פורים- הרקע למלכות אחשורוש

"אגדות חז"ל לפורים" מחוברת שער האגדה לפורים. על סופה של מלכות בבל. מי עשה חשבון ומדוע התבלבל. מדוע ערך בלשצאר משתה והילולה. ומה שם קרה שגרם לו בהלה. איך לפתע הוא נפל וקרס. והשלטון עבר למלכות מדי ופרס. מה נדר דריוש הפרסי בלב נרגש. ומי לבסוף הצהיר על בניית בית המקדש. מי הסתכל על כל זה בשנאה. ואיך דאג להוציא צו הקפאה...

הרקע למלכות אחשורוש

גלות בבל
סיפור המגילה מתרחש בתקופה סוערת בתולדות עמנו. העולם עובר אירועים מסעירים - מאבק ממושך ניטש בין מעצמות העל, על השלטון בכיפה, ומביא עימו גל של מלחמות, כיבושים, וחילופי שלטונות. במבט ישר ואמיתי, ניתן לראות כיצד כל המהלכים העולמיים סובבים סביב נקודה אחת, כולם מכוונים ביד ה' בדקדוק מיוחד - למען הנהגתם של עם ישראל.

היתה זו התקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון [שנת ג' של"ח לבריאת העולם] - לבניינו של בית המקדש השני [ג'ת"ח].

כידוע, בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך ע"ה, ונשאר קיים ארבע מאות ועשר שנים. ועוונותינו גרמו שהחריב הקב"ה את בית המקדש, על ידי מלכות בבל הרשעה, כשבראשה עמד המלך העריץ נבוכדנצר.

נבוכדנצר עלה לשלטון בשנת ג'שי"ט [3,319], ושנה לאחר מכן - עלה לארץ ישראל והכניע את המלך יהויקים. כעבור 18 שנים נוספות, גרמו עוונותינו והוא החריב את בית המקדש, כשהוא לוקח עימו בשבי את המלך צדקיהו ועוד עם רב, וגם את כלי המקדש הקדושים והיקרים - בזז והביא עימו לבבל.

כבר בשנות שלטונו הראשונות, השתלט נבוכדנצר בעריצות וביד רמה על עמים ומדינות רבות, והפך את בבל למעצמת על אדירה, אשר שמה נישא ברטט ובחלחלה בעולם כולו. מי יכול היה להאמין, שאימפריה חזקה ואדירה זו, תיפול אי פעם?! אלא שדווקא עם ישראל, ידעו בוודאות גמורה, כי בעתיד הלא מאוד רחוק, בעוד שבעים שנה - בבל המעצמה האדירה - נפול תיפול, שכך ניבא ירמיהו הנביא ואמר:

"וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה, וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה: וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם...". (ירמיה כה)

ועוד נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)

גם מלכי בבל שמעו על נבואה זו, וחששו מאוד לעתיד ממלכתם. הם ציפו בחשש לראות האם וכיצד תתקיים נבואה זו, וניסו לקוות בכל ליבם שהנבואה לא תתממש. 


 חלפו עברו שנים, בהן מלך נבוכדנצר ביד רמה במשך 45 שנה, אחריו מלך בנו אֱוִיל מְרוֹדַךְ 23 שנה, ולאחריו מלך בנו בלשצאר. כעבור שנתיים למלכותו של בלשצאר, נערכה מלחמה קשה בין מלכות בבל למלכות מדי ופרס, ובראש מלכות מדי ופרס עמדו דריוש וחתנו כורש. בלשצאר היה מלא חששות במלחמה זו, כי הנה לפי החשבון, בדיוק כעת מלאו לבבל שבעים שנה!

אלא שחששותיו הלכו ונמוגו - ההצלחה האירה לו פנים, והוא הצליח לדכא ביד רמה את חילות פרס ומדי! דווקא ביום בו מלאו לבבל שבעים שנה, נחל בלשצאר ניצחון מזהיר במלחמתו נגד דריוש! שיכור ניצחון התהלך בלשצאר וחשב לעצמו: הלוא בדיוק ביום זה, לפי נבואתו של ירמיהו, היתה ממלכתי צריכה ליפול, והנה קרה ההיפך הגמור - דווקא ביום זה ניצחתי! אין זאת אלא שמזלנו עדיין בתקפו, ונבואת ירמיה לא התממשה ואף לא תתממש, כי עבודת האלילים שלנו ניצחה את אלוהי ישראל, חס ושלום.

משתה בלשצאר
לאור המסקנה הזאת, החליט בלשצאר לעשות משתה של שמחה והוללות לעבודה זרה, יחד עם כל שרי הצבא שהביאו לניצחון הגדול במלחמה. 

במשתה זה ציוה בלשצאר להביא את כלי המקדש ולהשתמש בהם, להראות שתש כוחו של האלוה ח"ו, ואין לחוש לקדושת כלי קדשו. 

ואכן הובאו אל המשתה כל כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל אשר במקדש ה' בירושלים, ושתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו, התהוללו והשתכרו, שבחו והיללו לעבודה זרה, אשר התגברה כביכול על אלוהי ישראל.


יד מן השמים
עוד הם יושבים ומתהוללים במסיבתם, והנה קרה דבר מופלא ונורא: מן השמים יצאו אצבעות של יד אדם, וכתבו מספר מילים על הקיר שבארמון המלך. המלך בלשצאר - נבהל עד מאוד, פניו חוורו, מחשבותיו התבלבלו, ושיניו נקשו זו לזו באימה ופחד. 

מיד קרא הוא בקול גדול לכל חכמיו ויועציו ואמר להם: מי שיקרא כתב זה ויגיד את פתרונו, אלביש אותו בגד ארגמן, ורביד הזהב אתן על צווארו, ובשליש המלכות ימשול! נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרוא את הכתב ולא להגיד את הפתרון. ראה בלשצאר שאין שום תקוה שידע את הדבר, ובהלתו הלכה וגדלה.

או אז נכנסה המלכה - אשת נבוכדנצר, סבתו של בלשצאר - ואמרה למלך: אדוני המלך, אל תיבהל, יש איש אחד במלכותך, אשר רוח ה' בקרבו, וחכמתו כחכמת המלאכים. ונבוכדנצר עצמו העריך מאוד את חכמתו, ומינה אותו לשר וראש על כל יועציו וחכמיו. שמו הוא דניאל, והוא בודאי יוכל לפתור את חידתך. 

הובא דניאל לפני המלך, אמר לו המלך: אתה הוא דניאל אשר שמעתי שמעך הטוב, אשר יש בך חכמה יתירה ורוח אלוקים, אנא פתור לי את חידתי, ואכבד אותך בכבוד גדול, בשליש מלכותי תמלוך, ובגדי ארגמן תלבש.


פתרון החידה
אמר לו דניאל: את מתנותיך תן לאחרים, לא איש מתנות אנכי, אך דע לך כי פתרון חידתך כך הוא: האלוקים נתן גדולה וחוזק רב לאבי אביך נבוכדנצר, עד אשר כל העמים פחדו וחרדו למוצא פיו. ברצונו השפיל וברצונו רומם, ברצונו המית וברצונו החיה. 

והנה רם לבבו על הקב"ה והיה מרשיע דרכיו מאוד, ולכן החליט ה' להשפילו על ידי שהוריד אותו מגדולתו והפך אותו לחיית הארץ במשך שבע שנים (כפי שמסופר באריכות בספר דניאל פרק ד). 

והנה אתה ידעת את כל זאת, ובכל זאת לא לקחת מוסר והתגאית על הקב"ה, והוצאת את כלי בית המקדש והתהוללת עימהם. 

לכן מן השמים יצאה כמין פיסת יד שכתבה על כותל ביתך כך: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין", ואבאר לך את פירוש המילים: מְנֵא - מנה [סָפַר] ה' את ימי מלכות בבל, וראה שהושלמו ותמו שנותיה. תְקֵל - שקל ה' את מעשיך, ונמצאת חסר מכל צדקה ומעשים טובים. וּפַרְסִין - פעמיים 'פרס', היינו ש'פָרַס' [חָתַך] ה' את מלכותך, ונתן אותה למלכות 'פרס' ומדי. (כמבואר בספר דניאל פרק ה)



"סופו של בלשצאר"
נבהל בלשצאר מאוד מדברי דניאל, והבין כי הלילה הזה עלול הוא ליפול בידי כורש ודריוש. 
כצעד הגנה ראשון, הוא החליט לבצר היטב את ארמונו בשמירה הדוקה, ואף הכריז, כי כל מי שיכנס הלילה הזה לארמון יומת מיד, אפילו אם יאמר שהוא המלך. 

והנה במשך הלילה נתקף בלשצאר בקלקול מעיים, והוצרך בדחיפות לצאת לנקביו, אלא שאין דרך המלכים להתפנות בתוך הטרקלין כי אם בחוץ, ולכן מיהר לצאת מארמונו. בצורה פלאית וניסית, שומרי הארמון לא שמו לב ליציאתו, אך כאשר רצה לחזור, הרגישו בו ותפסוהו כדי להורגו. 

התחיל בלשצאר לצעוק: אני המלך, אני המלך. אך לפי פקודתו, אף אחד לא שעה לדבריו והרגוהו מיד. כן יאבדו כל אויביך ה'. (שיר השירים רבה פ"ג)

אחד מעבדי המלך שראה כי מת המלך, הבין שבודאי יתקיימו דברי דניאל, ומלכי מדי ופרס - כורש ודריוש, יעלו לגדולה. כדי להינצל מהם החליט ללכת אליהם בעצמו ולספר להם כי מת בלשצאר. מיד כשומעם את הדברים הללו, באו כורש ודריוש אל הארמון, וציוו את חייליהם להרוג את כולם, כולל כל בני משפחתו של בלשצאר. (יוסיפון)


נאמן בבריתו וקיים במאמרו
כך הגיע סופה של מלכות בבל הרשעה, בדיוק במלאת לה שבעים שנה, כדבר ה' ביד ירמיה הנביא: "וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה'...".

ואולם - האם בשנה זו אף הגיע הזמן שבו יִפָּקְדוּ עם ישראל, יעלו לירושלים ויבנו את בית המקדש? הלוא כאמור התנבא ירמיהו אף: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)

שאלה זו העסיקה רבים. כאשר נוכחו לראות כי בשנה זו לא חזרו ישראל לאדמתם, ולא החל בית המקדש להיבנות, עורר הדבר תמיהה ומבוכה רבה בקרב רבים. 

היו שניסו להבין את דברי הנבואה ולערוך חשבונות כיצד ומתי היא תתממש [וכפי שאומר הנביא דניאל (דניאל ט ב): "אני דניאל בינותי בספרים, מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא..." ]. אך היו רשעים שרצו להבין מכך, שהקב"ה חלילה עזב את ישראל ואינו חפץ יותר להחזירם לממלכתם ולתפארתם.

אך כמובן שהקב"ה "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", וכל דברי הנבואה התקיימו בדיוק נמרץ. אלא שהמילים "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה", אינן מתייחסות למלכות בבל, כי אם לגלות בבל [התקופה שבה גלו ישראל מעל אדמתם על ידי מלכות בבל הרשעה]. ויוצא שלמעשה, חשבון השבעים שנה התייחס לשלושה מהלכים באופן נפרד: 

א. למלכות בבל.  ב. לגלות בבל. ג. לחורבן בית המקדש.

א. מלכות בבל נפלה כעבור שבעים שנה מאז עלייתה, כמסופר לעיל, ובכך התקיימה הנבואה: "וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה'...". (ירמיה פרק כה)

ב. גלות בבל נמשכה שבעים שנה [מגלות יהויקים ועד הכרזת כורש שאפשר לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש, כמסופר להלן], ובכך התקיימה הנבואה: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם, וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". (ירמיה כט י)

ג. בית המקדש בפועל נבנה רק כעבור שבעים שנה מאז שנחרב, וכך התקיים הפסוק: "לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה". (דניאל ט ב)


ועתה נשוב ונראה, איך וכיצד התגלגלו הדברים...

תולדות ושתי
לבלשצאר הייתה בת בגיל שתיים עשרה, ששמה ושתי. באותו ליל בלהות שבו מת אביה, הייתה ושתי ישנה במיטתה, ולפתע התעוררה בבהלה לשמע קולות וצעקות נוראיות. מיד רצה בבהלה אל כיסאו של אביה, אך על הכיסא כבר היה יושב דריוש המלך הפרסי. 

היא נפלה לרגליו, כי סבורה הייתה שהוא בלשצאר אביה, כיון שהיה חושך. כשראה אותה דריוש ריחם עליה, וציווה שלא להורגה. הוא הביא אותה עימו לפרס, וכעבור שש שנים נישאה למלך אחשורוש. (ילקוט שמעוני אסתר א תתרמט)
 

נדרו של דריוש
כשראה דריוש את הנס הגדול שנעשה עמו, שנהרג בלשצאר על ידי שריו ועבדיו בפקודתו, חשב בליבו: אין ספק בדבר, כי בלשצאר נהרג על עוון ביזוי וחילול כלי בית המקדש. ובאותה שעה נדר נדר, שמיד כשישב על כסא המלכות, יצווה לבנות את בית המקדש ולהחזיר לשם את כלי המקדש!

אך לא כמחשבותי מחשבותיכם, אמר ה'. בשעה זו טרם הגיע הזמן הקצוב מאת ה' שיחזרו ישראל לאדמתם, שכן נבוכדנצר כבש את ישראל רק בשנה השניה למלכותו, ולכך סיבב הקב"ה כי לעת עתה ישכח דריוש את נדרו.


ברוך שומר הבטחתו
עברה חלפה שנה. הקב"ה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, נאמן בבריתו וקיים במאמרו, חישב את הקץ, שאכן בדיוק בשנה זו הושלמו שבעים שנה לשעבוד ישראל על ידי בבל, וכעת עם ישראל צריכים לחזור לירושלים. 

אלא שמאידך, עדיין לא תמו שבעים שנה מאז שנחרב בית המקדש, כי כאמור, בית המקדש נחרב שמונה עשרה שנה לאחר הכיבוש - בזמן גלות המלך צדקיהו. 

ולכן סיבב הקב"ה את הענין בצורה כזאת שבשנה זו אכן יחזרו עם ישראל לירושלים ויבנו את היסודות של בית המקדש, אך לא ימשיכו בבנייתו, אלא רק כעבור עוד שמונה עשרה שנה נוספות, אז יוקם בית המקדש על מכונו, וכך יתקיימו בדיוק שבעים שנות גלות, ושבעים שנות חורבן בית המקדש. (מגילה יא ע"ב, דניאל ט ובמפרשים. רש"י עזרא א א. סדר הדורות הקצר להרה"ג מזכה הרבים ר' שלמה בניזרי שליט"א עמוד 48)

נמשיך ונתבונן כיצד זה התרחש:

הכרזת כורש
למלך דריוש היה יועץ יהודי חכם, ששמו זרובבל בן שאלתיאל, והמלך אהב אותו אהבה גדולה, כי היה נהנה מאוד מחכמתו ותבונתו. 

פעם אחת בשעת רצון, כשטוב לב המלך עליו, אמר לזרובבל אהובו: "בקש ממני כל דבר אשר תחפוץ, ואמלא בקשתך!", ענה לו זרובבל: "יזכור אדוני המלך את הנדר אשר נדרת לה' אלוקי השמים, אתה וכורש המלך רעך, לבנות את ביתו ולהשיב את כלי מקדשו אל מקומם, ולשחרר את גלות עם ה' ולשלחם לשלום לעבוד את ה' בבית מקדשו אשר נקרא שמו עליו, למען יתפללו אל אלוקי השמים בעד המלך ובעד מלכותו, כי אין לאחֵר הנדר לאלוקי השמים!"

שמע זאת דריוש ולקח את הדברים לליבו. הוא קרא לכורש חתנו, המליך אותו תחתיו בחייו, ואף בקש ממנו להיות אחראי על בניית בית המקדש. (יוסיפון)

ואכן בשנה הראשונה למלכותו, הוציא כורש כרוז, בכתב ובעל פה, לכל יהודי ממלכתו, שיקומו ויעלו לירושלים לבנות את בית המקדש. הוא אף הודיע בכרוז, כי יהודי אשר אין לו די כסף כדי לעלות לירושלים, אנשי מקומו מתבקשים לנדב לו כסף ורכוש, כדי שיוכל לעלות ולסייע בהקמת בית ה'. כמו שנאמר בתחילת ספר עזרא:

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר ה' אֶת רוּח כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָם: וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָם".

אכן בשנה זו עלו לירושלים 42,360 יהודים, מלבד הנשים והטף, ולקחו עימם את רכושם, יחד עם רכוש נוסף שנידבו להם אנשי מקומם, כדי להתחיל בבניית בית המקדש. המלך כורש בעצמו הוציא אף הוא את כלי בית המקדש אשר לקח נבוכדנצר, 5,400 כלים במספר, והביאם לדניאל שיקחם עימו לירושלים. כמו כן הבטיח שהוא ישלם את שכר הפועלים.


שמחה והודיה בירושלים
בחודש תשרי של אותה שנה היתה שמחה גדולה בירושלים. ראשי העם, ישוע בן יוצדק וזרובבל בן שאלתיאל, בנו מזבח לה', עוד טרם שנבנה בית המקדש עצמו, וכך חגגו את חג הסוכות כמשפטו, עם מספר קרבנות הפרים והכבשים המיוחדים לו. מאותו היום והלאה, המשיכו בהקרבת הקרבנות דבר יום ביומו. 

בד בבד היו עושים מאמצים רבים והכנות מרובות, כדי להתחיל לבנות את בית המקדש. הם שכרו בעלי מלאכה שונים: חוצבים, חָרָשים, והביאו ארזים מן הלבנון. לאחר כחצי שנה בחודש אייר רצו להעמיד את היסודות לבנין בית המקדש. מעמד גדול היה זה, הלויים עמדו בדוכנם, ניגנו ושוררו את שירי דוד המלך ע"ה, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל ובהודיה לה' יתברך, עת יוסד יסוד בית המקדש. 

קולות התרועה והשמחה, התערבו בקולות הבכי של הזקנים, אשר ראו וזכרו את בית המקדש הראשון בתפארתו. כמו שנאמר (עזרא ג יג): "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק".
השבתת הבניה
אלא שכפי שאמרנו, טרם הגיע העת לבנות את בית המקדש, שהרי לא הושלמו עדיין שבעים שנה לחורבנו. והקב"ה גלגל את הדברים באופן שונה:

"וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם... וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת: וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ [דריוש השני בנו של אחשורוש] מֶלֶךְ פָּרָס: וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ  כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל ישְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם". (עזרא פרק ד פסוקים א-ו)

הגויים אשר ישבו סביבות ירושלים, צרה היתה עיניהם בבניית בית המקדש, ומצאו כל מיני תחבולות להשבית את מלאכת הבנייה. וכך הושבתה הבנייה כל ימי מלכות כורש.


אגרת שטנה לאחשורוש
באחת ממלחמותיו של כורש, הוא נהרג בקרב, ואת המלוכה תפס במקומו אחשורוש. רצו צוררי ישראל לנצל הזדמנות זו כדי להשבית את בניית בית המקדש באופן רשמי. ועל כן כתבו הם אל אחשורוש, בעצתו של המן, אגרת שטנה על יושבי יהודה וירושלים. אחד מכותבי האגרת היה שִׁמְשַׁי הסופר - בנו של המן הרשע. (עזרא ד כד וברש"י)

וכך היה תוכן האגרת: "דבר ידוע יהיה למלך, כי היהודים שעלו מפרס ובאו לירושלים - עיר מורדת וחוטאת הם בונים! אם העיר הזאת תִּבָּנֶה והחומות יהיו מיוסדות, הרי שיושבי יהודה, לא יתנו עוד מס. ומשום שאיננו רוצים לראות את בזיון המלך, על זאת שלחנו והודענו למלך שתבקש ותדרוש בספר הזכרונות של אבותיך המלכים הראשונים, ותמצא כי העיר הזאת היתה מאז ומתמיד עיר מורדת ומזקת את המלכים והמדינות, ומרד היו עושים יושביה בתוכה. 

שישראל מורדים הם תמיד במלכי האומות מימות העולם מימים קדמונים, ועל כך נחרבה העיר הזאת. מודיעים אנחנו למלך, אשר אם העיר הזאת תבנה, וחומותיה יהיו מיוסדים, הרי שלא יהיה לך חלק בארץ ישראל, ועם ישראל יהיו מורדים בך, ויקחו הכל מידך". (כמסופר בעזרא פרק ד)

אכן פתח אחשורוש את ספר הזכרונות, ומצא כי העיר ירושלים הינה עיר חזקה, מתנשאת ומתרוממת, ואנשיה סרבנים ומרדנים, ומלכים חזקים היו לה, אשר הגויים באזור, היו מעלים אליהם מיסים.

גם ושתי אשת אחשורוש, נינתו של נבוכדנצר, קִנְּאָה את קנאת אבותיה ואמרה לבעלה המלך כדברים האלה: "בית שהרסו אבותי, ולא נחה דעתם עד שראו אותו הרוס, אתה רוצה להסכים לבנייתו?! (מעם לועז עמוד ו)

לאור הדברים, שלח אחשורוש מיד אגרת תשובה לצוררי עם ישראל, שיבטלו את העם ממלאכתם, וכך הושבתה סופית ורשמית מלאכת בניית בית המקדש. אחשורוש לא הסתפק בזאת, אלא אף לקח את כלי בית המקדש מידי היהודים ונתנם בארמונו. (הבנייה התחדשה לאחר מכן על ידי בנו של אחשורוש דריוש השני, שהיה בנה של אסתר המלכה, בשנה השנית למלכותו, כאשר תמו 70 שנה מחורבן בית המקדש). (עזרא ד. מע"ל ה)


"יחוסו" של אחשורוש
מי היה אחשורוש? יש אומרים, שהיה זה בנו של כורש מלך פרס. אך הדעה הרווחת היא שאחשורוש לא היה כלל וכלל מזרע המלוכה, אלא שימש בעבר כשומר הסוסים של בלשצאר. ואולם על ידי הכסף הרב שהיה לו, הוא הצליח במשך השנים לטפס בדרג המדיני של מלכות פרס, עד אשר תפס את השלטון בכוחות עצמו. 

אך מכיון שלא היה מזרע המלוכה, לא הייתה מלכותו מספיק יציבה, ורק בשנה השלישית למולכו התיישב די הצורך במלכותו. [וזהו שפותחת המגילה: "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה..." - ושואלת הגמרא: מהו "כשבת המלך..", שמתבאר שעכשיו ישב, והלוא נאמר "בשנת שלוש למולכו"? אלא שבאמת רק בשנה השלישית נתיישב במלכותו די הצורך.] (מגילה יא ע"א. רש"י אסתר א א)





© כל הזכויות שמורות ל"דבר תורה" - שיעורי תורה | צור קשר | סליקה בכרטיס אשראי
‪Google+‬‏