בית המקדש!

 

בגאוותו, החליט לערוך משתה והילולה, ולהוציא לראווה את כלי בית המקדש אשר לקח מירושלים, כאות ניצחון וכהכרזה פומבית שהכלים עכשיו כבר ברשותו, ולא יחזרו עוד לפאר ולשמש בבית המקדש. עוד הגדיל לעשות והעיז בחוצפתו ללבוש את בגדי הכהן הגדול! (מגילה יב ע"א ועיין רש"י והגהות הב"ח)

 

בשעה שלקח אחשורוש את כלי בית המקדש להשתמש בהם בסעודתו, חרדו מלאכי השרת, ואמרו: "רבונו של עולם, בית המקדש חרב, ורשע זה יושב ועושה חינגאות?!"

 

יצאה בת קול מן השמים ואמרה כלפי אחשורוש: "כלום אין אתה יודע שבלשצאר ואנשיו שקדמו לך, נאבדו מן העולם בעוון זה שהשתמשו בכלי המקדש, ואתה חוזר ועושה דבר זה?!"

 

ואכן ראוי היה אחשורוש להיאבד מן העולם, כדרך שאבד בלשצאר, אלא שרצה הקב"ה להשאירו בחיים, כדי שיקח את אסתר שתלד את דריוש, אשר יחזור ויבנה את בית המקדש. ומכל מקום היה עונשו שנעכרה שמחתו בגלל הריגת ושתי. (מגילה יב ע"א. אסתר רבה א. ילקוט שמעוני אסתר תתרמח. מע"ל כט)

 

מצעד ראווה

"בְּהַרְאתוֹ אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם... חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת: וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ".

 

במשתה הפאר שערך אחשורוש, נהג הוא בראוותנות ובפזרנות באופן מופרז ביותר. רצה הוא להבליט ככל היותר את גודל עושרו העצום, כדי שכל תושבי ושרי ממלכתו ידעו ויבינו, באיזה מלך אדיר ועצום הם זכו, אשר עושרו האגדי עולה על כל המלכים שלפניו, והוא אף נדיב וטוב עין מאין כמוהו!...

 

ובאמת, מנין היה לו לאחשורוש עושר כה רב?

 

מספר המדרש, כי נבוכדנצר הרשע, במסעות כיבושיו בעולם כולו, בזז וצבר לעצמו עושר עצום ורב. אך מכיון שהיה צר עין בממונו, כאשר הגיעה שעתו למות, אמר: האם אניח את כל הממון הזה לבני אויל מרודך, שיתכבד בממוני?! לא ולא! ועל כן ציוה לעשות לו אוניות גדולות מנחושת, ומילא אותם כסף וזהב, וחפר והטמינם בנהר פרת. אוצר גדול זה מצא כורש, ואחר כך התגלגל לידיו של אחשורוש. (ילקוט שמעוני אסתר א תתרמו. אסתר רבה ב א)

אחשורוש ברוב "ענוותנותו" המופלגת, לא שמר את העושר רק לעצמו, אלא ניסה בכל דרך להפגין ולהראות לכל אזרחיו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו... לא לחינם אמרו חז"ל: "עשרה קבין של גסות הרוח ירדו לעולם, ותשעה נטלה עילם" (קידושין מט ע"ב). [שושן היא עיר הבירה של עילם, כמו שנאמר (דניאל ח): "בשושן הבירה אשר בעילם המדינה"] (תורה תמימה אסתר א הערה מה).

 

מאה ושמונים יום ארך "מצעד הראווה", כשאחשורוש בוחר דווקא את ימי הקיץ הארוכים [החל מחודש ניסן], כדי שיהיה לו די זמן להפגין את עושרו ולהראות את אוצרותיו. במשך הימים הללו מגיעות משלחות ממדינות וממחוזות שונות ברחבי הממלכה, ואחשורוש לא נלאה - בכל יום היה מוציא כמה מאוצרותיו, וחושף אותם לראווה לעין כל.

 

יחד עם זאת אף הפגין פתיחות ודאג להציג בפני אזרחיו הוצאות כספיות שונות היוצאות מקופת האוצר של המדינה, שתהיה להם הרגשה טובה, שידעו לאן התקציבים הולכים. [לא סתם הוא לוקח מיסים כה גבוהים...] (תורה תמימה)

 

הסעודה

רמת האירוח לה זכו הקרואים - היתה אגדית ממש! ולא הלכה ופחתה ככל שחלפו הימים, אלא יום אחרון - כיום ראשון! בכל יום ויום הוגשו לפני המסובים מעדני מלכים, מינים ממינים שונים. אין תבשיל של יום אחד דומה לתבשיל של יום האתמול, בכל יום תבשילים חדשים.

 

יין נשפך כמים. כל אחד ואחד - קבל יין לפי טעמו האישי, לפי הרגליו ורצונותיו. ולא עוד, אלא שאף כיבדו כל אדם לפי גילו, והביאו לפני כל אחד ואחד יין ישן נושן שיֻצַּר כמה שנים לפני שהוא נולד: לאדם בן ארבעים - נתנו יין בן חמישים, לאדם בן חמישים - נתנו יין בן שישים, וכך הלאה.

 

וכלי הסעודה והשתיה - אלו כלים הם היו? לא יאומן... כלים חד פעמיים! אך אין הכוונה לכוסות קרטון או פלסטיק... היו אלה כוסות זהב וכסף יקרים ביותר, בדוגמאות ועיצובים שונים ומגוונים, אלא שבכל זאת לא השתמשו בהם יותר מפעם אחת! בכל יום היו מביאים כלים חדשים, וכל מי שרוצה, יכול היה לקחת את הכלים ה'משומשים' לעצמו, שהרי אין זה נאה למלך כה עשיר להדיח ולהשתמש באותם כלים פעם נוספת...

 

בכך רצה אחשורוש להתרברב בזהבו הרב, שעולה כביכול אפילו על עושרו של שלמה המלך [שבימיו נאמר: "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה"], אך מה מאוד נכזב, כאשר בהביאו לסעודה אף את כלי בית המקדש, אשר יוצרו על ידי שלמה המלך, מיד הבחינו כולם בהבדל הגדול שבין הכלים - הללו האחרונים הבהיקו בזוהר נפלא, עד שכלי הזהב של אחשורוש נדמו לעומתם כמו כלי עופרת עלובים. זאת משום ששלמה המלך ע"ה היה מייצר את הכלים מ"זהב מזוקק", דהיינו שהיה לוקח אלף ככרות זהב ומזקקם ומוציא מהם ככר אחד, זך ונקי (ירושלמי שקלים פ"ו ה"ב). לעומתו אחשורוש השאיר את הזהב כמו שהוא כדי שייראה מרובה יותר... "גַּאֲוַת אָדָם - תַּשְׁפִּילֶנּוּ...!" (מגילה יב ע"א. אסתר רבה ב אותיות א, ג, יא. ילקוט שמעוני אסתר תתרמח)

 

כבודה של אכסניה...

מלבד הסעודה המלכותית, דאג אחשורוש לאורחיו אף לאכסניה נאה... מיטות יקרות העשויות מזהב ומכסף הוצעו לפני האורחים להסב עליהם בנחת. וכדי שתהיה לאורחים גם פרטיות להסב כל אחד ואחד עם אשתו וילדיו - נפרסו ברחבי הארמון וילונות רבים, עשויים יריעות יקרות של חור כרפס ותכלת, תלויים על חבלים השזורים בבוץ וארגמן, הקשורים לעמודי שיש ולגלילי כסף.

 

אבן יקרה ונדירה ביותר - "דרה" שמה, נתלתה ממעל, והיתה מאירה למסובים באור יקרות, כשמש בצהריים.

 

גולת הכותרת של האירוח המלכותי המפואר היתה דווקא ... הרצפה! הרצפה היתה עשויה מלאכת מחשבת של אבני חן, מרגליות ויהלומים יקרים, משובצים ויוצרים דוגמאות מרהיבות עין! אוצר עצום שכזה - היה נתון ברצפה, עליו דרכו! ברברבנותו רצה אחשורוש להוכיח לכולם, שאף אוצרות שכאלה אינם נחשבים בעיניו מאומה... (אסתר א ו ובמפרשים. מגילה יב ע"א)

 

פטור מס

כמחווה נדיבות, הכריז אחשורוש בימי המשתה, אף על פטור מתשלומי מכס לכל הסוחרים. (מגילה יב ע"א)

 

המשתה בשושן

לאחר המשתה הגדול שערך אחשורוש לכל שריו ועבדיו אשר בכל מדינות מלכותו במשך מאה ושמונים יום, תכנן אחשורוש לערוך משתה נוסף, מיוחד לכל בני העיר שושן, למשך שבעה ימים, אליו הוזמנו בהזמנה מיוחדת ברוב כבוד - כל יהודי העיר שושן [אשר היוו למעשה את אוכלוסייתה העיקרית של העיר שושן (אבן עזרא)].

 

משתה זה התעתד להיערך החל מיום ד' בתשרי. [כאמור, המשתה הכללי התחיל בא' בניסן, ונמשך 180 יום. ומתוך ששה חודשים אלו, ישנם שלושה חודשים מלאים של 30 יום, ושלושה חודשים חסרים של 29 יום, ואם כן יוצא שהמשתה הסתיים בג' בתשרי (יערות דבש ח"ב עמוד טו)].

 


הזמנות כבוד נשלחו אל היהודים.

 

אותות התרגשות ותכונה ניכרו בקרב יהודי שושן לשמע ההזמנה המלכותית. הלוא אין זה עניין של מה בכך! - משמעות ההזמנה היא, שאחשורוש, המלך הטרי, מעוניין בקשרי ידידות עם היהודים. רוח של פתיחות וגישור מנשבת בארמון המלוכה. מוַעַד הקהילה היהודית נמסר כי יש לקבל את מגמת ההתקרבות בידיים מושטות, וכי יש לעשות כל מאמץ כדי להוביל ולקדם את המהלך, ולפתח מערכת יחסים נאותה וידידותית עם הממשל הפרסי.

 

שמועות מבוססות, מאת גורמים בכירים בארמון המלוכה, אישרו כי אכן נערך לכבוד היהודים מערך מיוחד של אוכל כשר למהדרין, בהשגחתו של מרדכי הצדיק! אפילו יין מיוחד, שיוצר על ידי יהודים בלבד, וחתום חותם בתוך חותם, יובא לפני היהודים, כך שאין שום חשש של יין נסך! (ילקוט שמעוני תתרמח. אסתר רבה ב יג. מע"ל לא)

 


הפסק ההלכתי

ההתרגשות בקרב יהודי שושן גאתה. התכונה ניכרה היטב. כמה מחברי הקהילה הציעו, שלפני צעד כה משמעותי וגורלי, כדאי לגשת ולקבל ברכה והסכמה מגדולי הדור. ואכן משלחת מכובדת מאת ועד הקהילה ניגשה לפני מרדכי היהודי. הם שטחו לפניו את ההתפתחויות האחרונות, פרסו את הפרשנויות הברורות, וציפו לקבל דברי הדרכה וברכה לקראת הליכתם אל המשתה המלכותי. אלא שכאן, נעצרו בתדהמה לשמע הוראתו הפסקנית של מרדכי: "אין ללכת אל המשתה!".

 

חברי המשלחת היו בטוחים כי מרדכי לא הבין אל נכון את דבריהם, הם חזרו שוב על פרטי הדברים ומשמעותם, הדגישו את ההשלכות החיוביות שיתפתחו מהשתתפותם במשתה, אל מול ההשלכות החמורות העלולות חלילה להתפתח מאי היענות להזמנה המלכותית. ציינו אף את העובדה שאין חשש של מאכלות אסורות. אך הפסק הנחרץ לא השתנה: "אין ללכת אל המשתה!". [ומה שהשגיח מרדכי על כשרות המאכלים, היה זה כדי להציל מה שניתן, ביודעו כי רבים לא יעמדו בניסיון וישתתפו במשתה. אך לא היה בכך אישור והסכמה להשתתפותם (מהרש"א מגילה יב ע"א)]

 


היהודים עוברים על דברי מרדכי

המשלחת יצאה מביתו של מרדכי נסערת. הדעות היו חלוקות לכאן ולכאן. היו שסברו: פסק זה פסק. עלינו לציית להוראתו של גדול הדור, גם אם היא אינה נראית בעיננו. אך אחרים טענו לעומתם: מדוע שנביא על עצמנו צרות?! הלוא אין כל הגיון בפסק הדין של מרדכי! ובכלל - מה לרבנים להכניס את ראשם ולהחליט בסוגיות מדיניות?! הרבנים כוחם יפה בפסיקה לעניינים הלכתיים נטו, אך בענייני פוליטיקה - אין להם הבנה מספיק רחבה. מסוגרים ומצומצמים הם בין כותלי בית המדרש, ואינם מעורבים בהליכים המדיניים. אין ספק, כי לטובת העניין, עלינו להיות מציאותיים, ולנהוג לפי השכל הישר, המחייב להיענות להזמנת המלך!

 

אכן, מעטים היו היהודים אשר צייתו להוראתו של מרדכי, וכדי שלא ייראה שהם מזלזלים בכבוד המלכות, הקדימו ויצאו מן העיר שושן בטרם החל המשתה. אולם רוב יהודי שושן, 18,544 במספר, העדיפו לנהוג לפי "השכל הישר" ולפי ראייתם ה"מפוכחת", והלכו להשתתף במשתה אחשורוש. (אסתר רבה ז יג. ילקוט שמעוני אסתר תתרנז, תתרמח. אל המקורות ח"א עמ' 84)

 

טעו הם במה שציותה התורה: "ועשית ככל אשר יורוך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - שאפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, יש לשמוע לדברי החכמים. כי לימוד התורה נותן לחכמי ישראל מבט מעמיק, אמיתי וישר על כל מאורעות החיים, ולכן אף אם יגידו לך על ימין שהוא שמאל, עליך לדעת שרק בעיניך אתה חושב שזה ימין, בעוד שלאמתו של דבר, אכן הוא שמאל!

 

ואכן יהודי שושן לא ידעו את מה שידע וצפה מרדכי הצדיק...

 

חֶסֶד לְאֻמִּים - חַטָּאת!

מה באמת הסתתר מאחורי הזמנתו הנדיבה של אחשורוש ויחסו הנלבב כלפי היהודים?! הלוא כבר אמרנו: "אחשורוש - הוא אחשורוש" - מתחילתו ועד סופו, כשם שלבסוף צרר ושנא את היהודים, כך כבר מתחילה צרר ושנא...

 

אכן, בל נטעה, יחסו הנפלא של אחשורוש ליהודים - נבע דווקא מתוך רשעות וכוונה להרע. הלוא אחשורוש תמיד ראה ביהודים - איום על ממלכתו. זכר את עברם המפואר, וידע את תקוותם וציפייתם לעתיד, לכונן מחדש את ממלכתם בירושלים. נכון, כעת כבר ניתן לומר שסר האיום, זמן הנבואה חלף, והנבואה לא התקיימה, וזו סיבה אמיתית למסיבה. אך שמא עוד יש להם תקוה?!

 

למה הדבר דומה?

 

לחולה שבא אל הרופא. בדק אותו הרופא, אבחן את מחלתו, ונתן לו הוראות מפורטות: אלו תרופות לקחת, אלו פעילויות לעשות, ומאלו מאכלים עליו להימנע. הוסיף ואמר, כי לפי הערכתו, בעוד כחודש ימים בעזרת ה' יבריא. שמח החולה לשמע הדברים, וציפה שתחלוף המחלה, אלא שאת ההוראות לא הקפיד לקיים. כעבור חודש, החמיר מצבו, פנה בתלונה אל הרופא ואמר: הלוא אמרת לי שאבריא, ומדוע המחלה רק הולכת ומחמירה? ענה לו הרופא: לא עלי תלונתך, כי אם עליך: מדוע לא ציית להוראות? אם תשוב ותציית להוראות - יש לך סיכוי להירפא.

 

כך, הרהר אחשורוש, עם ישראל - לא נגאלו בעת שהובטחו [לפי חשבונו המוטעה!], אך אולי היה זה רק מפני שלא היו ראויים לכך במעשיהם. אם ישובו ויהיו ראויים - אולי אכן יפקוד אותם אלוקיהם ויגאלם? ומלכותי - מה תהא עליה?!

 

מתוך מחשבה כזאת, ניסה אחשורוש למצוא דרכים, כיצד להחטיא את עם ישראל ככל היותר ולהרחיקם מדרך הישר. יעץ לו המן: אלוהיהם של אלו שונא זמה. הכשילם ועשה להם משתה של הוללות ופריצות, וגזור עליהם שיבואו ויאכלו וישתו, והם מתוך שכרון חושים כבר יעשו כרצונם...

 

ליברליזם וחופש דת

ואכן המשתה נערך באופן מתוחכם וערמומי, כך שהיהודים לא ירגישו שיש כאן כוונה להחטיאם ולהכשילם. האוכל כאמור היה כשר בתכלית. אפילו יין כשר ללא חשש יין נסך ניתן היה לקבל [היה זה יין שהובא אל המלך מאת היהודים כתשלום מס, כי היה נהוג שמשלמים מיסים למלך על ידי סחורות שונות. יין זה, שיוצר כמובן על ידי יהודים בלבד, נשמר כשהוא חתום חותם בתוך חותם, וכך לא היה בו שום חשש מגע נוכרי (מע"ל לא)]. בנוסף לכך, כל המעוניין קיבל מחיצה נפרדת לו ולמשפחתו, כך שניתן היה לשמור אף על גדרי צניעות נאותים. (מע"ל כה. מהר"מ אלשיך)

אך מנגד, בכוונה תחילה, הושם דגש חזק על אווירה קלילה ונינוחה, ללא שום מתח של מורא מלכות. ניתן לראות זאת מהעובדה הבאה: מנהג קשה היה נוהג במדינת פרס - בסעודות מלכותיות היו מביאים לשולחן כוס גדול מאוד של יין, ומגישים אותו לפני אחד המסובים, ומי שהיה הכוס נופל בחלקו, היה חייב לשתות את כולו, אפילו הוא מת, אפילו הוא משתגע. [שרי המשקים הפרסיים היו מתעשרים מתפקיד זה, שכן רבים מן המסובים היו נותנים להם בחשאי שוחד רב, כדי שלא יגישו לפניהם כוס זו.] אולם אחשורוש - נמנע מלהביא כוס זו אל המשתה, כדי שלא ליצור אווירה של מתח וכפייה. (ילקו"ש תתרמח)

 

כמו כן הובא לפני כל אחד יין של מדינתו, שירגיש בנוח לשתותו. מי שרגיל לאכול תחילה ואחר כך לשתות - הגישו לפניו אוכל ואחר כך שתיה. ומי שרגיל לשתות ואחר כך לאכול - הביאו לו שתיה ואחר כך אוכל. כוהני דת הכותים, המקפידים שלא לשתות יין השמור בנאדות, הביאו להם יין השמור בכדי חרס. (אסתר רבה ב יג)

 

המטרה היתה, לתת ככל היותר הרגשה חופשית של פורקן. כי כאשר יש מורא של מלכות, אין היצר מסית כל כך לחטוא, מה שאין כן באווירה פתוחה ונוחה - בה יכול היצר להדיח את האדם בקלות רבה ולהביא אותו לידי פריקת יצרים. (יערות דבש ח"ב דף י"ב)

 

הגדיל אחשורוש לערוך ליהודים סעודה מיוחדת כפי הנהוג בארץ ישראל, עם מאכלים המיוחדים לארץ ישראל וסדרי סעודה הנהוגים בה, כדי לשמח ולהרחיב את לבבם, כשהמטרה - כאמור, להביאם ולגררם לידי פורקן וחטא. (אסתר רבה ב א. תורה תמימה אסתר א מז)

 

כאשר הובאו כלי בית המקדש לסעודה - ראה אחשורוש שהדבר מפריע ליהודים, ומתוך 'התחשבות ברגשותיהם', ציוה למשרתיו לתת להם מקום נפרד למסיבה, שלא יחושו חלילה איזו תחושת אי נוחות... (ילקו"ש אסתר תתרמו)

 

משתה ושתי

גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

אף חלקן של הנשים לא קופח במשתה המלכותי. הלוא מראש כתבו בהזמנות המלכותיות שההזמנה היא זוגית. אל דאגה, אכן יש מחיצה. מקום נפרד הוקצה למשתה הנשים - בבית המלכות הסמוך, בניצוחה של ושתי המלכה, אשר פקחה עין והשגיחה שגם הנשים תרגשנה בנח ככל היותר...

 

כמובן שהכל תוכנן מראש, כדי להכשיל אף את הנשים.

 

קלקול וירידה

האווירה הנעימה עשתה את שלה, היין שנמזג בשפע אף הוא מילא את תפקידו... המזימה המרושעת, לדאבון הלב, הצליחה.

 

אמר רבי ישמעאל: שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו. מיד עמד השטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו: "רבונו של עולם, עד מתי תדבק באומה זו, שהם מפרישים לבבם ואמונתם ממך?! אם רצונך, אבד אומה זו מן העולם, כי אינם באים בתשובה לפניך!". (אסתר רבה ז יג)

 

האמת הכואבת

היהודים החוגגים במשתה - כלל לא העלו בדעתם מהן ההשלכות הכל כך חמורות שהתפתחו עקב השתתפותם במשתה. בסך הכללי נראה היה שהכל הלך חלק, פחות או יותר... 'מביני דבר' ידעו לספר על הצלחה גורפת, על קירוב לבבות חסר תקדים... חברי הוועד היו מרוצים...

 

אבל מרדכי הצדיק... הוא - אשר אסר ומחה, התריע והזהיר - הוא אשר ידע כעת את האמת הכואבת. גזירה קשה מרחפת על העם, מידת הדין מתוחה ומקטרגת.

 

לא עת לחשות. מיד ביום הראשון למשתה, שהיה יום ראשון בשבוע, כינס מרדכי את חכמי הסנהדרין, וערך עימהם תפילות ותעניות למען תתבטל הגזירה מעל עם ישראל. מיום ראשון ועד יום שישי התענו והתפללו, וניסו לעורר זכות ורחמים על עם ישראל, אך מידת הדין המשיכה לקטרג.

 

עד שהגיע היום השביעי למשתה. היה זה י' בתשרי - יום הכיפורים שחל בשבת. ביום זה כמובן נמנעו היהודים מלהשתתף במשתה, כי קדוש היום לאדוננו, ואז מצאה מידת הרחמים פתח ללמד זכות וסנגוריה על עם ישראל. הגם שעדיין לא התבטלה הגזירה, מכל מקום זימן ה' יתברך ביום זה רפואה למכתם, על ידי מעשה ושתי. (וע"ע מע"ל כג, מא)

 

מעשה ושתי

"בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן ... לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא"

 

חז"ל מספרים כי כאשר היו המלך ושריו מסובים אל השולחן, התחילו לפטפט פטפוטי הבל ותפלות, בדברים המעסיקים את ראשם. הפרסיים אומרים הפרסיות יפות, המדיים אומרים המדיות יפות, וכך כל אחד ואחד משבח את יופי נשות מדינתו. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו - אינו פרסי ואינו מדי אלא בבלי, שהרי ושתי המלכה היא בתו של בלשצאר שהיה מבבל. ומיד ציוה להביא אותה לפניו בחוסר צניעות, להראות לכולם את יופיה. (מגילה יב ע"ב)

 

היה זה מתוכנן מראש בעצה אחת עם ושתי, כדי להשרות אווירה של פריצות והפקרות, וכך אחרים יסחפו עימהם, ויגררו גם את היהודים. ובזה יובטחו שלא יבנה בית המקדש ולא יצאו מן הגולה. (מע"ל מג)

 

סירובה של ושתי

"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים".

 

ושתי פרוצה היתה, ובודאי היתה חפצה להראות את יופיה, ובכך אף להחטיא את ישראל, אלא שהעניש אותה הקב"ה שבאותו רגע פרחה בגופה צרעת, ובא המלאך גבריאל והצמיח לה זנב, ולכן מאנה לבוא מחמת הבושה.

 

אך ברוב גאוותה היא נימקה את סירובה להגיע באמצעות תשובה מחוצפת. וכך שלחה לומר לאחשורוש: הלוא אני ושתי - מזרעו של המלך נבוכדנצר, שהיה מלך אדיר המולך ביד רמה על כל העולם, ואתה לא היית ראוי להיות אפילו כשוטר הרץ לפני מרכבתו! ואבא שלי, המלך בשלצאר, היה מלך נבון ומיושב - במשתאות שהיה עורך, היה שותה הרבה יין, כנגד אלף איש, אך היה נשאר צלול ומיושב בדעתו, ואילו אתה רק שתית מעט יין, וכבר אתה מדבר דברי שטות והבל ומתנהג כאחד הפוחזים. אילו היה אבא שלי עדיין בחיים - בודאי שלא הייתי נישאת לך, הלוא אתה היית בסך הכל שומר הסוסים של אבא שלי!... (מגילה יב ע"ב. ילקוט שמעוני תתרב)

"וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". אחשורוש לא ידע את נפשו מרוב כעס. לא רק שהיא מסרבת לפקודתו, לא רק שהיא מקלקלת לו את התוכניות שתכננו יחד, אלא אף מבזה ומשפילה אותו כך, בדברי חוצפה כה נועזים, ומעמידה אותו כאיזה נער פוחז וריק.

 

אכן ביזיון מחפיר זה נשלח לו משמים כעונש על כך שניסה להוריד מכבוד בית המקדש וזלזל בכלי הקודש היקרים. (מע"ל מד)

 

אחשורוש מבקש עצה מחכמי ישראל

אחשורוש היה נתון בדילמה קשה: מצד אחד - אין ספק שושתי עברה כל גבול בדבריה המחוצפים. אם לא יגיב בכל חומרת הדין - יפגע הדבר בסמכותו ובמעמדו בעיני שריו ועבדיו, ואף בעיני העם כולו. אבל מצד שני - הן זה עתה נשא אותה לאשה, והוא כה חפץ בה, ואינו מעוניין להחליפהּ באחרת.

 

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים". החליט המלך להתייעץ עם חכמי ישראל [המכונים "יודעי העיתים" על שם חכמתם לעבר שנים ולקבוע חודשים], אולי הם בתבונתם ובחכמתם המיוחדת, יוכלו למצוא לו מוצא מן הסבך שאליו נקלע. ואולם חכמי ישראל לא רצו לענות לו, כי ידעו שכל תשובה שיענו תכניס אותם למלכודת: אם יגידו לו לפטור את ושתי מן העונש - אחשורוש יפרש זאת כזלזול בכבוד המלכות, עיתונאים ופרשנים פוליטיים יתחילו לחגוג, ויערכו לינץ' תקשורתי נגד החרדים [סליחה, נגד היהודים]. אבל מצד שני - אם יחייבו אותה בעונש מוות כדין המורד במלכות - מי יודע לאן זה יוביל? אם אכן יהרגוה מיד, לאחר זמן יתפכח אחשורוש ויתחרט ויצטער על כך, וכל רגשות השנאה והנקמה שלו יהיו מופנות כלפי היהודים. ואם לא יהרגוה מיד - הלוא כבר אומר הפתגם "מלך חזק - יין חזק ממנו. יין חזק - אשה חזקה ממנו". ודאי תנסה ושתי המלכה לפייס את המלך ולבקש חנינה, והוא ברוב חשקו בה, ייעתר לבקשתה. ואז - אבוי, איזו נקמה היא תרצה לעשות בהם על שהעיזו לגזור עליה גזר דין מוות...

 

התחכמו חכמי ישראל להתחמק מתשובה, ואמרו לאחשורוש: אדוננו המלך, מיום שנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, וטולטלנו ממקום למקום - ניטלה עצה מאיתנו, ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות, מחמת טרדת הגלות. תלך אל עמון ומואב, אשר יושבים שקטים ושאננים בארצם, אינם מיטלטלים ממקום למקום, ודומים הם ליין ישן השוקט על שמריו שהוא צלול. הם בודאי יוכלו לתת לך עצה נכונה וטובה. (מגילה יב ע"ב)

 

הדיוט קופץ בראש

כשראה אחשורוש שחכמי ישראל אינם יכולים לענות לו, החליט להתייעץ עם שבעת שריו ויועציו - "כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן - שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי".

 

ממוכן, הוא המן [המוכן לפורענות], היה הפחות מכולם. אך שיגעונות גדלות מילאו את לבבו. בחושיו הפוליטיים הריח, שיתכן כי טמונה כאן הזדמנות פז עבורו להתקדם. הוא חשב בליבו: 'אם ושתי תצא להורג - אוכל להציע לאחשורוש את בתי המהוללה לאשה. מלבד הכבוד הגדול שיהיה לי בכך - הלוא תמיד טוב להיות קרוב יותר לצלחת, ומי יודע איך יתקדמו הדברים הלאה, אולי ברבות הימים אף אצליח לרשת את הכסא'...

כדי שהזדמנות מצוינת זו לא תחמוק מתחת ידיו, החליט המן לחטוף לעצמו את רשות הדיבור לפני כולם. הוא עטה על פניו ארשת של אכפתיות ונאמנות, ופתח את נאומו בפאתוס:

 

אדוני המלך, אין ספק שנעשה כאן מעשה מחפיר. כולנו כואבים את כאבו של המלך! כבודו של המלך הוא כבודנו, ואף כבוד הממלכה כולה! אני רוצה להבהיר את משמעות הדברים שקרו כאן. דברי החוצפה שיצאו מפיה של ושתי - אינם סתם פליטת פה. אין זו תקרית שולית שניתן להעביר אותה על סדר היום. יש כאן בעיה יסודית ועמוקה. יושבת כאן על כסא המלכות מלכה גאה, בת לעם שהיה אויב לנו. היא אף אינה מנסה לטשטש את מוצאה ולהתמזג בעמנו, אלא מדברת בשפת מדינתה ומתהללת בייחוסה. אין ספק שמגמתה לחתור תחת המלך ולהביא להרס מוחלט של הממלכה!

 

כבוד אדוני המלך! כבוד השרים החשובים! עלינו להיות גאים ואמיצים! אין להסתפק בהתראה בלבד או בעונש חלקי. עלינו למצות את כל חומרת הדין! יש להוציא אותה להורג כאן ועכשיו, לעיני כולם, למען יראו וייראו. אין לתת לה חנינה.

 

ובזאת פונה אני אל אדוני המלך, שאף יואיל לחקוק חוק, לפיו על כל אשה ואשה, בכל רחבי הממלכה, לציית לבעלה ולדבר בשפתו - לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, למען תיכון בידינו ממלכה מתוקנת וישרה! 

 

ושתי מוצאת להורג

הדברים המשכנעים התקבלו על ליבו של המלך, מה גם שהיה עדיין מטושטש מן היין.

 

מיד ציוה לשלוח אגרות לכל העמים, וכתב בהן: אשה זו שהיא המלכה ובת מלכים מיוחסת, יוצאת להורג על כך שלא שמעה בקול המלך, וניסתה להשתרר עליו. ועל כן החוק קובע, מהיום הזה והלאה, כי כל אשה צריכה לשמוע בקול בעלה, לדבר בשפת מדינתו ולקבל עליה את מרותו!

 

ואכן, במעמד רב רושם, הוצאה ושתי להורג - בשריפה.

 

היא נשרפה ביום השבת - כעונש משמים על כך שהיתה נוהגת לצער ולבייש את בנות ישראל, ולהעבידן דווקא בשבת, בצורה מביישת (מגילה יב ע"ב, פרקי דרבי אליעזר מח). במותה התקיימו דברי הנבואה אודות מלכות בבל: "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד" (ישעיה יד כב). כן יאבדו כל אויביך ה'.

 

פדות שלח לעמו

מאורע מסעיר זה לבטח הכה גלים בעולם כולו. כולם דיברו ודשו בפרשיה המסעירה. מה בדיוק היה ואיך היה, מה היא אמרה ואיך הוא הגיב, כן מוצדק או לא מוצדק, מי יעץ ומדוע יעץ, כיצד יתגלגלו העניינים הלאה, ומי תהיה המלכה הבאה...

 

אבל שום פרשן פוליטי לא ידע את האמת שעומדת מאחורי הדברים. למעשה, במאורע זה, הטמין הקב"ה כמה זרעים ראשונים להצלתם העתידית המופלאה של היהודים:

 

8 בראש ובראשונה, כעת התפנה כסא המלכות עבור אסתר, שבאמצעותה יגלגל הקב"ה את נס ההצלה.

 

8 הנה, לאחר שהתפכח אחשורוש מיינו, הוא הצטער מאוד מאוד על הריגת ושתי. הצער והכאב הפכו עם הזמן לתחושת כעס ושנאה, אשר הלכה והתפתחה בליבו של אחשורוש כלפי המן יועצו. אומנם בהמשך הדרך הוא העלה את המן לגדולה - אך היה זה מתוך אינטרסים ושיקולים שונים. אולם בליבו נטר לו שנאה, והיתה זו הכנת הקרקע להוצאתו להורג. [ולכן ממוכן שהוא המן, נכתב שמו במגילה כך: "מומכן" - "מום כאן", שהחל ממעשה זה שמר לו אחשורוש טינה חזקה.]

 

- "הוא שהרג את אשתו [ושתי] מפני אהובו [המן], הוא שהרג לבסוף את אהובו [המן] מפני אשתו [אסתר]".

 

8 יתירה מזו: המן כעת הכין לעצמו את הפח שאליו הוא יפול! באומרו "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר" - בזאת הגיש המן הצעת חוק חדשה במלכות פרס, לפיה תינתן למלך סמכות עליונה ובלעדית לחרוץ משפט בדיני נפשות, מבלי להתייעץ עם השרים והשופטים. והצעת החוק הזו אכן אושרה! ובקדרה שבישל בה נתבשל: כאשר בהמשך קצף עליו המלך ורצה להורגו, מיד יכול היה להצביע על העץ ולצוות: "תלוהו עליו". אילו לא נחקק חוק זה, היה צריך המלך לכנס ועדת יועצים ולהגיש תביעה בבית המשפט העליון, והמן הדיפלומט כבר היה יודע איך לצאת מזה. הוא היה משתמש בקשריו הרבים, מוחק ראיות מפלילות מפה ומשם, מעביר כמה מעטפות מתחת לשולחן, דואג לגייס איזה עד מדינה מפוקפק, והבג"ץ כבר היה מוצא את הדרך להוציא אותו זכאי... (רבי שמואל די אוזידא בפירוש למגילה עמוד נו)

 

8 איגרותיו של אחשורוש, התקבלו בקרב האזרחים - תחילה בגיחוך מה: איזה מלך כסיל, הלוא מי אינו יודע כי כל אדם שורר בביתו?! אפילו קרח או מוכה שחין - בביתו הוא מלך. [טוב, אז עדיין לא קמו ארגונים למען זכויות האישה (ששכחו קצת גם את זכויות הגבר. טוב, לא משנה)]. זה המסר החשוב שהמלך רוצה להעביר באיגרותיו המלכותיות?!

 

הגיחוך התחלף בלעג של ממש, כאשר כעבור תקופה קצרה פשטה השמועה כי המלך שרוי בצער רב על אובדן המלכה. איזה מלך הפכפך! אם הוא כל כך אוהב אותה - מדוע הסכים להוציאה להורג?!

 

כך קיבלו איגרותיו של אחשורוש התייחסות ורושם של הפכפכיוּת. והיה זה הנס של היהודים! כעבור שנים, כאשר קיבלו אזרחי המדינה אגרות נוספות - "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים... ביום שלושה עשר לחודש אדר..." - שונאי ישראל חגגו. היה קשה להם להמתין למועד הנקוב, שיחול בעוד כמעט שנה. הם רצו והשתוקקו לבצע את הכתוב - מיד ועכשיו. ואז חלילה לא היה נשאר מ[שונאיהם של] ישראל שריד ופליט. אלא שדבר אחד מנע מהם לעשות זאת - זכרן של האגרות הראשונות שנשלחו לפני כמה שנים. היטב זכרו כי המלך התחרט לבסוף על מה שגזר על ושתי. ואם כן אולי גם עכשיו הוא עתיד להתחרט, ואז הוא ידרוש את דמם של היהודים. כך נאלצו שונאי ישראל לחכות בסבלנות, עד היום המיועד, אשר התהפך לבסוף לששון ולשמחה. (מגילה יב ע"ב)



לפרק הבא פרק ב': http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1175

לפרק הקודם הרקע למלכות אחשוורוש: http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1173



© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏